בחיים לא נפעמתי כך מעבודה על ספר עברי. יהודה מלצר

"זאת היתה אהבה ממבט ראשון". כך משפט הפתיחה המפורסם, המיתולוגי, של מלכוד 22. "בפעם הראשונה שיוסריאן ראה את הכומר הצבאי הוא התאהב בו עד טירוף".

וגם אני, בשינוי קל, שבוי במלכודת מאז עשרות שנים: "זאת היתה אהבה ממבט ראשון. בפעם הראשונה שהמילואימניק הישראלי ראה את יוסריאן הוא התאהב בו עד טירוף". איך אפשר שלא להתאהב ביוסריאן! מי שלא אהב את יוסריאן – שיקום! ואז ישנה רק אפשרות אחת: לא קרא את מלכוד 22.

התאהבתי בו ב- 73-4', שם מעבר לתעלה, ומאז ידעתי שאחזור אליו כמי שחוזר אל אהבת נעורים. וכשנפלה (כשעובדים על העברית של מלכוד 22 לא כותבים "נתגלגלה") לידי הזכות להוציא לאור תרגום עברי חדש, מה יש לדבר, לא יכולתי לחכות. במהלך שנים רבות של עבודה ערכתי, קצת תירגמתי, טיפה כתבתי, ובקיצור רכנתי על ערימות נייר של 300, אולי 400, 500 ספרים, וכל הזמן שואלים, תגיד, למה לא סופרים עבריים, מקור? למה רק תרגום? ופתאום, אני יודע שאני עובד על ספר ישראלי נהדר! מלכוד 22! Catch 22 כתוב אנגלית, והוא אמריקאי. לא רק השפה. הטייסת שלא גומרת להפציץ, הורגת ונהרגת, באי פיאנוזה מדרום לאיטליה, אומנם לא רחוק מהים שלנו, אותו הים, היא אכן אמריקאית. הטייסים הקרועים, הגנרלים והקולונלים והרופאים והפסיכיאטרים הצבאיים, וכן, גם הכומר הנפלא המעריץ של יוסריאן, איש הרבנות הצבאית שלנו, כולם הלומי-קרב ואטומים ואכזריים ומעוררי חמלה ומיותרים וכל-כך הרבה מטומטמים וגם גיבורים של ממש – נסתרים – וכולם כאחד, ללא תכלית, הם הכי ישראלים שבכלל יש.

מלכוד 22 תורגם לשפות רבות, ולא בדקתי אם עשו סקרים, סטטיסטיקה, מכל העשרות מליונים שנמכרו. אבל הספר הזה נשמע ישראלי אצלנו יותר מכפי שהוא נשמע אמריקאי בכל שפה וארץ אחרת. והוא יותר ישראלי מרוב הרומנים שנכתבים, או נכתבו, כאן בישראל.

לפני המון שנים פגשתי בניו-יורק עיתונאית ותיקה מ"מעריב", מהפופולאריות ביותר אז. "לא מכיר אותי?" "לא" אני אומר, "בקושי אני קורא". "חבל", היא אומרת, והיא, המבוגרת, הזוהרת, קצת קמוטה ונהדרת, ככה היא אומרת, "באמת חבל, אתה מפסיד. אני העיתונאית היחידה בעולם שעושה כתבות בעברית בעיתון יידיש". וככה, ג'וזף הלר, בנו של האופה היהודי מברוקלין כתב – מה זה חשוב, באנגלית – את הספר העברי הטוב ביותר מאז ומלפני הראשונה שבמלחמות ישראל. אף אחד לא הצליח להסתיר כך את העצב, הזעם, האיוולת, כל הנורא הזה מאחורי טונות של צחוקים. מלכוד 22 הוא ספר המלחמה הנפלא- כמעט חטאתי לומר הנצחי – שלנו, הישראלים.

ולא כל אהבה ישנה היא אהבה של ממש כאשר היא מופיעה שוב, יותר בוגרת, רחוקה, אחרת, עייפה, נלבבת. אלא שרק התחלתי לעבוד על הטיוטה האחרונה של המלכוד העברי החדש – אחרי כמה זוגות ידי אוהבים שקדמו לי – ומייד מצאתי את עצמי מתאהב עוד יותר. נכון, כשהפסקתי כל פעם כדי להשתעל מרוב צחוק שלא ייקרעו לי הצלעות וייתפס העורף הרכון, צחקתי עוד יותר מאשר אז, ואולי כך מפני שממרחק הזמן של 73' ועד היום עוד נוספו לנו כהנה וכהנה מלחמות, ו"המנהיגים" שוחרי טובתנו מתחרים ביניהם מי יענה מה וכמה מהר כשיקבל – כמה שהם כבר מחכים! – את הטלפון בשלוש לפנות בוקר. נוספו המלחמות, ונערמו שאגות הצחוק וערימות האיוולת והכאב. אבל ההפתעה שהזדחלה לה אל תוכי מפרק אל פרק ועד לפרקי הסיום המרעידים, הוסיפה לאהבה הישנה את מה שבא עם אהבה מאוחרת – כל העומק. כי אל נא יעבוד עליכם, קוראים ותיקים וקוראות שעוד תתפסנה אל המלכוד, ואל נא ישקר לכם הג'וזף הלר הזה: בתוך פירפורי הצחוק ושעשועי הזונות והקרקס, בתוך כל זה מסתתר לו עצב גדול.

300, 400, אולי 500, בחיים לא נפעמתי כך מעבודה על טקסט של ספר עברי, וכמה יופי לי שאני יודע שעכשיו אני לא לבד.

יהודה מלצר, עורך ראשי, ספרי עליית הגג

צילום: אלי דסה