ארנסט גומבריך

פרופסור ארנסט גוֹמְבְּריך (2001-1909), מחבר הספר המופתי <STRONG>קורות האמנות</STRONG>, נחשב להיסטוריון האמנות הנודע והמשפיע ביותר בימי חייו. הוא נולד בווינה ב-1909 ועבר ללונדון ב-1936. באוניברסיטת לונדון שימש פרופסור לתולדות המורשת הקלסית. היה מרצה אורח באוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בעולם. גומבריך קיבל בין השאר תואר אבירוּת ואת "אות מִסדר ההצטיינות" של בריטניה וחבר העמים, וזכה בפרסים חשובים רבים. ארנסט הַנס יוזף גומבריך היה, ככל הנראה, היסטוריון האמנות הנודע ביותר בימיו. גומבריך נולד ב-30 במארס 1909 בווינה, בירת הקיסרות האוסטרו-הונגרית, כבן למשפחה יהודית בורגנית מרקע חברתי ותרבותי מפותח. אביו, קרל גומבריך, היה עורך דין. אימו, לֵיאוֹני (במקור - לבית הוֹק), היתה פסנתרנית מוכרת, שלמדה בין השאר אצל המלחין האוסטרי הנודע אַנטוֹן ברוּקנר (1896-1824). בנערותו חבש גומבריך את ספסליה של הגימנסיה ההומאנית. בין השנים 1933-1928 למד תולדות האמנות וארכיאולוגיה קלסית באוניברסיטת וינה. העבודה שהוא הגיש לאוניברסיטה לשם קבלת תואר דוקטור פורסמה בצורת ספר זמן קצר לאחר שקיבל את התואר. בשנת 1936 נשא גוֹמבריך לאשה את אילזה הֶלֶר. לזוג נולד בן יחיד, ריצ’רד, שלימים ישמש פרופסור לסַנסקריט באוניברסיטת אוקספורד. מאחר שבאוסטריה לא היו סיכויים רבים למצוא מקום עבודה, גומבריך העתיק בשנת 1936 את מגוריו ללונדון, בירת אנגליה, כדי לעבוד כעוזר מחקר ב"מכון ורבורג". מוסד רב-זכויות זה, שפועל גם היום, הוא מרכז חשוב ביותר לחקר מורשת התרבות הקלסית. המכון נוסד בעיר הַמבוּרג שבגרמניה, אבל בשנת 1934, בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הוא הועבר ממקום מושבו המקורי אל אנגליה. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה עבד גומבריך בשירות הניטוּר של ה-BBC. במשך שש שנים הוא האזין לשידורי הרדיו הגרמני, ותירגם לאנגלית את תוכנם. ב-1 במאי 1945 הוא האזין למִשדר שנפתח בהשמעת פרק מתוך סימפוניה של ברוּקנֶר, פרק שנכתב כמחווה לרגל מותו של המלחין הגרמני ריכרד ואגנר (1883-1813), שהיה אהוב על היטלר. בסוף המשדר היתה אמורה להימסר ידיעה מיוחדת. גומבריך קלט מייד - וצדק בניחושו - שהיטלר מת, וללא דיחוי העביר לצ’רצ’יל את הבשורה. לאחר המלחמה הוא שב לעבודתו ב"מכון ורבורג". בשנת 1947 גומבריך קיבל אזרחות אנגלית. בשנת 1959 הוא מונה למנהל המכון, תפקיד שמילא עד פרישתו לגמלאות בשנת 1976. גומבריך פעל גם כפרופסור לתולדות המורשת הקלסית באוניברסיטת לונדון. בד בבד הוא הוזמן לשמש פרופסור אורח באוניברסיטת אוקספורד (בין השנים 1953-1950), באוניברסיטת קיימברידג’ (בין השנים 1963-1961), שתיהן באנגליה, וכן באוניברסיטת הרוורד (בשנת 1959). הוא קיים שיתוף פעולה אקדמי הדוק גם עם אוניברסיטאות אחרות בארצות הברית, ובהן אוניברסיטת קורנֶל ואוניברסיטת סיאטל. לאחר שסיים את חוק לימודיו בווינה, גומבריך כתב את הספר המובא כאן על ההיסטוריה של העולם, המיועד לקוראים צעירים. על הספר הזה ועל נסיבות כתיבתו כתבה הנכדה שלו, ליאוני גומבריך, בהקדמה המצורפת לספר. בהמשך כתב גומבריך את ספרו הידוע קורות האמנות, שראה אור באנגלית בשנת 1950, ובגרמנית בשנת 1953. בישראל הספר הופיע בפעם הראשונה בשנת 1955 (בתרגומם של אריה לרנר וחנוך קלעי, בהוצאת עם עובד). מהדורה מורחבת של הספר פורסמה בעברית ב-1985. קורות האמנות, שנחשב למבוא פורץ דרך בתחום תולדות האמנות וביקורת האמנות, התפרסם שוב ושוב, במהדורות רבות, תורגם ליותר משלושים שפות, ומיליוני עותקים שלו נמכרו ברחבי העולם. בעקבות הספר גומבריך התפרסם ונעשה לאדם ידוע מאוד בעולם כולו בתחום חקר האמנות ותולדותיה. גומבריך כתב הרבה על האמנות בתקופת הרנסנס, אבל הוא לא הצטמצם לכך. הוא היה אדם סקרן ורחב אופקים. הוא עסק באמנות מנקודות מבט רחבות, לא רק בהיסטוריה של האמנות במובן צר. הוא התעניין, למשל, בשאלות בפסיכולוגיה של האמנות. כך, בשנת 1960 הופיע באנגלית ספרו אמנות ואשליה:הפסיכולוגיה של הייצוג התמונתי. המהדורה הגרמנית התפרסמה בשנת 1967, ובעברית הספר ראה אור בשנת 1988 (בתרגומה של דפנה לוי, בהוצאת כתר). ספר זה נחשב בעיני מבקרים לספר המשפיע ביותר והמרחיק-לכת ביותר של גומבריך, וגם הוא תורגם לשפות רבות. גומבריך בדק גם סוגיות בתחום האסתטיקה - למשל, שאלות על היופי ועל תפקידו של היופי ביצירת האמנות - ועסק בתיאוריה של האמנות. חיבור נוסף פרי עטו, סוס עץ, או שורשי הצורה האמנותית: שתי מסות באסתטיקה, שיצא לאור באנגלית ובגרמנית בשנים 1963 ו-1973, בהתאמה, ראה אור במהדורה עברית בשנת 1983 (בתרגומה של ברוריה בן ברוך, בהוצאת ספריית פועלים). גומבריך כתב עוד ספרים רבים, שעד כה לא תורגמו לעברית. ביניהם, אם למנות רק מקצת מהם: נורמה וצורה: מחקרים על אמנות הרנסנס (ב-1966), בחיפוש היסטוריה של התרבות (ב-1969), דימויים סִמליים: עוד מחקרים על אמנות הרנסנס (ב-1972), אמנות, תפיסה ומציאות (ב-1973), על אודות הסדר (ב-1979), הדימוי והעין (ב-1981), הרהורים על תולדות האמנות: דעות וביקורות (ב-1986), ועוד. הספר האחרון שגומבריך סיים לכתוב לפני מותו, העדפת הפרימיטיבי: אפּיזודות בתולדות הטעם המערבי והאמנות המערבית, פורסם בשנת 2002, כבר לאחר מותו. גומבריך היה חבר בהרבה מאוד אקדמיות מדעיות ואגודות מדעיות. במהלך חייו הוא זכה בשורה ארוכה של פרסים חשובים, ושלוש-עשרה פעמים קיבל תואר דוקטור של כבוד. בשנת 1966 העניקה לו המלכה אליזבת השנייה תואר מפקד של מִסדר המצוינות של האימפריה הבריטית. בשנת 1972 הוענק לו תואר אבירוּת, ומאז היה רשאי להקדים לשמו הפרטי או לשמו המלא את תואר הכבוד "סֶר", שנהוג להגותו לפני שמו של אציל אנגלי. גומבריך זכה בפרס אֶרַסמוּס, בפרס הֶגֶל, בפרס ויטְגנשטיין ובפרס גֶתֶה. הוא קיבל בין השאר גם את תואר אות הכבוד למדעים ולאמנויות מטעם נשיא אוסטריה (בשנת 1975), וכן את אות מִסדר ההצטיינות (בשנת 1988) - אות כבוד בבריטניה ובחבר העמים שהוענק לו כפרס על שירות בהצטיינות באמנות ובקידום התרבות. סר ארנסט הַנס יוֹזף גומבריך הלך לעולמו בשיבה טובה, בגיל תשעים ושתיים, ב-3 בנובמבר 2001, בלונדון. הוא השאיר במותו אשה, אילזֶה, בן, נכד בשם קַרל, ונכדה. ליאוֹני גומבריך, נכדתו, מנהלת היום את העיזבון של סבה מביתו האדוארדיאני הגדוש ספרים, שהיה לאגדה בצניעותו, ברובע המפסטד שבלונדון.