כנופיות ריו- מי באמת נגד מי?

במעלה הגבעה, מתחת למעטה העלים העבות של עצי היער האטלנטי של ריו, התפתלה לאיטה טויוטה קורולה כהה גדולה. מכונית הפאר הנוצצת היתה בלי ספק כלי רכב של אחת מזרועות השלטון או של תאגיד כלשהו, מראה נדיר בסְלאם של רוסיניה. כלי רכב קשישים, קרובים לשבוק חיים — כן. נחילים של מוניות־אופנוע — כן. אוטובוסים מקרטעים שקוראים תיגר על חוקי הפיזיקה ומפתלים את אחוריהם בעיקולים חדים — כן. אבל מכוניות מנהלים מנקרות עיניים עם מתלה נמוך וצמיגים רחבים? אלה לא השתלבו כאן. ברוסיניה, אלף עיניים חרישיות בודקות דרך שגרה כל דבר לא מוּכּר.

עד מהרה העפילה המכונית למרומי אֶסְטְרָדָה דָה גָאוויה, הכביש המבתר את רוסיניה מן הפסגה עד התחתית. מכאן יכלו יושבי הרכב לראות את האורות הקורצים של הסְלאם גולשים מטה לעבר האוקיינוס האטלנטי. היה לילה, והשלושה יכלו בקלות להבדיל בין "הגבעות", כפי שמכונות שכונות העוני של ריו, לבין "האספלט", כינוי מקוצר לאזורי המגורים של המעמד הבינוני. שכונות המצוקה תמיד מוארות באורות קלושים יותר. התערובת הצפופה של כבלים חוקיים ובלתי חוקיים המספקים חשמל ליישובים הבלתי רשמיים האלה מעבירה וולטאז' נמוך מזה של הרשת המסודרת המשרתת את "האספלט".

המכונית השחורה עברה את פסגת הגבעה, פנתה למטה וחלפה על פני "תשע תשע", תחנת האוטובוס האחרונה בסְלאם, בדיוק במקום שבו מתפתל הכביש בחדות שמאלה. השעה היתה 22:35, ב־9 בנובמבר 2011.

שלושת הגברים העטויים בחליפות שישבו במכונית נסעו לאט בחשכה. הם היו שקטים ומלאי חששות. הנהג היה מבוגר מהנוסעים, אולי בשנות החמישים המאוחרות לחייו. לצידו ישב ג'נטלמן כבד גוף שניסה שוב ושוב להשיג מישהו בטלפון, אך לשווא: בפסגת רוסיניה כמעט אין קליטה. תיק עור היה מונח על המושב האחורי לצד הגבר השלישי, כבד גוף גם הוא, וכמו השניים האחרים, עורך דין במקצועו.

אחרי הפנייה החדה הם המשיכו עוד מאתיים מטרים לעבר הרצועה הקצרה של שטח ההפקר המפריד בין רוסיניה ובין הווילות המהודרות של גאוויה, אחת השכונות היקרות ביותר בריו. בנקודה הזאת יש עוד עיקול חד, והפעם ימינה, בדיוק בכניסה לבית הספר האמריקאי של ריו דה ז'ניירו. אפילו ביום אי אפשר לראות, אבל שם יש גם פנייה שמאלה לכביש ארוך ולא מואר. בלילה, העצים והשיחים שלאורכו מוסיפים לאווירה המאיימת.

כשהתקרבה המכונית אל מחסום העושר הזה, יצא גבר גדל גוף מהחשכה שבשולי הכביש ונופף בנשק חצי אוטומטי. הוא היה לבוש במדים של "בָּטָליאָאוֹ דוֹ שוֹקֶה" (גדוד ההלם), היחידה לטיפול בהפרות סדר של המשטרה הצבאית (PM).^[1] למרות שמה, המשטרה הצבאית היא האחראית בפועל על השיטור האזרחי בריו.

שלושת הגברים, מלאי אדרנלין, יצאו מהטויוטה. שפת הגוף שלהם היתה מתוחה, ואז התחילו חילופי דברים חריפים עם השוטר. הוא דרש לערוך חיפוש בתא המטען של המכונית. עורכי הדין נתקפו דאגה וניסו להניא אותו מהכוונה.

בשלב הזה הופיעו שני קציני משטרה צבאית בכירים יותר. האחד, סגן, היה בלי ספק האחראי בשטח. עורך הדין עם התיק הראה כמה מסמכים אישיים: דרכון ותעודת זהות רשמית למראה. למרות היותו ברזילאי, הסביר, הוא משמש קונסול כבוד של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, ומאחר שהוא נמצא כאן בעניין רשמי, המכונית שלו נהנית מחסינות דיפלומטית ואסור לערוך בה חיפוש.

פתאום "האיש עם הטלפון" גילה שיש קליטה והתקשר לאדם שאותו ניסה להשיג בשלושת רבעי השעה האחרונים. השעה היתה 23:06.

בביתו בשכונת טיז'וּקָה, לא הרחק מן ה"מָרָקָנָה", אצטדיון הכדורגל המפורסם של ריו, מפקח בכוח משטרה אחר, המשטרה האזרחית (PC), קרא סיפור לבתו הקטנה. לפתע צילצל הטלפון. הוא קפץ ממקומו. הוא ציפה לטלפון הזה כל הערב וכבר התחיל לאבד תקווה. האיש בעברו האחר של הקו דיבר במהירות ודבריו היו לא לגמרי ברורים. גם אם היה קשה להבין אותם עד הסוף, המפקח ידע שאסור לאבד זמן.

המפקח מייד התקשר לממונה עליו. בתוך דקות הוא קיבל אישור להתערב באירוע המתפתח. האור הירוק התקבל מדרג בכיר מאוד, לא אחר מאשר השר לביטחון פנים, הבוס הגדול של המשטרה, לא רק בעיר ריו אלא במדינת ריו דה ז'ניירו כולה. העובדה שבעל משרה כה בכירה הוא שאישר זאת העידה שמשהו גדול מתרחש, מה עוד שהשר היה לא בריו אלא בברלין, והשעה שם היתה 2:15 לפנות בוקר. המפקח נתן נשיקת לילה טוב לבתו, תפס במפתחות ורץ למכונית, כשכל אותו הזמן הוא ממשיך לדבר בטלפון.

נחזור לפנייה החדה בכביש: "עורך הדין עם הטלפון" סר הצידה ודיבר עם הסגן בארבע עיניים. תוך כדי כך הוא הושיט לו את המכשיר שלו. איש המשטרה דחה אותו בכעס, ואז התרחק מעט וניהל שיחת טלפון משלו. עכשיו הוא היה נחוש בדעתו לערב גורם שיטור שלישי: המשטרה הפדרלית רבת העוצמה (PF).

התסכול של השוטרים הצבאיים גבר בצורה ניכרת עד שאחד מאנשיו של הסגן ניגש אל מפקדו ולחש משהו באוזנו. דיונים נוספים הובילו את שלושת עורכי הדין בחזרה למכונית. הוסכם שכולם ייסעו לתחנת המשטרה. נראה שעורכי הדין שמחים להיענות להצעה.

השיירה יצאה לדרך. רכב של המשטרה הצבאית נסע בראש. באמצע הסנדוויץ' נסעה הטויוטה עם שלושת עורכי הדין. ומאחוריהם עוד שני כלי רכב עם שוטרים, ובהם הסגן. אחד־עשר שוטרים ליוו עכשיו את השלושה שבטויוטה, ואילו במרחק של כמה קילומטרים משם, במרכז ריו, הורה מפקד המשטרה הפדרלית לשלוח צוות שוטרים ולעצור את השיירה.

פתאום ביצעה הטויוטה, שנסעה בין שתי מכוניות משטרה, פנייה לא צפויה ימינה וניסתה להימלט. אחד מנהגי הניידות הגיב במהירות, סובב את ההגה והצליח לחסום אותה. כולם יצאו שוב מהמכוניות. הפעם "נהג הטויוטה" לקח את הסגן הצידה לשיחה בארבע עיניים.

"עורך הדין עם הטלפון" נבח בנייד בתוקפנות רבה עוד יותר. הוא ידע שאם דברים ישתבשו, התוצאות יהיו הרות אסון.

במרחק לא רב משם, הכוחות המיוחדים של המשטרה האזרחית (CORE) קיבלו פקודה לזוז. כלי נשק הוצאו מהארונות ויריעת הברזנט הוסרה מעל אחד מכלי הרכב המשוריינים של היחידה. במקום אחר הוזעקו שני טייסים מיחידת המסוקים של המשטרה האזרחית.

אחרי המריבה בכביש, עורכי הדין והשוטרים יצאו שוב לדרך בשיירה. כעבור זמן קצר עצרו עורכי הדין בצד הדרך, הפעם במגרש חניה של מועדון הצי הישן, הגובל בלָגוֹאָה, הלגונה הגדולה שבלב האזור הדרומי של ריו. כלי הרכב עצרו מתחת לפסל הענקי של ישו המושיע, שהתנשא מעליהם בפסגת הר קוֹרְקוֹבָדוֹ.

ואז, בפעם השלישית, פתחו שוב עורכי הדין ואנשי המשטרה הצבאית בחילופי דברים תוקפניים. אבל באותו הרגע ממש עצרו בחריקה כמה מכוניות, וקצין בכיר במשטרה האזרחית קפץ מתוך אחת מהן והתחיל להתווכח בקול עם עמיתיו מהמשטרה הצבאית. מייד אחר כך הגיע המפקח מטיז'וּקָה. בשלב מסוים זרק ה"נהג" את מפתחות המכונית לאחד מאנשי המשטרה הפדרלית, ופרצה מהומה כדי להבטיח שאנשי המשטרה הצבאית לא יצליחו להניח עליהם את ידיהם.

ואז הגיעו השוטרים הפדרליים במדיהם האפורים החלקלקים. מתוך אחת הניידות יצא קצין בדרגת פקד והודיע לכולם שהמשטרה הפדרלית לוקחת פיקוד על המקרה. השוטר הבכיר מהמשטרה האזרחית יעץ לו ללכת לעזאזל.

שלושת עורכי הדין והמשטרה האזרחית עמדו על כך שהטויוטה תועבר לתחנת הרובע ה־15, במרחק נסיעה של לא יותר מחמש דקות. המשטרה הצבאית והשוטרים הפדרליים התעקשו ואמרו שאם הקונסול טוען שיש לו חסינות דיפלומטית, המקרה מצוי בסמכות המשטרה הפדרלית.

בינתיים גברו הצעקות וההאשמות, ועד ראייה טען שאנשי המשטרה האזרחית ואנשי המשטרה הצבאית כיוונו כלי נשק אלה אל אלה. כך או כך, בחסות הבלבול, הסגן כרע מאחורי הטויוטה ונעץ סכין בצמיג כדי למנוע מהמכונית לנסוע לרובע ה־15.

אנשי הכוחות המיוחדים של המשטרה האזרחית, החמושים לעייפה, הגיעו גם הם והחנו את הרכב הגדול שלהם לפני המכוניות של המשטרה הצבאית כדי לוודא שלא ייסעו לשום מקום. בשלב הזה נשמעו החבטות הרובוטיות של להבי מסוק המשטרה האזרחית שהתקרב וריחף מעל לזירה וצילם הכול.

הקטעים המצולמים סייעו אחר כך לשני משקיפים מהצד: קצינים ממשרד השר למודיעין ביטחוני, שהסתייעו בהם כדי לפזר את האשליות של הבוס שלהם, ולהמחיש לו כי האסטרטגיה החדשה שלו לשיפור שיתוף פעולה בין גופי האכיפה השונים עדיין סובלת מכמה מחלות ילדוּת.

כל זה התרחש במרחק של כמה דקות הליכה ממשרדי תאגיד החדשות הגדול ביותר בברזיל, "גְלוֹבּוֹ". עד מהרה הצטרפו להמון המתקהלים מצלמות טלוויזיה, הבזקים, מיקרופונים ועיתונאים צועקים. זה היה קוקטייל נפיץ של אינטרסים מתנגשים, כאוס וכלי נשק.

המפקח הרגיש שהוא מוכרח למנוע מצב שבו הדברים יֵצאו משליטה. יהיה עליו להסביר את הדברים לעמיתיו מהמשטרה הפדרלית. כי מה שידע המפקח, והאחרים לא ידעו, הוא שיש שם אדם רביעי, מוחבא בתא המטען של הקורולה.

אחרי דיונים עם הקצין הפדרלי הבכיר מוסכם שהקונסול יפתח את תא המטען של המכונית. הוא מוקף שוטרים מכוחות השיטור השונים, ורובם מכוונים את כלי הנשק שלהם אל המכונית.

תא המטען נפתח, ולעיני כולם נחשף גבר גבוה ורזה השוכב על צידו בברכיים משוכות אל החזה, לבוש בחולצת פסים כחולה־לבנה ובמכנסיים שחורים. השוטרים תופסים בידיו וברגליו ושולפים אותו החוצה מהמכונית.

ברור שהוא מבולבל לגמרי לנוכח הקהל הרב, האורות והמהומה מסביב. עיתונאים ושוטרים נאבקים לצלם אותו מהזוויות הטובות ביותר. אורות מבזיקים בעיניו. שוטר תופס ברעמת התלתלים שלו ומושך את ראשו לאחור כדי להקל את הבהייה הדיגיטלית. אחרי שבילה את השעתיים האחרונות בתוך תא מטען, הוא נחשף פתאום להשתוללות היסטרית בנוסח ברזיל. הוא מוקף במבחר מגוון של מדים וצעקות "הוא עציר שלנו!" "לא, הוא שלנו! שלא תיגעו בו!" הוא נראה כנוע — פניו כמעט לא מביעות רגש, כמו בובת סמרטוטים עייפה שנזרקה לכאן ולכאן. הוא כנראה סובל מהלם קל. אבל יותר מכל, בלב כל הפעילות הקדחתנית הזאת, הוא נראה בודד מאוד.

הסגן, בארשת ניצחון, אוסר אותו באזיקים, והוא והקצין הפדרלי הבכיר מוליכים אותו אל המושב האחורי ברכב הכחול של המשטרה הצבאית, שהיה הראשון שנתקל בטויוטה קורולה בכניסה לרוסיניה. הם מסיעים את האסיר אל מטה המשטרה הפדרלית.

השעון מורה חצות כאשר העציר, אנטוניו פרנסיסקו בּוֹנְפים לוֹפֶּס, המוכר לכל ברזילאי בכינויו נֶם מרוסיניה, נעצר באופן רשמי. לוחות זמנים מושלכים הצידה ועורכי התמונות מתחילים ללקט את התצלומים הדרמטיים מאירועי הערב ולהכין אותם למהדורות החדשות של הבוקר.

האיש המבוקש ביותר בריו, בעצם האיש המבוקש ביותר בברזיל, נמצא סוף־סוף מאחורי סורג ובריח. זהו רגע של ניצחון לז'וֹזֶה מַריאנוֹ בֶּלְטְרָמי, השר לביטחון פנים של מדינת ריו דה ז'ניירו. סוף־סוף הוא יכול להתפאר, בלי לחשוש שדבריו יופרכו, כי המדיניות הרדיקלית שלו שנועדה להשכין שקט בשכונות העוני נטולות הרסן של ריו אכן הצליחה. כוחותיו מטהרים את הפָאבֶלוֹת בעיר מסמים ומכלי נשק, ומחזירים את הסמכות לנציגי המדינה. ברזיל יכולה להביט קדימה בהתלהבות רבה עוד יותר, ולקוות שמשחקי הגביע העולמי בכדורגל והמשחקים האולימפיים יתנהלו כשורה.

בזמן שנעצר היה נֶם מעורב ברשת של שחיתות, אלימות, סמים וקנוניה פוליטית שחנקה את ריו דה ז'ניירו — או כמו שהברזילאים אוהבים לקרוא לה, העיר המופלאה — במשך כמעט רבע מאה. הוא מכיר היטב את הרשת הפרושה הזאת. מעורבים בה פוליטיקאים, סוחרי סמים, עורכי דין, כמרים אוונגליסטים ואנשי משטרה. ובכל זאת, נותרה שאלה אחת. האם נֶם הוא העכביש או הזבוב?