" כל בוקר, לפני שאבא יוצא לעבודה הוא לוקח אותי לגן, קשה לי להיפרד ממנו. בימים הראשונים בגן אני קצת מבוהל, אבל די מהר אני מגלה כל מיני צעצועים חדשים. אני מגלה שהגן הוא בעצם מקום נחמד ולא מאיים, אפילו מאיר פנים. עולם בגודל שלי. נדנדות בגינה, משחקים, שירים, ועוד הרבה ילדים קטנים כמוני. יש שם אפילו פסנתר גדול ושחור.

אני אוהב את הגננת רחל. היא מספרת סיפורים, מציגה אותיות ומילים על לוח קטן, מלמדת אותנו את האלף-בית. רחל פותחת לי חלון לעולמות חדשים. היא מלמדת אותנו לרקוד ולשיר ומלווה אותנו בנגינה על הפסנתר.

תמונת המחזור עם רחל וילדי הגן שמורה אצלי עד היום. אני עדיין זוכר פנים וחלק מהשמות של הילדים בתמונה. וכמה מוזר, בפנים הילדותיות אפשר כבר לראות איך כולנו ניראה כשנהיה גדולים.

בית-הספר זה כבר סיפור אחר. במקום גננת יש מורה, אסור לקום מהכיסא ולהסתובב בחדר שמלא כולו שולחנות בשורות וילדים שיושבים זוגות-זוגות. אי-אפשר לשחק משחקים כי עכשיו צריך ללמוד. אבל למי איכפת? חלק מהילדים ממשיכים לשחק בסתר, חלק מציקים זה לזה מאחורי הגב של המורה, עד שהצלצול הפתאומי מקפיץ את כולנו בשמחה רבה החוצה. הפסקה.

בשיעור אני בוהה במורה שכותבת בגיר על הלוח אותיות ומילים, וכמו בסרט אני שוקע לתוך העולם הדמיוני שלי. מדי פעם אני מנסה להתנער ולהקשיב למורה, להתרכז וללמוד, אבל המילים מתבלבלות לי מול העיניים.

בחזרה מבית-הספר הביתה אני מסגל לעצמי מנהג חדש: אני סופר את הצעדים כשאני הולך. זה הֶרגל שידבק בי כדרך קבע. חוש הקצב הפנימי שלי פועם כמו מֶטרוֹנוֹם, דוחף אותי קדימה, ותוך כדי הליכה אני מנסה לשנן מילים ותרגילים מהשיעור האחרון. אבל לקצב ההליכה מצטרפות מנגינות, וחרוזים מתנגנים לי בראש. ומה שלמדתי בשיעור שוב פורח ממני. בלילה אני מנסה לחזור ולשחזר את השיעור האחרון עד שאני נרדם. " 

צילום: דן פרץ