מחיר האלטרואיזם- מתוך הספר

הספר הנהדר שכתב אורן הרמן "מחיר האלטרואיזם – ג'ורג' פרייס והחיפוש אחר מקורות טוב הלב" היה מועמד לפרס פוליצר, זכה בפרס השנה של הלוס אנג'לס טיימס ונבחר לאחד מחמשת הספרים המשפיעים של הניו-יורק טיימס. הנה הצצה ראשונה לפתיחת הספר, משם זה רק הולך ומסתחרר. קריאה נעימה!

ניו יורק

ויליאם שעט במעלה המדרגות האחוריות ולתוך תיאטרון בֶּלַסְקוֹ. ההצגה מתחילה ב־20:00 בדיוק, ושום גוף תאורה עוד לא היה במקומו. הבמאי יהרוג אותו. הוא הזיע והתנשף. כשחלף על פני הבמה, מוחו הומה תירוצים, ראה בחטף זוג עיניים בורקות מאחורי מסך באפלה. ליבו החסיר פעימה: זה היה הדבר היפה ביותר שראה מימיו!

ויליאם אדיסון פרייס היה אדם עם שליחות. "תאורה לכל מטרה" היתה הסיסמה; להיות "חלוצי הקידמה" – התוכנית. זרקורי "בייבי הרקולס", פסי החזרה היקפיים, שולי תצוגה מחזירי אור – לכל אלה היתה דרישה רבה. היו תצוגות אופנה, תהלוכות, מפגנים, תערוכות. אטרקציות נודדות נזקקו, בדרך כלל, לארגזי בקרה ניידים. וכיוון שכבר לא היה די בסתם ערימה של סחורה כדי למשוך את העוברים ושבים, היו חלונות ראווה שהצריכו כוונון של צבע ותאורה. אך יותר מכל היתה הבמה. "התיאטרון עתיק כדף ההיסטוריה הדהוי ביותר," היגג קטלוג החברה, "אך תאורת התיאטרון המדעית היא בחיתוליה." ויליאם אדיסון פרייס, יחד עם שותפיו לעסק ג'ון היגהם ומייקל קלי, היו בעליה של Display Stage Lighting Company, Inc, ברחוב 44 מערב מס' 334, בעיר ניו יורק. והעסקים פרחו, תודה לאל.

"הבישוף מברודווי" הביא להם את החוזים השמנים. דייוויד בֶּלסקו נולד בסן פרנציסקו בשנת 1853, להורים יהודים מפורטוגל, ששמם האמיתי היה וֶלסקו. אביו היה פנטומימאי בלונדון עד שיצא לחפש את הכסף הגדול באמריקה. דייוויד, שברח לקרקס בגיל שתים־עשרה מהמנזר שאליו שלחו אותו הוריו בילדותו, מצא עד מהרה עבודה ראשונה של ממש בתיאטרון המטרופוליטן: הוא סימן לשחקנים מתי לעלות לבמה. בגיל עשרים ותשע יצא לניו יורק כשמאחוריו השתתפות כשחקן ב־170 הצגות וכתיבה או עיבוד לתיאטרון של מאה מחזות לפחות. כמנהל במה במדיסון סְקְוֵור גארדן, ולאחר מכן בליסֵיאום של דניאל פְרוֹהמן, הסתובב בחוגים הנוצצים של עסקי השעשועים של ניו יורק. הלב של מרילנד, הצגה רומנטית על תקופת מלחמת האזרחים, ביססה ב־1895 את שמו של בלסקו כמחזאי, כמפיק וכבמאי. אחר כך באו זאזה בעיבוד מצרפתית, אנתוני השובב ומדאם בַּטֶרפלַיי, סוחט הדמעות שנועד לתהילה אופראית בידיו של ג'אקומו פוצ'יני.

בלסקו אהב להתהדר בצווארון כמורה, שממנו בא לו כינויו, והיה ידוע בהתפרצויות הזעם שלו. אחד הטריקים החביבים עליו היה לרמוס את שעון היד שלו ולרסק אותו לרסיסים. (רק עמיתיו הקרובים ביותר ידעו שהחזיק לצורך זה מלאי של שעונים משומשים שנקנו בזיל הזול.) ואם בלסקו עצמו היה בליל של מלודרמה מחושבת, כאלה היו גם מחזותיו – והקהל נהר לתיאטראות לצפות בהם. המחזות, יפחניים וסנסציוניים, לא ניסו להתחרות באיבסן, בצ'כוב ובסטרינדברג. תחת הריאליזם הרגשי של הדמויות במחזות האירופאים, בחר בלסקו להביא לבמה ריאליזם טכני. התפאורות שלו נודעו בדיוקן, עד לפרט הזעיר האחרון: מכבסה אוטומטית מתפקדת, שחזור של מסעדת צ'יילדס עם שחקנים שהכינו קפה וטיגנו חביתיות על הבמה. פעם אחת אפילו קנה חדר בבית מלון עלוב, עקר אותו מן הבניין והעבירו אל התיאטרון, פירק ממנו קיר והשתמש בו כתפאורה להצגה.

יותר מכל, הלהיבה אותו תאורת הבמה. תחת ידיו, בדי משי צבעוניים ושקופיות ג'לטין חוללו מהפכה בתחום. הוא היה אומן האווירה והמתח, ושקיעות השמש ה"אמיתיות" שלו היו חיזיון מרהיב עין. כשרכש את תיאטרון סְטיַיווסַנט ב־1907, התעניין במיוחד בחלל שמעל לבמה ובמערכות ההידראוליות, בתאורת הטיפני ובפיתוחי העץ וציורי התקרה. ב־1910 הוסב שם התיאטרון ל"בֶּלסקו", וגדולי השחקנים של התקופה – דייוויד ווֹרְפילד, לֶנוֹרה אוּלְריק, פרנסס סטאר, בְּלאנש בֵּייטס – הופיעו על במתו. הכתובת היתה רחוב 44 מערב, בין השדירה השישית לשביעית, מהלך כמה גושי בניינים מ"חלוצי הקידמה" בחברת התאורה Display.

גופי התאורה קובעו סוף־סוף במקומם, ובעודו לוחץ את ידו של בלסקו ומסדיר את נשימתו, נזכר ויליאם אדיסון בעיניים שמאחורי המסך. הכרוז, קומדיה בשלוש מערכות, הועלתה שוב לאחר שקצרה הצלחה ב־1901. "ידיד ותיק חוזר לבלסקו", הכריז הניו יורק טיימס, משבח את משחקו של שחקן הווֹדְבִיל לשעבר, דייוויד וורפילד, בדמותו של סיימון לוי , הרוכל הטרגי־קומי מהלוֹאֶר איסְט סָייד. אליס אֵברי, קצרת־קומה ובעלת פנים רחבות שבהן התנוצצו העיניים ששבו את ליבו, שיחקה בתפקיד קטן, העלמה קרומפטון, לצידו של וורפילד. ויליאם גייס את כל אומץ ליבו וניגש להציג את עצמו.

•  •  •

אליס לא היה שמה האמיתי. קלרה ארמיין אברי נולדה ב־1833, בבֶּלְוויוּ שבמישיגן, לאֶמה אדאלי גייג' ולבעלה פרנק אברי, שהיה תכשיטן ידוע בעיר. אביה של אֶמה היה ד"ר גייג', רופא נכבד שרכב על סוס מאוכף בסגנון מיושן. אֶמה היתה נוצרייה אדוקה ופעילה בכנסייה, ובגיל עשרים ושתיים הצטרפה לכנסייה המתודיסטית שממול לנחלת המשפחה. פרנק מת ב־1890, בגיל צעיר, והותיר את אֶמה לגדל לבדה את ארבעת ילדיהם: קלרה, מרי, גייג' וג'ורג'. למזלה, זכתה אֶמה לחינוך מתקדם ולמדה בקולג' הנוצרי הפרטי אוליבט, אחד הראשונים באמריקה שקיבל נשים ללימודים. היא היתה לאחד מעמודי התווך של הקהילה – מורה לכיתות ג ו־ה. קלרה הלכה בעקבות אמהּ, ולאחר שסיימה את בית הספר התיכון בביג רפידס, למדה גם היא באוליבט.

ב־1905, לאחר שסיימה את לימודיה בקולג', התמנתה קלרה למנהלת בית הספר התיכון הֶרְסִי, אך בתוך תוכה כבר ידעה שייעודה הוא התיאטרון. אורות ברודווי זהרו יותר מכל דבר שהיה בהרסי. מצוידת בשם במה ובחוש דרמתי מולד, היא תצא לחפש שם עתיד חדש.

גם ויליאם אדיסון פרייס (Price) לא היה, למען האמת, שמו האמיתי. כמו אשתו־לעתיד, הוא נולד ב־1883. ואם היא היתה בת המעמדות המייסדים הנוצריים של המערב התיכון, היה איזק פרייס (Preis) בנם של הנרי ואֶטה, יהודים־רוסים דוברי יידיש שהגיעו בספינה אל חופי אמריקה ומשם לשיקגו. ב־1910 מופיע ויליאם אדיסון פרייס במרשם התושבים של שיקגו כ"חשמלאי". איזק, אח לאנה, ללנה, לרוברט, לסיידי ולרוזי, הבין כי שֵׁם הולם הוא מפתח להצלחה עתידית. הוא בחר לו שם בעל צלצול אמריקאי ורמז לאילן יוחסין מקצועי, ניתק כל קשר עם משפחתו, ועלה על רכבת לניו יורק כדי להמציא את עצמו מחדש.

וכך, בתיאטרון שנקרא בלסקו על שמו של אדם ששמו האמיתי היה ולסקו, ויליאם אדיסון, ששמו האמיתי היה איזק, ואליס, ששמה האמיתי היה קלרה, התאהבו זה בזו. החתונה התקיימה ב־6 ביוני 1917, בסטמפורד, קונטיקט, עיירה ששמה האמיתי היה ריפּוֹוַאם לפני שנקנתה מהאינדיאנים בשנת 1640. זו היתה אמריקה, שבה החולמים יכלו לחלום.

•  •  •

אבל חלומות לא באו בקלות, לפחות לא לאליס. "מנהלים יקרים – ", כתבה בשיר שנדפס במורנינג טלגרף,

אם תואילו, אבקש טובה:

ציירו לי שחקנית ברודווי צעירה ונאווה.

אנחנו רזות מדי, או שמנות מדי, או חסרות כל צורה;

נמוכות מדי - אבל על עקב גבוהות נורא,

שערנו הבהיר, הכהה, האדום,

שחקנית ראשית לא יהלום.

מבטאנו קלוקל; לא "עוברות" במה.

עינינו קצת קטנות, רום מצחנו מורם מדי."

ככל שדעכו סיכוייה בתיאטרון, הרבתה אליס לעזור עם התאורה בחברת Display. בקיץ 1918 נולד ילדם הראשון, אדיסון. הם חיו מהזמנה להזמנה. התיאטראות, בתי הראינוע, בתי ספר, מועדונים, אוניברסיטאות, בתי מלון, אולמות ריקודים ומסעדות – כולם היו זקוקים לתאורה. והיו הסַפקים: Cutler-Hammer Co., Wilmington Fibre Co., Corning Glass Works, Asco Supply, Rome Wire Co., ועוד רבים אחרים – כל ספק והמשאיות שלו, המשלוחים שלו, לוחות הזמנים שלו והעיסקאות המנצחות שלו. אל תוך עולם זה – של גֶ'לָטינים, מלחציים, ברגים וכבלי חשמל; של רכישות סיטונאיות ומועדי הצגה, שחקניות ווֹדביל, אנשי מכירות מהירי לשון ובעלי מלאכה; של מועדונים נוצצים, תיאטראות ברודוויי ואמרגנים מלודרמתיים – נולד, ב־16 באוקטובר 1922, ג'ורג' רוברט פרייס במשקל 3 קילוגרמים ו־940 גרם. "לא נורא," ניחם ידיד משפחה, "העולם הזה צריך בנים בשביל בנות בודדות."

•  •  •

זה היה עידן של המצאות, וּויליאם אדיסון פרייס השתלב בו היטב. פטנט מס' 1,454,858 לתקע חיבור, פטנט מס' 1,351,681 לגוף תאורה, פטנט מס' 1,562,052 להתקן כְלִיבָה – כל אלה ועוד היו המצאותיו. התיאטראות אהבו אותו, ואחד מהם במיוחד יותיר את רישומו.

בית האופרה של מנהטן נבנה על ידי אוסקר המרסטיין ב־1906, מערבית למדיסון סְקְוֵור גארדן על רחוב 34. להמרסטיין היתה תוכנית נועזת להתחרות במטרופוליטן אופרה על ידי מכירת כרטיסים זולים. התרבות שייכת לכולם, סבר. במטרופוליטן הבינו את הסכנה, והציעו למוסד החדש 1.2 מיליוני דולרים כדי לחדול מהפקות אופרה לעשר שנים – עיסקה שאפילו "אלוף ההמונים" המרסטיין לא יכול היה לסרב לה. המרסטיין מכר, בסופו של דבר, לאחים שוברט, ואלה הפכו את המקום לאולם "מעורב", שהציג וודביל במשך השבוע ומופעי אופרה זולים בימי ראשון, שוב בתחרות עם המטרופוליטן. ב־1926, כשלג'ורג' עדיין לא מלאו שנתיים, החליטו האחים וורנר להציג במקום את דון ז'ואן, הסרט המסחרי הראשון שלוּוה בפסקול מוזיקלי.

כשהחלה חברת התאורה Display Stage Lighting Inc לעבוד עם בית האופרה של מנהטן, היה הבניין שייך למסדר הבונים החופשיים, שבנה אולם ריקודים מפואר בקומה השביעית. אולי קשר זה הוא שהביא את ויליאם להצטרף למסדר, וסייע עוד יותר להסתיר מבניו את מוצאו האמיתי של אביהם המהגר.

העסקים פרחו, ולא היה זמן להסתכל אחורה. כשלא היה אפשר להתחמק מן העבר, שינו אותו: במרשם התושבים של ניו יורק ב־1920, נדד מקום מוצאם של הורי ויליאם באורח פלא מרוסיה לאנגליה. לצד הנוצרי האדוק של המשפחה מצד אליס לא היה איכפת מהתקפי השיכחה וההמצאה הדתיות של ויליאם אדיסון. "מה מצבם של הפרטנרים ההם שעזבו את העסק?" כתבה אמה גייג' אברי לבתה בנוגע לאיזשהו עניין פנימי ב־Display, והוסיפה את המלה המסגירה "היהודים".

וכך, בפברואר 1927, כאשר ויליאם אדיסון פרייס מת פתאום מדלקת ריאות, ליוו לקברו את האיש ש"שמו היה ידוע בכל מקום שיש בו תיאטרון" כמרים ממסדר הבונים החופשיים. לא ברור כמה מ־150 האנשים שנכחו בלוויה ידעו מנין בא באמת. הודות לשיתוף הפעולה של אליס, שני בניו הקטנים, אדיסון וג'ורג', לא ידעו דבר. איזק פרייס, בן ארבעים וחמש, לקח את סודו לקבר.

•  •  •

"מחירי המניות קורסים במכירה תזזיתית," דיווח הוושינגטון פוסט ב־3 באוקטובר 1929, בעוד משפחת פרייס מתחילה לקלוט את אובדנו של הבעל והאב. לאחר עשור של צמיחה ללא תקדים, השוק חזה התאוששות. "סוחרי הבורסה מאמינים שהרע מכל מאחורינו," הכריז באופטימיות בטוחה הניו יורק הראלד טריביון לקראת סוף החודש, והוסיף שכדאי למשקיעים לחפש "מציאוֹת של ממש". אפילו אחרי "השבת השחורה" ו"יום שלישי השחור" גאתה האופטימיות: "צפויה שנת שגשוג", ניבא הוורלד בדצמבר 1929.

אם הקריסה נבעה מ"ספקולציות חריגות" כפי שסבר כלכלן מדינת הרווחה ג'ון מיינרד קיינס (שר האוצר של אנגליה, פיליפ סנואודן, התבטא בצורה בוטה יותר: "אורגיה מושלמת של ספקולציות") – זה כבר לא היה חשוב. שוק שהתחיל מעל ל־380 נקודות בספטמבר נפל אל מתחת ל־200 עד סוף נובמבר. שום "התאוששות" לא עמדה בפתח. עד 1932 יאבדו המניות כמעט 90 אחוז משוֹויין.

ניו יורק, מעוז המהגרים, היתה מערי אמריקה שנפגעו הכי קשה במשבר. באביב 1930 פעלו בלוֹאֶר איסְט סַייד יותר מחמישים נקודות חלוקה למזון, וסיפקו חמישים אלף ארוחות ביום לרעבי העיר. טרם צאתו למסע הבחירות השני שלו לנשיאות, ניצב המושל פרנקלין ד. רוזוולט בפני מציאות קודרת: מחצית ממפעלי הייצור של העיר נסגרו, אחד מתוך שלושה אזרחים היה מובטל, וכ־1.6 מיליוני תושבים נזקקו לסעד כזה או אחר. אליס אברי פרייס והחֶברה שלה, שהתאגדה לפני המשבר לפי מאה דולר למניה, היו קבורים עמוק בשפל הגדול.

הם עקרו מהַרְטְסְדֵייל אל העיר, לבניין דירות ברחוב 94 במערב מנהטן. גשם חדר מהתקרה בחדר הכניסה, בחדר האמבטיה ובמטבח. המנורה בחדר המגורים נפלה בלי הרף. המים באסלה לא ירדו כהלכה, והמקרר לא עבד ולא עמד ישר על רצפת הלינוליאום העקומה. לאליס לא היה ברור מה גרוע יותר: הטיח שנפל מקיר חדר האמבטיה, החלון שאיים ליפול בכל רגע בחדר השינה, או הברזים שהפגינו רצון משל עצמם. ככל שהרבתה לכתוב לבעל הבית ולהתלונן, הרבה זה לאיים שינקוט אמצעים משפטיים אם לא תשלם את חובה, וכך עשו גם איזידור סטרן, בעל המכבסה האוטומטית, ראלף סינגר, רופא העיניים הידידותי של הבנים, והניו יורק טיימס בגין חוב על מודעת פרסומת.

היה צריך למצוא כסף איכשהו, ומהר. אליס החליטה לשלוח את בנה הבכור, אדיסון, לחווה של משפחה בשם וַן אַקִינְס בצפון המדינה. עם קצת מזל, יכניס חדרו בעיר שבעה דולרים לשבוע. זה היה הגיוני, ככלות הכל, אמרה בוודאי למצפונה המיוסר: את ג'ורג' הקטן יכלה לטלטל עימה למשרד, אבל אדיסון נשאר לעיתים קרובות לבדו עד מאוחר, ואליס חששה מ"משוטטים".

Display פשטה את הרגל בספטמבר 1931. ג'ון היגהם, שותפו לשעבר של ויליאם אדיסון, הקים בסתר תאגיד תאורה לילית למגרשי בייסבול, גנב ציוד באלפי דולרים והכניס את החברה לחובות כבדים. בינתיים, ג'וזף לוי, מנהל החנות הפצפון, ואחיו סול, רואה החשבון, עשו יד אחת עם המזכיר, מר קוק. כשפג חוזה השכירות על בניין החברה, נאמר לאליס שאין מה לעשות אלא לשפץ כמה אוּרווֹת ישנות ברחוב 44 מערב מספר 410. אליס לא ידעה שהזוכה במכרז השיפוץ היה חותנו של קוק. לאחר שהצליחו להעביר, בניגוד לרצונה, את ההחלטה היקרה, התפטרו הלוִים וקוק ופתחו עסק מתחרה.

במקביל, החלה חברת כינוס הנכסים אירווינג טראסט למכור את הפטנטים של ויליאם אדיסון. כיוון שהיה בעל־חלומות יותר מכפי שהיה איש עסקים, נרשמו רבות מהמצאותיו על שם החברה ולא על שמו. הקונים – מאייר הריס מחברת התאורה Columbia Stage, למשל – היו מתחרים, כמובן, ואליס והחֶברה שלה שקעו והלכו.

המארג החברתי של העיר הגדולה באמריקה החל מתפורר אף הוא. חברות לעזרה הדדית שפעלו בעיר במימון פרטי התמוטטו והלכו: מששת אלפים ב־1920 נותרו אלפיים. למעלה מארבע מאות מוסדות פרטיים לשירותים חברתיים – שליש מהסוכנויות בניו יורק – סגרו את שעריהם עד 1933. מספר המקרים של בעלים ואבות שנטשו נשים וילדים עלה ביותר מ־135 אחוזים. בזמנים קשים, הסתבר, אנשים דואגים רק לעצמם.

•  •  •

אליס חשבה שלעולם לא תוכל עוד לתת אמון באיש.

קודם היו אנשי Display. אחר־כך היה הדייר החביב, שעזב את העיר בלי לשלם, והשאיר את אליס מיוסרת שבעתיים על ששילחה את בנה מן הבית לחינם. מיסטר ווֹלְטֶרְס אחד, שהחל לבוא מן המוסך למשרד כדי להביע מכל הלב את אהדתו, החזיר לה קורטוב של אמון בטוב ליבו של האדם. כשראתה שהוא רעב, נתנה לו אליס קצבת מזון יומית. הם התיידדו. וולטרס התחיל לִלווֹת ממנה כסף לתשלום שכר חדרו במלון (הם מתכוונים להשליך אותו החוצה, אמר), והבטיח להחזיר ברגע שיקבל את הכספים העתידים להגיע בקרוב. רק לאחר שנעלם עם משקפיו של ג'ורג' הקטן, שאותם נתנה לו אליס לאחר ששבר את שלו בתאונת מונית לכאורה, גילתה שההמחאות שרשם לפקודתה היו מזויפות וששמו האמיתי היה וַורד. "את אלה הייתי רוצה לקבל בחזרה", כתבה למפקח המשטרה ג'.ג'. הנרי, "שכן בני מתחיל את בית הספר ב־26 בחודש." ג'ורג' לקה בפזילה, וראייתו הלכה והתעממה. "לילדים ולי," כתבה אליס לוועדת מס ההעברה, "לא נותר דבר בעולם מלבד זה את זה."

גֵייג' ה. אברי, פקיד בכיר בחברת סקאלי לפלדה וברזל בשיקגו, נחלץ להצלת אחותו. "אין דרך קלה," כתב לאליס/קלרה בחורף 1932. "בידייך הדבר, להפסיק לחלום ולצאת בעצמך להשיג עסקים."

אליס נָשמה נשימה עמוקה, לקחה הלוואה מאחיה הנדיב, וקנתה בחזרה מכונס הנכסים את השם Display. היא החליטה לנסות שוב את מזלה. הבלגן היה גדול. הנושים צבאו על הדלתות והגישו תביעות. "תמיד הייתי ידועה ביושרי," כתבה לאחד מהם בין הגשת תביעה להכנת כתב אישום, וביקשה ברוגזה שיתאזר בקצת סבלנות:

סביר להניח שאין לי כסף, שכן אחרת הייתי יכולה להחזיק את ילדַי איתי בבית ולא לחיות עם אחד מהם בחדר אחד בעוד ברנש קטן אחר שוהה בחווה רחוקה... תבזבז את זמנך ואת זמני אם תפתח נגדי בהליכים. מוטב שתיתן לי את הזמן לנהל את העסק הקטן הזה ולנסות להתגבר על קשיי הנוכחיים. עסקי התיאטרון אינם מזהירים כעת. אנחנו בצד התאורה, והתחרות גדולה. זהו מצב של להתקיים, פשוט כך.