התחלות של ספרים ליום השואה

קרוב לידנב. פתיחה:

"אנחנו לא נושמות. המקום קרוב ליֵדֵנֶב, אנחנו שומעות את איכרי יֵדֵנֶב שרים, צועקים, מנגנים בקלרנית, באקורדיון, שומעות את השירים שלהם כבר שעות, שירי-פרטיזנים ישנים, הם מנגנים ושרים וצועקים בצורה מלודית נפלאה. כבר שעות איכרי יֵדֵנֶב יושבים ביער מאחורי הבית ושותים וצוחקים ושרים ומנגנים, ורק אחרי שעות, סוף כל סוף, אנחנו שומעות אותם יוצאים מהיער וצועדים, שרים בקולי קולות, על התֵל אל תוך הגינה. בלילה החלונות משקשקים במטבח, ואז כל חלון וחלון משקשק בבית.

בערב אנחנו יושבות מאחורי הבית בשמש השוקעת של אמצע הקיץ על מזח-העץ הצר שמוליך החוצה אל הבריכה מאחורי הבית, ויושבות ושוכבות ושוחות בשמש ויושבות וקוראות ביחד ושותות את פּוּנץ'-הקיץ הראשון והאחרון של השנה, שוחות ומשפריצות מים אחת על השנייה, בלילה אנחנו משתופפות בבגדי הים צפופות במזווה. בערב אנחנו יושבים תשעה במִספר, בלילה אנחנו שישה, אם סופרים גם את זיגמוּנט ויוליה, למרות שמָריאָן אומר שזיגמוּנט ויוליה עדיין יותר מדי קטנים בשביל לספור אותם. בשביל לגרש את הפחד של זיגמונט, מָריאָן אומר: אם הם תופסים אותנו, הם לוקחים רק את ארבעתנו.

בערב אנחנו מקשיבות לאבא שקורא מהספרים שלו מעשיות, אגדות ישנות, שירים, בלילה אנחנו שומעות את איכרי יֵדֵנֶב שרים, מנגנים, צועדים בחוסר סדר. בערב אנחנו סופרות את עקיצות היתושים ברגליים שלנו וקולעות צמות אחת לשנייה, בלילה אנחנו משתופפות צפופות במזווה. בערב אנחנו שוכבות בדשא מאחורי הבית, שׂרועות מלוא קומתנו בשמש, בלילה אנחנו גולשות בצורה מסורבלת על הברכיים אחת אחרי השנייה בשקט הכי גדול שרק אפשר, כי המקום במזווה מספיק תמיד רק לאדם אחד בשביל לרדת על הברכיים. בערב אנחנו תופסות את זיגמונט בידיים וברגליים, צוחקות, זורקות אותו בתנופה לתוך הבריכה, בלילה תוך כדי כריעה אנחנו רואות דרך החריץ שבין הרצפה לדלת המזווה את אור-הירח הכחול-לבן מתפשט על רצפת המטבח, שומעות את איכרי ידנב שרים ומנגנים בקלרנית, באקורדיון, כאילו הם עומדים ממש לידינו, ורואות את הצללים שלהם, תשעה-עשר בסך הכול, מבותרים בזכוכיות המנופצות בכל מקום על הרצפה, חולפים באיטיות על פני החלון, אנחנו לא נושמות, אנחנו חושבות: אנחנו שישה, אם סופרים את זיגמונט וגם את יוליה הקטנה, למרות שבאמת עדיין אי-אפשר לספור אף אחד מהם, כמו שמריאן אומר, את זיגמונט ויוליה הם בטוח לא לוקחים, מריאן אומר, בשביל לגרש את הפחד של זיגמונט, אנחנו חושבות: הם תשעה-עשר, סַפֵּטוֹב נמצא שם איתם, קַצְ'מָרֶק, וַרְטָה, שֵמינְסְקי, גֵנֶק, דְזִ'יֶלְסְקי וסוֹבּוּטָה נמצאים שם איתם, אפילו הווטרינר של קְרָדֵיֶב, אנחנו חושבות: ברור שקְריסְטוֹבְצ'יק נמצא איתם, וחושבות: דבר ראשון, לקְריסְטוֹבְצ'יק יש רק עין אחת. דבר שני, הוא בן הרבה יותר משישים והתנועות שלו מאוד איטיות, אנחנו חושבות: הוא לא יכול לתפוס אותנו בשום מקום חוץ מאשר פה במזווה, בשום מקום אחר, לא בתוך המזווה, בחוץ, הוא לא תופס אותנו.

אנחנו שומעות, הם חולפים על פני הבית שלנו, משאירים אותו מאחוריהם, אנחנו שומעות, בהמשך הרחוב למטה הם שרים, מנגנים שיר-מְטיילים גרמני קדוּם, השירה שלהם היא בשבילנו מצפן, ותוך כדי זה הגרמנית שלהם נשמעת מוזרה, כאילו הם לומדים אותה ממש לא מזמן, היום, אתמול, קולטים אותה לגמרי במקרה באיזשהו מקום בדרך אגב, אבל בעצם הם מדברים גרמנית כבר מאות שנים.

אנחנו שומעות את קְריסְטוֹבְצ'יק שר, מדבר, צועק, מחלק פקודות בגרמנית, בקול הכי חזק, הרבה יותר חזק מכל האחרים, עוד בשבוע האחרון, באמצע יוני, אבא ומריאן יוצאים ונוסעים אל החווה של קריסטובצ'יק כדי לשחוט בדחיפות עשרים וחמישה מהחזירים של קריסטובצ'יק שגוֹועים למוות במגיפת החזירים, בזמן השחיטה קריסטובצ'יק שר בלחש שירים ברוסית, בלי שום ספק כדי ללעוג לנו, למריאן ולי, אבא אומר בערב. ואז בלילה, כבר היום, קריסטובצ'יק שר, מדבר, צועק, מחלק פקודות הכי טוב שהוא יכול בגרמנית, אנחנו שומעות אותו ואת האחרים מגיעים בצהלות שמחה אל הכניסה לחווה של וַשְנָר ואַנטוֹנינה ושומעות את קריסטובצ'יק פוקד בגרמנית על האחרים להדליק את האש, אנחנו לא נושמות. אנחנו משתופפות צפופות במזווה, נשענות על הברכיים ורואות כל אחת בתורה דרך החריץ מתחת לדלת את הירח, כחול-לבן, קרוע לגזרים ברסיסי החלון. אנחנו שומעות אותם משתתקים ואז שומעות אותם, תשעה-עשר במספר, צוֹוחים וצועקים ושוב ושוב יורים באוויר מרוב שמחה, וברסיסים ובשברים על הרצפה, ובמעט הזכוכית שעדיין נמצאת במסגרת החלון, החווה של וַשְנָר ואַנטוֹנינה עולה בלהבות כחולה-לבנה, אנחנו לא נושמות.

מריאן לוקח על היד את זיגמונט. אנטונינה לוקחת על היד את יוליה הקטנה שעדיין ישֵנה, אנחנו יוצאים מהמזווה אל המטבח. מריאן כמעט מוכרח להשתמש בכוח בשביל למנוע מאנטונינה להתחיל לטאטא את השברים ואת הרסיסים עם יוליה על הידיים, הוא זורק על הרצפה את המטאטא, את היעה ממתכת, ומושך אחריו את אנטונינה. חם מאוד, השמים מאחורי עצי הצפצפה בגינה ומאחורי האורנים ביער ומאחורי האלונים ומאחורי האשוחיות ומאחורי האָשורים ביער בהירים כמו לאור יום בגלל האש, מול הפנים שלנו ומעל הדשא בגינה עומד ערפל.

אנחנו לא נושמות, אנחנו לא מחכות הרבה יותר משנייה אחת או שתיים במטבח המהביל בכחול-לבן, אבל אנחנו סופרות עד מאה, אנחנו סופרות עד אלף, אנחנו עומדות ליד שולחן המטבח, אנחנו נשענות על משטח העבודה של קָטָז'ינָה, אנחנו משעינות את אמות הידיים שלנו על משענות הגב של הכיסאות, אנחנו מקישות בזהירות עם הציפורניים על קערת הזכוכית שעומדת על שולחן המטבח, עדיין חצי מלאה בפונץ'-הקיץ, בלילה הפונץ' שוצף בקערה מצד לצד, בערב, בערב האחרון, אנחנו שותות מהפונץ', כל אחת כוס, בערב, בערב האחרון, אנטונינה פתאום אומרת בשקט על מזח העץ מאחורי הבית: הם באים, וכשאנחנו מזנקות, בורחות, כוסות הפונץ' שלנו נופלות לתוך המים או מתנפצות על מזח העץ או נשפכות על הספרים של אבא, כמה מהספרים נופלים למים תוך כדי בריחה, אנחנו לא נושמות.

בלילה אנחנו נוגעות בזהירות עם הציפורניים בקערה במטבח המהביל בכחול-לבן, רעש שטובע בחווה של וַשְנָר שמתפצפצת בקולי קולות. אנחנו עומדות שעוּנות אל התנור, מריאן ואנה שעוּנים ביחד אל דלת המטבח, ואנחנו סופרות עד מאה, ואנחנו סופרות עד אלף, ואנחנו סופרות עד שמריאן צועק: עכשיו, ומתחיל לרוץ, ואז ככה אנחנו רצות אחריו, מוֹעדות דרך הגינה מאחורי הבית ועל התֵל מאחורי הבית בכיוון היער, בכיוון השדה, ואנטונינה עם יוליה הקטנה על הידיים מעקמת את הקרסול ונופלת ונשארת מוטלת וממררת בבכי בַּשביל שאנחנו פורצות בשדה במאי, ותופסת את הראש בידיים, כמו שאנחנו יכולות לראות אם אנחנו מסתובבות לאחור, אבל אנחנו לא מסתובבות לאחור, אנחנו ממשיכות לרוץ, אנחנו רצות אל תוך השדה וחושבות: היא נופלת, היא תופסת את הראש בידיים, כמו שאנחנו יכולות לראות אם אנחנו מסתובבות לאחור, אבל אנחנו לא מסתובבות לאחור, אנחנו ממשיכות לרוץ, אנחנו רצות אל תוך השדה, אנחנו חושבות: היא נופלת, היא תופסת את הראש בידיים, כמו שאנחנו יכולות לראות אם אנחנו מסתובבות לאחור, אבל אנחנו לא מסתובבות לאחור, אנחנו ממשיכות לרוץ, אנחנו רצות אל תוך השדה, אנחנו חושבות: אנחנו רצות בלי להסתובב לאחור אל אנטונינה אפילו רק עוד פעם אחת.

למריאן יש סכין מטבח גדולה, סכין לחם. פה ושם הוא קוצץ תוך כדי ריצה את מה שנמצא בדרך, ואנחנו מגיעות על ארבע אל קרחת היער שלנו, אנחנו שרות, זה חודש מאי. אנחנו שרות ובזמן שאנחנו שרות אנחנו פורשׂות את מפת השולחן על האדמה בשדה, מריאן תוחב לתוך הכיס את סכין המטבח שלו, סכין הלחם, ומניח את החֶרמֵש ככה שזיגמונט לא יכול לדרוך עליו. מריאן נשכב ומשתרע, הוא גדול, המעגל הגזוּם הוא בדיוק רחב מספיק בשביל מריאן הארוך, אנטונינה מניחה את הראש על החזה שלו, אנה מניחה את הראש על הבטן של אנטונינה ושומעת את יוליה בועטת. אנטונינה מחלקת את האוכל, ותוך כדי זה אנחנו שרות בלחש. מריאן אומר: תשכבו, אני רוצה לספר לכן על הירי בעַקָבים, ושם ממול, בַּשביל שאנחנו פורצות בשדה במאי, יוליה הקטנה מתחילה לצרוח, כשאיכרי יֵדֵנֶב והווטרינר של קְרָדֵיֶב, בזמן שהם שרים, צועקים, מנגנים, תשעה-עשר במִספר, גוררים אותה." 

האבודים. פתיחה: 

"לפני שנים, כאשר הייתי בן שש או שבע או שמונה, קרה לי לעיתים שכאשר נכנסתי לחדר אנשים מסוימים היו מתחילים לבכות. החדרים שבהם זה קרה היו על-פי-רוב במיאמי-ביץ' שבפלורידה, והאנשים שעליהם היתה לי השפעה מוזרה כזאת היו, כמו כמעט כל האנשים במיאמי-ביץ' באמצע שנות השישים, זקֵנים. כמו כמעט כל תושבי מיאמי-ביץ' האחרים (או לפחות כך זה נראה לי אז), הזקנים האלה היו יהודים - מסוג היהודים שנטו לעבור ליידיש כל אימת ששיתפו זה את זה בקטעי רכילות מובחרים או הגיעו לסופם של סיפורים שהתארכו או לשורת המחץ של בדיחה; מה שהפך כמובן את השיאים, את הפּוּאֶנְטוֹת של הסיפורים והבדיחות הללו, לסתומים לחלוטין עבור אלה מבינינו שהיו צעירים.

בדומה לרבים מיושביה הקשישים של מיאמי-ביץ' באותם הימים, אנשים אלה חיו בדירות או בבתים קטנים, שנדמו מעופשים מעט למי שלא חי בהם; בתים שבהם שרר לרוב שקט, למעט אותם ערבים שבהם קולות המופע הקוֹמי של רֶד סְקֶלְטוֹן או מילטון בֶּרְל או לורנס וֶולְק הרעימו ממרקעי הטלוויזיות בשחור-לבן. על-כל-פנים, דירותיהם השקטות והמעופשות היו נמלאות, בפרקי-זמן מסוימים, ברעש קולותיהם של ילדים קטנים שטסו דרומה לכמה שבועות בחורף או באביב מלוֹנְג-אַיילֶנד או מפרברי ניו-ג'רזי כדי לראות את היהודים הזקנים הללו; הילדים הוצגו בפני הזקנים, מפרכסים במבוכה ואי-נוחות, והוכרחו לנשק את לחיי הנייר הקרירות שלהם.

לנשק את הלחיים של קרובי משפחה יהודים זקנים! התפתלנו, גנחנו, רצינו להתחרות בריצה אל בריכת השחייה דמוית הכִּליה שמאחורי בניין הדירות, אבל קודם היה עלינו לנשק את כל הלחיים הללו; לחיים שאצל הגברים הדיפו ריח מרתפים ונוזל לשיער וסיגרים של טִיפּארילוֹ, והיו עטורות שפמפמים מגרדים שהיו כל-כך לבנים עד שנראו כמו מוֹך שנשר מבגד (אחי הצעיר טעה פעם וניסה למרוט דבלול כזה של מוך סורר, וזכה לחבטה, לאו דווקא עדינה, בצד ראשו); לחייהן של הזקנות הדיפו ניחוח עמום של פּוּדרה ושמן בישול, והיו רכות כממחטות הנייר "לשעת חירום" התחובות בתחתית תיקיהן ונחות שם, מְחוּצוֹת כעלי-כותרת לצד מלחי הרחה סגולים, עטיפות מעוכות של סוכריות נגד שיעול ושטרות מקומטים... השטרות המקומטים. קחי את זה ותשמרי בשביל מַרְלין עד שאני אצא, הורתה אם-אמי, שקראנו לה נָנָה, לסבתי השנייה, והושיטה לה ארנק עור אדום קטן ובו שטר ממועך של עשרים דולר; היה זה יום אחד בפברואר 1965, ממש לפני שהובילו אותה לחדר הניתוח בשביל בדיקה פולשנית כלשהי. היא חגגה לא מכבר את יום הולדתה החמישים ותשעה, ולא הרגישה טוב. סבתי קֵיי צייתה ולקחה את הארנק ובו השטר הממועך, אף קיימה את הבטחתה והעבירה אותו לאמי, שעדיין החזיקה בו ימים אחדים לאחר מכן כאשר נָנָה, שכובה בארון פשוט מעץ אורן כנהוג, הובאה לקבורה בבית-הקברות מָאוּנְט ג'וּדה בקְוִוינס, במתחם השייך (כפי שמודיעה כתובת מעל לשער הגרניט) לאגודת הצדקה הראשונה לחולים יוצאי בולכוב. כדי להיקבר כאן צריך להשתייך לאגודה הזאת, כלומר, צריך להיות מיוצאי עיירה קטנה בת כמה אלפי תושבים, הממוקמת בצידו השני של העולם, בנוף שהיה שייך פעם לאוסטריה ואחר-כך לפולין ואז לרבים אחרים, ושמה בּוֹלֶכוֹב.

אומנם נכון הוא כי אם-אמי - שבתנוכי אוזניה הרכים, על עגיליהם העבים מבדולח כחול או צהוב, שיחקתי כשישבתי בחיקה על כיסא-הנוח מעשה-סבכה, בגזוזטרה שלפני בית הורי, ושאותה אהבתי זמן-מה יותר מכל אדם אחר, מה שמסביר בוודאי מדוע מותה הוא המאורע הראשון שממנו יש לי זכרונות ברורים, אם כי מדובר כאן לכל היותר בשברי זכרונות (הדוגמה המתפתלת של הדגים על אריחי הקירות בחדר-ההמתנה של בית-החולים; אמי האומרת לי משהו בבהילות, משהו חשוב, אף כי רק מקץ ארבעים שנה זכרתי סוף-סוף מהו; רגש מורכב שמשמשים בו בערבוביה כמיהה ופחד ובושה; צלילם של מים זורמים בכיור) - אם-אמי לא נולדה בבולכוב, ולא זו בלבד, אלא שהיתה היחידה מבין הורֵי הורַי שנולדה בארצות-הברית: עובדה שהקנתה לה פעם, בקרב קבוצה מסוימת של אנשים שנעלמה מן העולם, יוּקרה מסוימת. אבל בעלה יפה-התואר והשתלטן, סבי, סבא, נולד וגדל עד לבחרותו בבולכוב, הוא ושלושת אחיו ושלוש אחיותיו; ומסיבה זו רשאי היה לרכוש חלקה באותו מתחם ספציפי בבית-הקברות מאוּנט ג'וּדה. שם גם הוא קבור כעת, ביחד עם אמו, שתיים משלוש אחיותיו ואחד משלושת אחיו. האחות האחרת, אֵם לבן-יחיד, תקיפה ורכושנית, עברה בעקבות בנה למדינה אחרת, ושם היא קבורה. משני האחים האחרים, לאחד (כך נאמר לנו תמיד) היה שֵׂכֶל להגר עם אשתו וילדיו הקטנים מפולין לפלשתינה בשנות השלושים, וכתוצאה מהחלטה נכוחה זו נקבר בבוא עתו בישראל. האח הבכור, שהיה גם היפה ביותר מבין שבעת הילדים, האהוב והנערץ מכולם, נסיך המשפחה, בא בבחרותו לניו-יורק, ב‑1913; אבל אחרי שגר שם עם דודו ודודתו בקושי שנה אחת הוא החליט שהוא מעדיף את בולכוב. וכך, אחרי שנה בארצות-הברית, הוא חזר - ומשום שבסופו-של-דבר הוא היה שמח בבולכוב ועסקיו עלו יפה, הוא ידע שהבחירה שלו נכונה. לו אין קבר כלל.

מבין הזקנים והזקנות הללו שבכו לפעמים ברגע שרק ראו אותי, אותם יהודים זקנים, ולחייהם שאותן צריך היה לנשק, ורצועות שעוניהם העשויות חיקוי עור תנין ובדיחותיהם הגסות ביידיש ומשקפי הפלסטיק השחורים והעבים עם מכשיר שמיעה מצהיב המשתרך מאחור, עם כוסות הוויסקי המלאות על גדותיהן, עם העפרונות שהיו נותנים במתנה כל פעם שראו אותך, עפרונות ועליהם שמותיהם של בנקים וסוכנויות רכב; עם השמלות המתרחבות מכותנה מודפסת והמחרוזות משלושה פתילים של חרוזי פלסטיק לבנים ועגילי הבדולח החיוורים והלכּה האדומה שנצנצה ונקשה על ציפורניהן הארוכות-ארוכות כששיחקו מָה-ג'וֹנג או קַנַסְטָה, או אחזו את הסיגריות הארוכות-ארוכות שאותן עישנו - מביניהם, היו לאלה שגרמתי להם לבכות גם דברים אחרים במשותף. כולם דיברו במבטא מסוים, מבטא שהיה לי מוכר כי הוא זה שריחף, קל אך מורגש, ברקע דיבורו של סבי: לא מבטא כבד מדי, כי כשהגעתי לגיל שבו מתחילים לשים לב לדברים כאלה הם כבר חיו כאן, באמריקה, חמישים שנה, אבל עדיין הסגירה אותו עסיסיות-מה, איכותן הדשֵנה של כמה מילים ששפעו R ו‑L, מילים כמו "דַרלִינג" או "וונְדֶרפוּל", אופן מסוים שבו נגסו באותיות T ו‑TH במילים כמו "טֶרִיבְּל", או (מלה שסבי, שאהב לספר סיפורים, השתמש בה לעיתים קרובות) "טְרוּת'", כלומר 'אמת'. אִיטְס דֶה טְרוּוּט! הוא היה אומר. היהודים הקשישים נטו להתפרץ הרבה זה לדבריו של זה באותם אירועים שבהם נדחקנו כולנו לסלון המחניק של מישהו; הם קטעו זה את סיפוריו של זה כדי לתקן, להזכיר מה באמת קרה באותו מקרה נהדר, וָאהנְדֶרפוֹל, או (סביר יותר) נורא, טָאהרִיבְּל, דוֹלִינְק, אני הייתי שם, אני זוכר, ואני אומר לך, אִיטְס דֶה טְרוּוּט.

ועוד יותר ייחודי ובולט-לעין, נראה היה כי לכולם יש מערכת שנייה ונפרדת של שמות שבהם קראו זה לזה. הדבר בילבל והטעה אותי כשהייתי בן שש או שבע, כי חשבתי ששמה של (נניח) נָנָה שלי הוא גֶרְטְרוּד, או לפעמים גֶרטִי, ולא הצלחתי להבין מדוע בחברה סגורה זו, בפלורידה, בכינוסים משפחתיים גדולים שהתקיימו ארבעים שנה אחרי שבני-משפחתו השתלטנית והתיאטרלית של בעלה ירדו מהאונייה באֶלִיס אַיילֶנד ובראו עצמם מחדש כאמריקאים (אבל בלי להפסיק לספר סיפורים על אירופה), היא הפכה לגולדה. גם לא הבנתי מדוע אחיו הצעיר של סבי, דוד ג'וּליוּס שלנו, מחלק ידוע של עפרונות עם כתובות בתי-עסק, שהתחתן בגיל מאוחר שלא כנהוג ושסבי, מהדר בלבושו ומהלך בשחצנות, התייחס אליו תמיד בסלחנות מן הסוג שמפגינים כלפי חיית שעשועים שסרחה, הפך פתאום ליִידְל (רק מקץ עשרות שנים ייוודע לי כי שמו בתעודת הלידה היה יהודה-אריה). ומי זו בכלל הנֶחָה הזאת, שסבי קרא לה לפעמים אחותו הקטנה והיקרה מכולן, ועליה ידעתי שהיא מתה לה פתאום משבץ בגיל שלושים וחמש ב‑1943 ליד שולחן חג-ההודיה (כך היה סבי מספר לי, כדי להסביר למה הוא לא אוהב את החג); מי היתה הנחה הזאת, והלא ידעתי, או חשבתי שאני יודע, שאחותו הקטנטונת והאהובה היתה הדודה ג'אנֶט? רק לסבא שלי, ששמו הפרטי היה אברהם, היה כינוי שאותו יכולתי להבין: אֵייבּי; והיה בכך משום חיזוק לתחושתי שהוא אדם אותנטי ושקוף לחלוטין, מישהו שאפשר לסמוך עליו."