רוברט גלבריית חוזר בפעם השביעית!

פברואר 2016

החוקר הפרטי קורמורן סטרייק עמד בפינת אוהל מסיבות קטן, מחניק והומה אדם, ובזרועותיו תינוק מיילל. גשם כבד ניתך על גג האוהל, והתיפוף הפרוע של הטיפות על הקנבס נשמע אפילו על רקע פטפוטי המוזמנים וצרחותיו של בן הסנדקוּת שלו, שאותו הטביל זה עתה. מפזר החום שמאחוריו פלט יותר מדי אוויר חם, אבל לא היה באפשרותו לזוז, שכן שלוש נשים בלונדיניות, שלושתן בנות ארבעים בערך ומחזיקות כוסות פלסטיק מלאות שמפניה, לכדו אותו ביניהן וצעקו לפי התור שאלות על המקרים המתוקשרים ביותר שעסק בהם. סטרייק הסכים לפני כן להחזיק את התינוק "לשניוֹנת" בזמן שאֵם התינוק הלכה לשירותים, אבל מאז נעלמה כמדומה לשעה שלמה.

"מתי," שאלה בקולי קולות הגבוהה מבין הבלונדיניות, "הבנת שזאת לא התאבדות?"

"לקח קצת זמן," צעק סטרייק בתשובה, מלא טינה על שאף אחת מהנשים לא מציעה להחזיק את התינוק. הן בטח מכירות תכסיס נשי נסתר כלשהו שיוכל להרגיע אותו. הוא ניסה להקפיץ בעדינות את הילד מעלה ומטה בזרועותיו. הקטן רק צרח בהתמרמרות רבה עוד יותר.

מאחורי הבלונדיניות עמדה ברונטית בשמלה בוורוד מזעזע, שסטרייק כבר הבחין בה בכנסייה. היא דיברה וצחקקה בקול ממקום מושבה שם עוד לפני שהתחיל הטקס, ומשכה לעברה תשומת לב רבה כשקראה "הוֹוֹוֹוֹ" בקול רם למדי בשעה שהכומר יצק בחגיגיות את מי הקודש על ראש התינוק הישן, כך שכל הנוכחים בקהל הפנו את מבטיהם אליה במקום אל אגן מי הטבילה. עיניהם נפגשו. אלה שלה היו בגוון כחול‑ים קורן, ומאופרות במומחיות כך שבלטו כמו אבני אקוומרין על רקע העור בצבע הזית והשיער החום כהה הארוך. סטרייק ניתק ראשון קשר עין. בדיוק כמו שהכובע המקושט הנוטה על צידו והתגובות האיטיות של הסבתא הגאה הבהירו לסטרייק שהיא כבר שתתה יותר מדי, כך הבהיר לו המבט החטוף הזה שהאישה בוורוד היא צרה צרורה.

"והמרטש משָקְלוול," אמרה הבלונדינית הממושקפת, "אתה באמת תפסת אותו ממש פיזית?"

לא, הכל היה בטלפתיה.

"תסלחו לי," אמר סטרייק, שכן זה עתה הבחין בחטף באילזה, אמו של בן הסנדקוּת שלו, מבעד לדלתות הזכוכית המובילות למטבח. "אני צריך להחזיר אותו לאמא שלו."

הוא תימרן ועקף את הבלונדיניות המאוכזבות ואת האישה בוורוד ועשה את דרכו אל מחוץ לאוהל. יתר המוזמנים פינו לו דרך והניחו לו לעבור כאילו יללות התינוק הן סירנה.

"אוי אלוהים, אני מצטערת, קוֹרְם," אמרה אילזה הרברט הממושקפת ובהירת השיער. היא נשענה על הדלפק במטבח ודיברה עם השותפה של סטרייק במשרד החקירות, רובין אלקוט, ועם החבר של רובין, קצין הבולשת ריאן מרפי. "תן לי אותו, הוא צריך לאכול. בואי איתי," היא אמרה לרובין, "נוכל להמשיך לדבר ‑ תוכלי אולי להביא לי כוס מים, רק כוס מים, בבקשה?"

ממש נהדר, חשב סטרייק כשצפה ברובין ניגשת אל הכיור וממלאת כוס במים ומשאירה אותו לבדו עם ריאן מרפי, שגובהו, בדומה לסטרייק, התנשא הרבה מעל למטר שמונים. בזה הסתכם הדמיון. שלא כמו הבלש הפרטי, שהעלה על הדעת מין בטהובן עם אף שבור, שערו כהה ומקורזל והבעתו זעופה מטבעה, מרפי היה יפה תואר קלאסי, עם עצמות לחיים גבוהות ושיער חום בהיר גלי.

עוד לפני שמישהו משני הגברים הצליח למצוא נושא לשיחה, הצטרף אליהם חברו הוותיק של סטרייק, ניק הרברט, רופא גסטרואנטרולוג ואבי התינוק שתקף זה לא כבר את עור התוף של סטרייק. ניק, ששׂערו בצבע החול התחיל לסגת כבר בשנות העשרים לחייו, היה כעת קירח למחצה.

"נו, איך אתה מרגיש אחרי שהתכחשת לשטן?" שאל ניק את סטרייק.

"קצת שבור מהפרידה, האמת," אמר הבלש, "בילינו תקופה יפה יחד."

מרפי צחק, ועוד מישהו צחק, היישר מאחורי סטרייק. הוא פנה לאחור: האישה בוורוד עקבה אחריו אל מחוץ לאוהל. דודתו ג'ואן, זיכרונה לברכה, מן הסתם היתה חושבת שהשמלה הוורודה אינה לבוש יאה לטקס הטבלה לנצרות: שמלת מעטפת צמודה עם מחשוף וִי עמוק ואִמרה שהציגה לראווה הרבה רגל שזופה.

"עמדתי להציע להחזיק את התינוק," היא אמרה בקול רם, צרוד במקצת, וחייכה מעלה אל סטרייק, שהבחין במבטו של מרפי גולש במורד החריץ שבין שדיה ועולה בחזרה אל עיניה. "אני משתגעת על תינוקות. אבל אז יצאת."

"אני תוהה מה אנחנו אמורים לעשות בעוגת הטבילה," אמר ניק, מתבונן במלבן גדול של עוגת פירות מצופה בזיגוג שהיתה מונחת על האי שבאמצע המטבח, שעליה מצויר דובון כחול.

"לאכול אותה?" הציע סטרייק, שהיה רעב. הוא הספיק לאכול רק שני כריכים לפני שאילזה מסרה לידיו את התינוק, ועד כמה שהצליח לראות, יתר המוזמנים כבר חיסלו את רוב המזון הזָמין בשעה שהוא עצמו היה לכוד באוהל. האישה בוורוד שוב צחקה.

"כן, אבל אמורים לצלם אותה קודם, או מה?" שאל ניק.

"לצלם," אמרה האישה בוורוד, "בהחלט."

"אם ככה, נצטרך לחכות," אמר ניק. עיניו סקרו את סטרייק מכף רגל ועד ראש מבעד למשקפיים בעלות מסגרת מתכת דקה, והוא שאל, "כמה כבר ירדת?"

"19 קילו," אמר סטרייק.

"כל הכבוד," אמר מרפי, בעל הגזרה הדקה והאתלטית בז'קט החליפה בעל שורת הכפתורים היחידה.

לך לכל הרוחות, חתיכת ממזר מדושן...

ההמשך ב"קבר דוהר"