קורמורן סטרייק חוזר עם "תולעת משי". פרק ראשון

"אני מאוד מקווה, סְטְרַייק," אמר הקול הצרוד בעברו האחר של הקו, "שמישהו ממש מפורסם התפגר."

הגבר גדל המידות והלא מגולח שפסע בכבדות בחושך שלפני עלות השחר, והידק את הטלפון בחוזקה לאוזנו, חייך חיוך רחב.

"זה פחות או יותר הכיוון."

"עכשיו שש בבוקר, לכל הרוחות."

"שש וָחצי, אבל אם אתה רוצה את מה שיש לי תצטרך לבוא ולקחת את זה," אמר קוֹרְמוֹרַן סְטְרַייק. אני לא רחוק ממך. יש בֵּית -"

"איך אתה יודע איפה אני גר?" דרש הקול לדעת.

"סיפרת לי," אמר סטרייק והשניק פיהוק. "אתה מוכר את הדירה שלך."

"אה," אמר האחר, והתרצה. "זיכרון טוב."

"יש בית קפה שפתוח עשרים ואר -"

"תעזוב אותי משטויות. תעבור במשרד אחר כך -"

"קוּלְפֵּפֶּר, יש לי עוד לקוח בבוקר, הוא משלם יותר טוב ממך והייתי ער כל הלילה. אם אתה הולך להשתמש בזה, אתה צריך את זה עכשיו."

גניחה. סטרייק שמע רחש סדינים.

"כדאי מאוד שזה באמת יהיה חתיכת פיצוץ."

"קפה סְמיתפילְד בלוֹנְג לֵיין," אמר סטרייק וניתק.

הילוכו המקרטע קלות ניכר ככל שהתקדם בירידה לכיוון שוק סְמיתפילְד, שבחשכה החורפית נראה כגוש אחד, מלבן עצום בגודלו של מקדש בשרים ויקטוריאני, שבכל ימות השבוע, למן השעה ארבע בבוקר, היו פורקים בו בשר בעלי חיים, כפי שעשו מאות בשנים, מבתרים, אורזים ומוכרים לקצבים ולמסעדות ברחבי לונדון. סטרייק שמע קולות באפלולית, הוראות שניתנו בצעקות, ונהמות מנועים וצפצופי התראה של משאיות שנסעו לאחור ופרקו את הבהמות השחוטות. כשפנה בלוֹנְג לֵיין, היה פשוט עוד אחד מבין גברים רבים, עטופים היטב מפני הקור, ששׂמו פניהם בצעדים נמרצים לענייני תחילת השבוע.

שליחים במעילים זוהרים חפנו כוסות תה גדולות בידיים עטויות כפפות, מתגודדים תחת גְריפין[1] אבן שניצב על משמרתו בפינה של מבנה השוק. בעברו האחר של הרחוב, זוהר כמו אח מבוערת על רקע החשכה מסביב, היה קפה סמיתפילד, פתוח עשרים וארבע שעות ביממה, מסתור קוּפסתי של חמימות ואוכל שמנוני.

בבית הקפה לא היו שירותים, רק סידור משותף עם סוכנות הימורים של לַדְבְּרוֹקס ששכנה במרחק כמה חנויות. הם יפתחו רק בעוד שלוש שעות, וסטרייק פנה אפוא לסמטה צדדית חשוכה, עצר בפתח דלת ורוקן את שלפוחיתו התפוחה מקפה חלש שנלגם לאורכו של ליל עבודה. בעונג השמור רק למי שחווה התאמצות עד מעבר לקצה גבול היכולת הגופנית, הוא נכנס סוף‑סוף, תשוש ורעב, אל החלל הדחוס אדים עתירי שומן של ביצים וקותלי חזיר מיטגנים.

שני גברים בז'קט פְליס ובמעיל גשם פינו זה עתה שולחן. סטרייק תימרן את כל גודלו אל תוך המרווח הקטן, וצנח בחרחור שבע רצון על הכיסא הקשה העשוי עץ ופלדה. כמעט לפני שביקש הציב לפניו בעל הבית האיטלקי תה בספל לבן וגבוה ולצידו משולשי לחם לבן מרוחים בחמאה. בתוך חמש דקות כבר נחה לפניו צלחת מוארכת גדולה ובה ארוחת בוקר אנגלית מלאה.

סטרייק התמזג היטב בין הגברים החסונים שהרעימו את דרכם אל תוך בית הקפה וממנו. הוא היה גדל מידות וכהה, בעל שיער מתולתל קצר וסמיך שכבר נסוג מעט במרומי הראש, ומצח מקומר שסוכך על אף רחב של מתאגרף ועל גבות זעופות, עבותות. לסתו הוכתמה בזיפי זקן, וצלליות בצבע של חבּורות הרחיבו את עיניו הכהות. הוא אכל, בוהה בחולמנות במבנה השוק שממול. קמרון הכניסה הקרוב ביותר, מספר שתיים, לבש צורה ממשית ככל שהתפזרה החשכה: פני אבן חמורות, עתיקות ומזוקנות, השיבו על מבטו, לטשו בו עיניים מעבר לפתח. האם היה פעם אֵל של בהמות שחוטות?

הוא בדיוק התחיל לאכול את הנקניקיות, ואז דוֹמיניק קוּלְפֵּפֶּר הגיע. העיתונאי היה גבוה כמעט כמו סטרייק, אבל רזה, ובעל עור פנים של נער מקהלה. חוסר איזון משונה, כאילו סובבו את פניו בחוזקה כנגד כיוון השעון, מנע ממנו להיות יפה כנערה.

"אני מאוד מקווה שזה משהו טוב," אמר קולפפר כשהתיישב, הסיר את הכפפות וסקר במבט חטוף, כמעט בחשד, את בית הקפה.

"רוצה לאכול משהו?" שאל סטרייק בפה מלא נקניקייה.

"לא," אמר קולפפר.

"מעדיף לחכות שיהיו קרואסונים?" שאל סטרייק בחיוך רחב.

"לך תזדיין, סטרייק."

היה קל, במידה מעוררת חמלה כמעט, לעלות על העצבים של תלמיד בית הספר הפרטי לשעבר, שהזמין תה בארשת של התרסה גלויה, וקרא "אחי" (כפי שציין לעצמו סטרייק המשועשע) למלצר האדיש.

"נו?" דחק קולפפר, ידיו הארוכות והחיוורות אוחזות בספל החם.

סטרייק טמן את היד בכיס המעיל, הוציא מעטפה והחליק אותה אל הצד השני של השולחן. קולפפר שלף את תכולתה והתחיל לקרוא.

"לעזאזל," אמר בשקט אחרי כמה זמן. הוא ריפרף בקדחתנות על פני הניירות, שכמה מהם כוסו בכתב היד של סטרייק. "מאיפה השגת את זה, לכל הרוחות?"

סטרייק, בפה מלא נקניקייה, תקע אצבע באחד הניירות, שכתובת של משרד כלשהו היתה משורבטת עליו.

"העוזרת האישית המאוד מחוממת שלו," אמר אחרי שבלע סוף‑סוף. "הוא תוקע אותה, וגם את השתיים האחרות שאתה כבר יודע עליהן. עכשיו היא קלטה שהיא לא הולכת להיות ליידי פַּרְקֶר הבאה."

"איך לכל הרוחות גילית את זה?" שאל קולפפר ונעץ בסטרייק מבט מעל לניירות הרועדים שבידיו הנרגשות.

"עבודת בלשות," ליעלע סטרייק מבעד לעוד חתיכת נקניקייה. "חבר'ה מהסוג שלך היו עושים את זה פעם, לפני שהתחלתם להוציא עבודות למיקוּר חוץ אצל טיפוסים כמוני, לא ככה? אבל היא צריכה לקחת בחשבון את סיכויי התעסוקה שלה בעתיד, קולפפר, אז היא לא רוצה להופיע בכתבה, בסדר?"

קולפפר נחר בבוז.

"היא היתה צריכה לחשוב על זה לפני שהיא גנבה -"

בתנועה זריזה שָלָה סטרייק את הניירות מבין אצבעות העיתונאי.

"היא לא גנבה את זה. הוא נתן לה להדפיס לו את כל זה להיום אחרי הצהריים. הדבר היחיד שהיא עשתה הוא להראות את זה לי. אבל אם אתה הולך עכשיו למרוח את החיים הפרטיים שלה בכל העיתונים, קולפפר, אני אקח את זה בחזרה."

"קפוץ לי," אמר קולפפר, וניסה לחטוף את הראיה להעלמת מס סיטונית, שנלפתה בידו השעירה של סטרייק. "בסדר, נשאיר אותה מחוץ לעניין. אבל הוא יֵדע מאיפה השגנו את זה. הוא לא טמבל גמור."

"מה הוא יעשה? יסחב אותה לבית משפט, כדי שתוכל לשפוך שם את כל שאר העניינים המפוקפקים שהיא היתה עדה להם בחמש השנים האחרונות?"

"כן, בסדר," נאנח קולפפר אחרי הרהור קצר. "תן אותם. אני אשאיר אותה מחוץ לסיפור, אבל אני אצטרך לדבר איתה, לא? לבדוק שהכול כשר."

"הכול פה כשר. אתה לא צריך לדבר איתה," אמר סטרייק בנימה שלא השאירה מקום לערעור.

האישה הנבגדת והמרירה, השיכורה מתשוקה והרועדת מפחד שממנה נפרד זה עתה, לא תגמור טוב אם תיפגש לבדה עם קולפפר. מתוך תאווה פראית לנקום בגבר שהבטיח לה חתונה וילדים, היא עלולה להזיק ללא תקנה לעצמה ולסיכויים שלה בעתיד. סטרייק לא נדרש לזמן רב כדי לרכוש את אמונה. היא היתה בת ארבעים ושתיים כמעט; כבר חשבה שתהיה אֵם ילדיו של לורד פַּרְקֶר, ועכשיו נאחזה להיטות לראות דם. סטרייק ישב איתה כמה שעות, הקשיב לסיפור ההתאהבות העיוורת שלה, צפה בה מתהלכת כה וכה בדמעות בסלון ביתה, מתנדנדת לפנים ולאחור על הספה, מכה במצחה. בסוף היא הסכימה: בגידה שסימלה את קבורת כל תקוותיה.

"אתה משאיר אותה מחוץ לזה, כן?" אמר סטרייק, שאחז את הניירות בחוזקה באגרוף שהיה כמעט כפול בגודלו מהאגרוף של קולפפר. "בכל מקרה, זה חתיכת סיפור ענקי גם בלעדיה."

קולפפר היסס רגע והעווה את פניו, ואז נכנע ללחץ.

"כן, בסדר. תן לי אותם."

העיתונאי תחב את ההצהרות לכיס פנימי ולגם בחיפזון מן התה. נראָה שהתרעומת הרגעית שחש כלפי סטרייק נמוגה לנוכח התקווה המזהירה לקעקע את שמו הטוב של בן אצולה בריטי.

"לורד פרקר מפֵּניוֶול," הוא סינן באושר, "הפעם באמת נדפקת, אחי."

"אני מאמין שבעל הבית שלך יכסה את זה?" שאל סטרייק כשהחשבון נחת ביניהם.

"כן, כן..."

קולפפר זרק שטר של עשר לירות על השולחן ושני הגברים יצאו יחד מבית הקפה. סטרייק הדליק סיגריה ברגע שהדלת נסגרה בתנופה מאחוריהם.

"איך שיכנעת אותה לדבר?" שאל קולפפר כשהשניים התחילו ללכת יחד בקור, עוברים על פני משאיות ואופנועים שעדיין עשו את דרכם אל השוק וממנו.

"הקשבתי," אמר סטרייק.

קולפפר ליכסן אליו מבט.

"כל שאר הבלשים הפרטיים שאני עובד איתם עסוקים בפריצה להודעות טקסט."

"לא חוקי," אמר סטרייק ונשף עשן אל החשכה המתפזרת.

"אז איך -?"

"אתה מגן על המקורות שלך ואני אגן על שלי."

הם הלכו בשתיקה חמישים מטר, והצליעה של סטרייק בלטה יותר ויותר בכל צעד.

"זה הולך להיות ענק. ענק," התמוגג קולפפר. "החרא הזקן והצבוע הזה מטרטר כל הזמן על רדיפת הבצע של התאגידים, והוא מחביא עשרים מיליון באיי קיימן..."

"אני שמח שאתה מרוצה," אמר סטרייק. "תקבל את החשבונית באי‑מייל."

קולפפר ליכסן לעברו עוד מבט.

"ראית את הבן של טום ג'ונס בעיתון בשבוע שעבר?" שאל.

"טום ג'ונס?"

"זמר וולשי," אמר קולפפר.

"אה, הוא," אמר סטרייק בלי התלהבות. "הכרתי טום ג'ונס אחד בצבא."

"ראית את הכתבה?"

"לא."

"הוא נתן ריאיון ארוך ונחמד. אומר שהוא אף פעם לא פגש את אבא שלו, בחיים לא שמע ממנו מילה. אני מתערב שהוא קיבל יותר מהחשבון שאתה הולך להגיש."

"עוד לא ראית את החשבונית שלי," אמר סטרייק.

"רק רציתי להגיד. ריאיון קטן ונחמד, והיית יכול לקחת כמה לילות חופש מכל מיני פגישות עם מזכירות."

"תפסיק להציע את זה, קולפפר," אמר סטרייק, "או שאני אצטרך להפסיק לעבוד בשבילך."

"ברור שאני יכול לפרסם את הכתבה גם ככה," אמר קולפפר. "הבן שכוכב הרוק מתכחש לו הוא גיבור מלחמה, מעולם לא הכיר את אביו, עובד כבלש פר -"

"שמעתי שגם לשלוח אנשים לפרוץ לטלפונים זה לא חוקי."

בקצה רחוב לוֹנְג לֵיין הם האטו ונעמדו זה מול זה. קולפפר פלט צחוק עצבני.

"אז אני אחכה לחשבונית שלך."

"מתאים לי."

הם פנו בכיוונים שונים, וסטרייק צעד אל תחנת הרכבת התחתית.

"סטרייק!" הקול של קולפפר הידהד בחשכה מאחוריו. "זיינת אותה?"

"קולפפר - אני מחכה בקוצר רוח לקרוא את הכתבה," צעק סטרייק בלאות, בלי להפנות את הראש.

הוא צלע אל הכניסה האפלולית לתחנה ונעלם מעיניו של קולפפר.

2

קרון הרכבת התחתית הלך והתמלא. פנים של בוקר יום שני: נפולות, קודרות, קפוצות, מקבלות את הדין. סטרייק מצא מקום ישיבה מול בלונדינית צעירה ותפוחת עיניים שראשה צנח כל הזמן הצידה כשנרדמה. שוב ושוב זקפה צוואר בטלטול פתאומי, סרקה בבהלה את השלטים בתחנות, חוששת שפיספסה את המקום שבו היא צריכה לרדת.

הרכבת שיקשקה וקירקשה, והחישה את סטרייק בחזרה אל שניים וחצי החדרים הדלים מתחת לגג עם בידוד מחורבן שהוא קרא להם בית. במצולות העייפוּת, מוקף בכל אותם קלסתרי פנים אטומים הדומים לכבשים, הוא מצא את עצמו מהרהר בתקריות המקריות שהביאו את כולם לכדי קיום. כל לידה, אם מסתכלים על זה כמו שצריך, היא בעצם עניין מקרי. כשמאה מיליון תאי זרע שוחים כמו עיוורים בחשכה, סיכוייו של אדם להיות למי שהוא נמוכים להדהים. כמה מאלה הממלאים את הרכבת היו פרי תכנון? הוא תהה בראש סחרחר מעייפות. וכמה מהם, כמוהו, היו תאונה מקרית?

בכיתה שלו בבית הספר היסודי היתה ילדה קטנה עם כתם בצבע יין פּוֹרט על כל הפנים, וסטרייק תמיד חש קרבה חשאית כלפיה, כי שניהם נשאו משהו שונה, בל יימחה, עוד מלידה, משהו שלא הם היו אשמים בו. הם עצמם לא יכלו לראות את זה, אבל כל היתר ראו, והיו חסרי נימוסים מספיק להזכיר את זה כל הזמן. כשהיה בן חמש חשב שמפעם לפעם עולה בידו לשבות את ליבם של זרים גמורים כי איכשהו הוא יחיד ומיוחד, אבל אט‑אט קלט שכולם ראו בו לא יותר מזיגוֹטָה של זמר מפורסם, ראיה משנית למעידה של סלבריטאי. סטרייק פגש את אביו הביולוגי רק פעמיים. נדרשה בדיקת די‑אן‑איי כדי לאלץ את ג'וני רוֹקֵבּי להכיר באבהותו.

דומיניק קולפפר היה תמצית מהלכת של הראש הכחול והדעות הקדומות שפגש סטרייק באותם מקרים נדירים ביותר בימים אלה, שבהם קישר מישהו בין החייל לשעבר הסר והזעֵף לבין כוכב הרוק המזדקן. מחשבותיהם דילגו מייד לקרנות נאמנות ולמענקים נכבדים, לטיסות פרטיות ולטרקליני אח"מים, לנדיבות בלתי נדלית של מולטי‑מיליונר. לנוכח אורח חייו הצנוע של סטרייק ושעות העבודה המפרכות שלו, הם שאלו את עצמם בהתרגשות: מה הוא כבר עשה הבחור הזה, שאביו מתנכר לו ככה? הוא מפברק חיים של מחסור בשביל לחלוב יותר כסף מרוֹקֵבּי? מה הוא עשה במיליונים שאמא שלו בטח הוציאה מהמאהב העשיר שלה?

ובמקרים כאלה היה סטרייק חושב בנוסטלגיה על הצבא, על האנונימיות של קריירה שבה רקע וייחוס משפחתי לא שיחקו כמעט שום תפקיד לעומת היכולת לבצע את העבודה. שם, בענף חקירות מיוחדות, השאלה האישית ביותר שנתקל בה כשהציג את עצמו היתה הבקשה שיַחזור על צמד השמות המוזר שאמו הבלתי שגרתית להחריד העמיסה עליו.

צֵ'רינְג קְרוֹס רוֹאְד כבר המה תנועה כשהגיח סטרייק מהרכבת התחתית. השחר עלה עכשיו, אפור ומסויג, מלא צללים מתמהמהים, כרגיל בנובמבר. הוא פנה לרחוב דנמרק, סחוט וסובל מכאבים, מצפה בכיליון עיניים לשינה הקצרה שאולי יצליח לחטוף לפני שיגיע הלקוח הבא שלו, בתשע וחצי. סטרייק נופף לשלום לבחורה מחנות הגיטרות, שבחברתה בילה לעיתים קרובות בהפסקות עישון ברחוב, ואז נדחק מבעד לדלת הבניין השחורה שלצד "12 בר קפה" והתחיל לטפס במדרגות המתכת שהתפתלו סביב כלוב המעלית המקולקלת. הוא חלף על פני המעצב הגרפי שבקומה הראשונה, חלף על פני דלת הזכוכית החרותה של משרדו שלו בקומה השנייה, ועלה לקומה השלישית, שם היה ביתו עכשיו.

הדייר הקודם, מנהל הבר שלמטה, עבר לאזור מגורים יוקרתי יותר, וסטרייק, שישן במשרד כמה חודשים, קפץ על ההזדמנות לשכור את המקום, אסיר תודה על פתרון כה קל לבעיית היותו חסר בית. החלל, ממש מתחת לכרכוב הגג, היה קטן על פי כל קנה מידה, ובוודאי ובוודאי לגבר בגובה של מטר תשעים. רק בדוחק היה לו מקום להסתובב במקלחת; המטבח והסלון חוברו בצורה לא נוחה, ומיטה כפולה תפסה כמעט לגמרי את שטח חדר השינה. חלק מהחפצים של סטרייק נותרו בארגזים שעמדו בחדר המדרגות בחוץ, למרות האזהרה החמורה של בעל הבית.

מהחלונות הקטנים נשקפו גגות בניינים, ורחוב דנמרק הרחק מתחת. הלמות הבס הקבועה מהבר שלמטה נשמעה רק במעומעם, עד כדי כך שלעיתים קרובות נבלעה במוזיקה שסטרייק עצמו השמיע.

חוש הסדר הטבוע בסטרייק ניכר בכול: המיטה היתה מוצעת, הצלחות והספלים נקיים, כל דבר במקום. הוא נזקק לגילוח ולמקלחת, אבל הם יוכלו לחכות; אחרי שתלה את המעיל, כיוון את השעון המעורר לתשע ועשרים והשתרע במיטה לבוש בבגדיו.

הוא נרדם בתוך שניות, ובתוך כמה שניות נוספות - או שכך נדמה היה - התעורר. מישהו דפק בדלת.

"אני מצטערת קורמורן, אני באמת מצטערת -"

העוזרת שלו, אישה צעירה עם שיער ארוך בצבע בלונד‑תות, נראתה כמתנצלת כשפתח את הדלת, אבל למראהו לבשו פניה ארשת מזועזעת.

"אתה בסדר?"

"ישנתיקצת. 'ייתי ער כל הלילה - שני לילות."

"אני ממש מצטערת," חזרה רובין, "אבל השעה תשע וארבעים, ויליאם בייקר כאן והוא -"

"לעזאזל," מילמל סטרייק. "לא מצליח לכוון ת'שעון הזה - תני לי חמש דק-"

"זה לא הכול," אמרה רובין. "יש כאן איזו אישה. היא לא קבעה פגישה. אמרתי לה שאין לך מקום לעוד לקוח, אבל היא לא מסכימה ללכת."

סטרייק פיהק ושיפשף את העיניים.

"חמש דקות. תכיני להם תה או משהו."

כעבור שש דקות, בחולצה נקייה, מדיף ריחות של משחת שיניים ודיאודורנט, אבל עדיין לא מגולח, הופיע סטרייק בחדר הכניסה למשרד, שם ישבה רובין מול המחשב.

"נו, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא," אמר ויליאם בייקר בחיוך נוקשה. "מזלך שהמזכירה שלך נראית כל כך טוב, אחרת בטח היה לי משעמם והייתי הולך."

סטרייק ראה שרובין מסמיקה בכעס ומסבה את פניה מהם, מסדרת כביכול את הדואר. היה משהו פוגעני במובהק באופן שבו אמר בייקר "המזכירה". הדירקטור, שהעסיק את סטרייק בחקירה של שניים מחבריו לדירקטוריון, היה לבוש בחליפת פסים דקים ונטול רבב.

"בוקר, ויליאם," אמר סטרייק.

"שום התנצלות?" רטן בייקר, עיניו בתקרה.

"שלום, מי את?" שאל סטרייק, התעלם ממנו ופנה במקום זאת אל אישה צנומה בגיל העמידה, במעיל חום ישן, שישבה בפינת הספה.

"לֵיאוֹנוֹרָה קְוַויין," היא ענתה במה שנשמע לאוזנו המתורגלת של סטרייק כחיתוך הדיבור של דרום‑מערב הארץ.

"עוד מחכה לי בוקר עמוס מאוד, סטרייק," אמר בייקר.

הוא פנה ונכנס בלי הזמנה למשרד שלו. כשסטרייק לא בא בעקבותיו, הוא איבד מעט מחביבותו.

"אני בספק אם בצבא היית חומק בלי עונש על אי עמידה בזמנים, מר סטרייק. בוא הנה בבקשה."

נדמה היה שסטרייק לא שומע אותו.

"מה בדיוק רצית שאעשה בשבילך, גברת קְוַויין?" הוא שאל את האישה הממורטטת שעל הספה.

"טוב, זה בעלי -"

"מר סטרייק, יש לי פגישה בעוד קצת יותר משעה," אמר ויליאם בייקר בקול רם יותר.

"- המזכירה שלך אמרה שאתה לא מקבל לקוחות בלי לקבוע פגישה, אבל אמרתי שאחכה."

"סטרייק!" נבח ויליאם בייקר, כמי שקורא לכלבו לעמוד לצד אדוניו.

"רובין," נהם סטרייק התשוש, שיצא סוף‑סוף מהכלים. "תכיני חשבון למר בייקר ותני לו את התיק; הכול מעודכן."

"מה?" אמר ויליאם בייקר, אחוז תדהמה. הוא חזר אל חדר הכניסה.

"הוא מפטר אותך," אמרה לֵיאוֹנוֹרָה קְוַויין בסיפוק.

"לא גמרת את העבודה," אמר בייקר לסטרייק. "אמרת שיש עוד -"

"מישהו אחר יוכל לגמור את העבודה בשבילך. אחד שאין לו בעיה לעבוד עם לקוחות שהם קוץ בתחת."

האווירה במשרד כמו קפאה בבת אחת. רובין שלפה בפנים מאובנות את התיקייה של בייקר מארונית התיוק והושיטה אותה לסטרייק.

"איך יש לך החוּצ -"

"יש פה הרבה חומר טוב שיעמוד בבית משפט," אמר סטרייק והושיט את התיקייה לדירקטור. "שווה בהחלט את הכסף."

"אתה לא גמרת -"

"הוא גמר איתך," שיסעה ליאונורה קוויין את דבריו.

"אולי תשתקי, חתיכת אישה טיפּ-" פתח ויליאם בייקר, ואז פסע צעד פתאומי לאחור כשסטרייק פסע חצי צעד לפנים. אף אחד לא אמר כלום. נראה שאיש הצבא לשעבר תופס פתאום מקום רחב כפליים מהמקום שתפס רק כמה שניות לפני כן.

"היכנסי ושבי בבקשה במשרד שלי, גברת קוויין," אמר סטרייק בשקט.

היא עשתה כפי שנאמר לה.

"נראה לך שהיא יכולה להרשות לעצמה לשלם לך?" גיחך ויליאם בייקר הנסוג, ידו כבר מונחת על ידית הדלת.

"התעריפים שלי נתונים למשא ומתן," אמר סטרייק, "אם אני מחבב את הלקוח."

הוא נכנס בעקבות ליאונורה קוויין לחדרו וטרק את הדלת מאחוריו.