מיהו איש הגיר? פרק מספר מתח חדש

ק.ג'. טיודור

הסופר סטיבן קינג על הספר איש הגיר: "אם אהבתם את הספרים שלי, אתם תאהבו את הספר הזה". זה מספיק בשביל להתחיל, נכון?! הנה הפרק הראשון

2016

נתחיל בהתחלה.

הבעיה היתה שאף אחד מאיתנו מעולם לא היה סגור על ההתחלה המדויקת. אולי כשגאב השמן קיבל דלי עם גירים ליום ההולדת? אולי כשהתחלנו לצייר את דמויות הגיר או כשהן התחילו להופיע מעצמן? אולי התאונה הנוראה? או כשמצאו את הגופה הראשונה?

אינסוף התחלות. ועל כל אחת מהן, אני מניח, אפשר להגיד שהיתה יריית הפתיחה. אבל אני, האמת, חושב שהכול התחיל ביום של היריד. זה היום שאני הכי זוכר. בגלל נערת הקרוסלה, ברור, אבל גם מפני שבאותו יום הכול הפסיק להיות נורמלי.

אם העולם שלנו היה כדור זכוכית עם שלג, זה היום שבו איזשהו אל מזדמן הגיע לאזור, טילטל אותו בכוח ושב והניח אותו במקום. אפילו אחרי שהקצף והפתותים כבר שקעו, דברים שוב לא היו כמו שהיו לפני זה. לא בדיוק. הם אולי נראו אותו דבר מבעד לזכוכית, אבל בפנים הכול היה שונה.

זה גם היום שבו פגשתי בפעם הראשונה את מר הָלוֹרַן, אז אם מדברים על התחלות, נדמה לי שזאת התחלה טובה לא פחות מכל התחלה אחרת.

1986

"הולכת להיות סערה היום, אדי."

אבא שלי אהב לחזות את מזג האוויר בקול עמוק וסמכותי כמו האנשים בטלוויזיה. הוא תמיד אמר את זה בוודאות מוחלטת, אף על פי שבדרך כלל הוא טעה.

הסתכלתי החוצה מהחלון אל השמים הכחולים להפליא, כחול בוהק עד שהיה צריך קצת לכווץ את העיניים בשביל להסתכל עליו.

"בכלל לא נראה שתהיה סערה, אבא," אמרתי בפה מלא בסנדוויץ' גבינה.

"פשוט כי לא הולכת להיות שום סערה," אמרה אמא אחרי שנכנסה למטבח בפתאומיות ובדממה, כמו איזו לוחמת נינג'ה. "ברדיו אמרו שיהיה חם ושטוף שמש כל סוף השבוע... ואל תדבר בפה מלא, אדי," היא הוסיפה.

"המממ," אמר אבא, כמו תמיד כשלא הסכים עם אמא, אבל לא העז להגיד שהיא טועה.

אף אחד לא העז לחלוק על אמא. אמא היתה — בעצם, היא עדיין — די מפחידה. גבוהה, עם שיער שחור קצר, ועיניים חומות שביעבעו בהנאה או רשפו וכמעט השחירו כשכעסה (וקצת כמו "הענק הירוק", לא רצית להכעיס אותה).

אמא היתה רופאה, אבל לא רופאה רגילה שתפרה רגליים של אנשים ונתנה זריקות נגד כל מיני דברים. פעם אבא סיפר לי שהיא "עוזרת לנשים שנמצאות בצרה". הוא לא אמר איזו צרה, אבל תיארתי לעצמי שהן בטח במצב די גרוע אם הן צריכות רופאה.

גם אבא עבד, אבל מהבית. הוא כתב לכתבי־עת ולעיתונים. לא כל הזמן. לפעמים הוא היה נאנח שאף אחד לא רוצה לתת לו שום עבודה, או אומר בצחוק מריר, "זה לא החודש של הקוראים שלי, אדי."

הרגשתי אז שאין לו עבודה "כמו שצריך". לא בתור אבא. אבא צריך ללבוש חליפה ולענוב עניבה וללכת לעבודה בבוקר ולחזור הביתה לארוחת הערב. אבא שלי הלך לעבודה בחדר הפנוי לאורחים שבקומה למעלה, ושם הוא ישב מול המחשב לבוש במכנסי פיג'מה ובחולצה קצרה, לפעמים אפילו בלי להסתרק.

הוא גם לא ממש נראה כמו אבות אחרים. היה לו זקן עבות כמו שיח, והיה לו שיער ארוך קשור בקוּקוּ מאחורה. הוא תמיד לבש ג'ינס גזורים ומלאים חורים, אפילו בחורף, וטישֶרט דהויה עם שם של איזו להקה עתיקה, למשל "לד זפלין" ו"The Who". לפעמים הוא גם נעל סנדלים.

גאב השמן אמר פעם שאבא שלי הוא "היפּי דפוק". ככל הנראה הוא צדק. אבל אז זה נשמע לי עלבון ודחפתי אותו והוא העיף אותי לרצפה, ונשרכתי הביתה עם כמה חבּוּרוֹת חדשות ודם מהאף.

אחרי זה השלמנו, כמובן. גאב השמן היה לפעמים חתיכת קוץ בתחת — הוא היה אחד הילדים השמנים האלה שתמיד צריכים לעשות הכי הרבה רעש ולהיות הכי מגעילים, כדי להרתיע את הבריונים האמיתיים — אבל הוא היה גם אחד החברים הכי טובים שלי והבנאדם הכי נאמן ונדיב שהכרתי.

"תשמור על החברים שלך, אדי מַנְסְטֶר," הוא אמר לי פעם בנימה חגיגית. "חברים זה הכול."

אדי מַנסטר היה הכינוי שלי. בגלל ששם המשפחה שלי הוא אדמס, כמו ב"משפחת אדמס". כמובן, לילד ב"משפחת אדמס" קוראים פַּגְסְלי, ואדי מַנסטר בא מ"מַנְסְטֶרים",^{{C}{C}{C}{C}{C}{C}{C}{C}{C}[1]} אבל בזמנו היה בזה איזשהו היגיון, וכמו שקורה עם כינויים, זה נדבק.

אדי מַנסטר, גאב השמן, מיקי מֶטאל (בגלל הגשר שהיה לו בשיניים, עם שלד ענקי ממתכת), הוֹפּוֹ (דייויד הופקינס) וניקי. זאת היתה החבורה שלנו. לניקי לא היה כינוי כי היא היתה בת, למרות שניסתה בכל הכוח להעמיד פנים שהיא לא. היא קיללה כמו בן, טיפסה על עצים כמו בן וידעה ללכת מכות כמעט כמו רוב הבנים. אבל בכל זאת היא נראתה בת. בת ממש יפה, עם שיער ג'ינג'י ארוך ועור חיוור, מנוקד בהמון נמשים חומים קטנטנים. לא שממש שמתי לב או משהו.

ביום שבת ההוא היינו אמורים להיפגש כולנו. נפגשנו כמעט בכל יום שבת והלכנו לבית של אחד מאיתנו, או למגרש המשחקים או לפעמים ליער. אבל השבת הזאת היתה מיוחדת בגלל היריד. היריד הגיע בכל שנה והתנחל בפארק שליד הנהר. השנה היתה הפעם הראשונה שהרשו לנו ללכת לבד, בלי מבוגר שישגיח עלינו.

חיכינו לזה בכיליון עיניים במשך שבועות, מאז שתלו כרזות ברחבי העיירה. עמדו להיות מכוניות מתנגשות וצלחת מעופפת וספינת פּיראטים וחלליות מסתובבות. זה נראה עשר.

"טוב," אמרתי אחרי שגמרתי את סנדוויץ' הגבינה שלי מהר ככל האפשר, "קבעתי לפגוש את כולם ליד הפארק בשתיים?"

"תלך לשם רק ברחובות ראשיים," אמרה אמא. "בלי קיצורי דרך ובלי לדבר עם אף אחד שאתה לא מכיר."

"טוב."

החלקתי מהכיסא ופניתי אל הדלת.

"ותיקח את הפָּאוּץ' שלך."

"אוּף, אמאאאאאאא."

"אתם תעלו שם על כל מיני מתקנים, הארנק ייפול לך מהכיס. פָּאוּץ'. אל תתווכח."

פתחתי את הפה, ותכף סגרתי אותו. הלחיים שלי בערו. שנאתי את הפָּאוּץ' המטומטם הזה. תיירים שמנים הלכו עם פָּאוּצ'ים. זה ייראה ממש לא מגניב, במיוחד בעיני ניקי. אבל כשאמא היתה ככה, באמת לא היה מה להתווכח.

"בסדר."

זה לא היה בסדר, אבל כבר ראיתי את השעון במטבח מתקרב יותר ויותר לשעה שתיים, והייתי צריך ללכת. רצתי למעלה במדרגות, תפסתי את הפָּאוּץ' המטומטם ושמתי בו את הכסף שלי. חמש לירות. הון תועפות. ואז שעטתי בחזרה למטה.

"להתראות בינתיים."

"תבלה יפה."

לא היה לי ספק בזה. השמש זרחה. לבשתי את החולצה שהכי אהבתי, ונעלתי את האוֹלסטאר שלי. כבר שמעתי את ההלמוּת הקלה של המוזיקה מהיריד, והרחתי את ההמבורגרים ואת צמר הגפן המתוק. זה הלך להיות יום מושלם.

גאב השמן, הוֹפּוֹ ומיקי מֶטאל כבר חיכו ליד השערים כשהגעתי.

"היי, אדי מַנסטר. איזה תיק־סבתות נחמד!" צרח גאב השמן.

הסמקתי בסגול ועשיתי לו אצבע משולשת. הופו ומיקי מטאל התפוצצו מצחוק מהבדיחה של גאב השמן. ואז הופו, שתמיד היה הכי נחמד והכי אהב לפייס, אמר לגאב השמן, "לפחות זה לא נראה איזה משהו של הומואים כמו המכנסיים הקצרים שלך, ראש תחת."

גאב השמן חייך מאוזן לאוזן, תפס בשולי המכנסיים הקצרים שלו ופצח במין ריקוד קטן, הרים גבוה את הרגליים השמנמנות שלו כאילו הוא בָּלֶרינָה. זה היה העניין עם גאב השמן. אי אפשר היה להעליב אותו באמת כי לא היה איכפת לו. או שזה לפחות הרושם שהוא נתן לכולם.

"בכל מקרה," אמרתי, כי למרות הסטייה של הופו מהנושא עדיין הרגשתי שהפָּאוּץ' נראה מטופש. "אני לא הולך עם זה."

פתחתי את הרצועה, החלקתי את הארנק אל כיס המכנסיים והסתכלתי מסביב. גדר חיה עבותה הקיפה את הצד של הפארק שפונה לעבר העיירה. תקעתי את הפָּאוּץ' בתוכה, ככה שמי שעובר לא יראה אותו, אבל לא עמוק מדי, כדי שאוכל לשלוף אותו אחר כך.

"אתה בטוח שאתה רוצה להשאיר את זה שם?" שאל הופו.

"כן, ומה אם האמא'לה שלך תגלה את זה?" אמר מיקי מטאל בדיבור העוקצני הזה שלו, בנגינה עולה ויורדת.

מיקי מטאל היה חלק מהחבורה שלנו והחבר הכי טוב של גאב השמן, ובכל זאת אף פעם לא חיבבתי אותו במיוחד. באופי שלו היה משהו מכוער וקר כמו הברזלים שהיו לו בפה. אבל אם מביאים בחשבון מי היה אח שלו, אולי זה לא ממש מפתיע.

"לא איכפת לי," שיקרתי ומשכתי בכתפיים.

"למה, למישהו איכפת?" אמר גאב השמן בקוצר רוח. "אפשר לשכוח מהפָּאוּץ' הדפוק הזה ולהתחיל לזוז? אני רוצה להגיע ראשון לחלליות המסתובבות."

מיקי מטאל והופו התחילו ללכת — בדרך כלל עשינו מה שגאב השמן רצה שנעשה. כנראה כי הוא היה הכי מגודל ועשה הכי הרבה רעש.

"אבל ניקי עוד לא פה," אמרתי.

"אז מה?" אמר מיקי מטאל. "תמיד היא מאחרת. בואו נלך כבר. היא תמצא אותנו."

מיקי צדק. ניקי באמת תמיד איחרה. אבל בכל זאת זה לא מה שסיכמנו. היינו אמורים להיות כולם יחד. עלול להיות מסוכן לבד ביריד. במיוחד לילדה.

"בואו ניתן לה עוד חמש דקות," אמרתי.

"אתה בטח לא רציני!" הכריז גאב השמן בחיקוי הכי מוצלח שלו — זאת אומרת, די גרוע — לג'ון מקנרו.

גאב השמן עשה הרבה חיקויים. בעיקר של אמריקאים. וכולם כל כך גרועים שהיינו מתקפלים מצחוק.

מיקי מטאל לא התגלגל מצחוק כמוני וכמו הופו. הוא לא אהב להרגיש שהחבורה פונה נגדו. אבל בכל מקרה, זה לא שינה, כי ממש כשהפסקנו לצחוק שמענו קול מוכר אומר, "מה כל כך מצחיק?"

הסתובבנו. ניקי עלתה בגבעה לעברנו. כשראיתי אותה, כמו תמיד, הרגשתי מין פרפור מוזר בבטן. כאילו פתאום אני נורא רעב ויש לי בחילה.

השיער הג'ינג'י שלה היה פזור היום, צנח לה בסבך מבולבל על הגב, כמעט התחכך בשולי הג'ינס הקצרים המרופטים שלה. היא לבשה חולצה צהובה בלי שרוולים, עם פרחים כחולים קטנים מסביב לצווארון. על הצוואר הבחנתי בנצנוץ כסוף. צלב קטן על שרשרת. שק יוטה גדול שנראה כבד השתלשל לה מהכתף.

"את מאחרת," אמר מיקי מטאל. "חיכינו לך."

כאילו זה היה רעיון שלו.

"מה יש בשק?" שאל הופו.

"אבא שלי רוצה שאני אחלק את הזבל שלו ביריד."

היא משכה דף פרסומת מהשק והרימה אותו מול עיניה.

בואו לכנסיית סנט תומאס והללו את האל. אין גלגל ענק יותר מלהיב מזה!

אבא של ניקי היה הכומר בכנסייה שלנו. אף פעם לא ממש הייתי בכנסייה — אמא ואבא שלי לא התעסקו בדברים האלה — אבל יצא לי לראות אותו בעיירה. הוא הרכיב משקפיים עגולים קטנים, והיתה לו קרקפת קירחת מכוסה בנמשים, כמו האף של ניקי. הוא תמיד חייך ואמר שלום, אבל הוא נראה לי גם קצת מפחיד.

"טוב, זאת באמת ערימת קרקרים מופלצים, ידידי," אמר גאב השמן.

"קרקרים מופלצים" או "קצוצים" היה עוד אחד מהביטויים האהובים על גאב השמן, בדרך כלל בליווי "ידידי" במבטא סנובי מודגש, משום מה.

"מה, את באמת הולכת לעשות את זה?" שאלתי, ופתאום ראיתי בעיני רוחי איך כל היום מתבזבז בלהיסחב אחרי ניקי בזמן שהיא מחלקת את הדפים שלה.

היא נתנה בי מבט. קצת הזכיר לי את אמא שלי.

"ברור שלא, מפגר," היא אמרה. "פשוט ניקח כמה, נפזר אותם פה ושם, כאילו אנשים כבר זרקו אותם, ואז נדחוף את השאר לאיזה פח."

כולנו חייכנו מאוזן לאוזן. אין דבר יותר טוב מלעשות דבר אסור, ולהרגיש יותר חכמים מאיזה מבוגר בזמן שעושים את זה.

פיזרנו את הדפים, זרקנו את השק בפח אשפה וניגשנו לעניינים. חלליות מסתובבות (שהיו ממש מעולות), מכוניות מתנגשות, שם גאב השמן נכנס בי כל כך חזק שהרגשתי שנסדק לי עמוד השדרה. טילי חלל (די מדליק בשנה שעברה, ועכשיו קצת משעמם), מגלשה לוליינית, צלחת מעופפת וספינת פּיראטים.

אכלנו נקניקיות, וגאב השמן וניקי ניסו לדוג ברווזים. הם למדו בדרך הקשה שגם אם זוכים בפרס בכל פעם זה לא בהכרח אומר שזוכים בפרס שרוצים, והלכו משם צוחקים, זורקים זה על זה את חיות הפרווה הקטנות הדפוקות שלהם.

בשלב הזה, אחר הצהריים כבר התחיל לחמוק לנו מהידיים. הריגושים והאדרנלין התחילו לדעוך, עם ההבנה המתבהרת שנשאר לי כנראה מספיק כסף רק לעוד שניים או אולי שלושה סיבובים.

שלחתי יד לכיס להוציא את הארנק. והלב נפל לי לתחתונים. הוא לא היה שם.

"לעזאזל!"

"מה?" שאל הופו.

"הארנק שלי. הלך לי לאיבוד."

"אתה בטוח?"

"ברור שאני בטוח."

אבל ליתר ביטחון בדקתי בכיס השני. שניהם היו ריקים. לעזאזל.

"טוב, מה המקום האחרון שאתה זוכר שעוד היה לך אותו?"

ניסיתי לחשוב. ידעתי שהוא היה אצלי אחרי המתקן האחרון שהיינו בו, כי בדקתי. חוץ מזה, קנינו נקניקיות אז. אני לא ניסיתי לדוג ברווזים, אז...

"דוכן הנקניקיות."

דוכן הנקניקיות היה בצד השני של היריד, בכיוון ההפוך מהחלליות המסתובבות והצלחת המסתחררת.

"לעזאזל," אמרתי שוב.

"בואו," אמר הופו. "נלך לחפש."

"מה הטעם?" אמר מיקי מטאל. "מישהו בטח כבר לקח את זה."

"הייתי מלווה לך קצת כסף," אמר גאב השמן. "אבל לא נשאר לי הרבה."

הייתי די בטוח שזה שקר. לגאב השמן תמיד היה יותר כסף מאשר לכולנו. בדיוק כמו שתמיד היו לו הצעצועים הכי טובים והאופניים הכי חדשים והכי נוצצים. אבא שלו היה הבעלים של אחד הפאבים בעיירה, "השור", ואמא שלו מכרה תמרוקים של אייבון. גאב השמן היה נדיב, אבל גם ידעתי שהוא ממש רוצה לעשות עוד כמה סיבובים במתקנים.

בכל מקרה, הנדתי בראש. "תודה. זה בסדר."

זה לא היה בסדר. דמעות בערו לי בזוויות העיניים. זה לא היה רק הכסף שאיבדתי. זאת היתה ההרגשה שאני אידיוט, זה היה היום שהתקלקל. זה היה לדעת שאמא תתעצבן ותגיד, "אמרתי לך שזה מה שיִקרה."

"אתם תמשיכו," אמרתי. "אני אחזור ואסתכל שם. אין טעם שכולנו נבזבז את הזמן שלנו."

"מעולה," אמר מיקי מטאל. "בואו. נלך."

הם השתרכו הלאה. ראיתי שרווח להם. הכסף שהלך לאיבוד לא היה שלהם, וגם לא היום שנהרס. התחלתי לדשדש בחזרה בכיוון דוכן הנקניקיות. הוא היה ישר מול הקרוסלה הגדולה, אז השתמשתי בה בתור ציון דרך.