אז הטלפון, שישב על תושבת מיוחדת בכידון של אופני הכושר, ניגן. מספר לא מזוהה. אני תמיד עונה למספר לא מזוהה – המספרים המזוהים הם אלה שבדרך כלל יש איתם בעיות. "מר הירש?" "כן, מי זה?" "אתה לא מכיר אותי," אמר האיש, "אני מצטער אם אני מפריע. יש לך דקה?" "מי זה?" חזרתי. "שמי שמשון גמזו. הבת שלך, שני, פה לידי. היא... תשמע, יש לה בעיה קטנה."

הקול של שמשון גמזו היה נעים. אני חושב שכבר באותם משפטים ראשונים זיהיתי איזה אדם היה. שמעתי שהוא דואג לשני. דואג ממקום טוב, אבהי. הוא נתן לי לדבר איתה, ואחרי שדיברנו היא החזירה  אליו את הטלפון ואמרתי לו, "טוב, שמשון, אז תגיד לי איפה אתה נמצא ואני אבוא לקחת אותה." הוא אמר לי, וכמעט נפלתי מהאופני-כושר. "מה אמרת?!" שאלתי אותו כשהחזרתי את שיווי המשקל. הוא אמר שוב, והסביר איך להגיע.

כשהגעתי למחרת כבר היה אחר הצהריים, ושמשון ישב עם על ספסל ליד הכניסה למכולת שלו. "בואנה, אתה גר רחוק!" אמרתי לו כשיצאתי מהמרצדס והתקרבתי אליו ביד מושטת. "נעים מאוד, מר הירש," הוא אמר בחיוך. הסתכלתי סביב. הבתים של הכפר היו נמוכים וצהבהבים. מעבר לישוב אפשר היה לראות חול וכמה עננים לבנים ונמוכים בשמיים. "יא אללה, יפה פה במדבר," אמרתי לו. הוא אמר, "שב, אדוני, אני מרתיח פינג'ן עם קפה שחור."

            שני לא היתה והוא לא ידע לומר איפה היא. אז הוא הזמין אותי להישאר לישון אצלו באותו לילה, ולמחרת ישבנו אצלו בחנות כל היום ובלי לשים לב הגיע עוד ערב, ושני עדיין לא הופיעה, אז נשארתי שוב לישון, ונשארתי גם למחרת עד שהיא הופיעה לפתע אחר הצהריים, ובמהלך ארבעים ושמונה השעות האלה שמשון גמזו סיפר לי בראשי פרקים את הסיפור שלו. הוא סיפר אותו בסבלנות, בקולו הנעים והבהיר, מסדר מדי כמה דקות את מסגרת משקפיו העגולה, הדקה, על גשר אפו, וכשלקוחה או לקוח אקראים נדדו אל המכולת שלו, גופו הרזה והקטן קם בזריזות לקראתם, נכון לברך ולשרת.

            הוא נולד בכפר הזה לפני שישים שנה, ואת כל חייו חי בנגב. הוא ידע שירצה להיות חנווני מאז היה נער: הוא וחבריו נהגו לפרוץ בלילות למכולת של בוזגלו ולגנוב פרטים שונים – חסרי משמעות או תכלית, הגניבה היתה לשם הגניבה, משעמום. כשנתפס, עונשו היה לעבוד במכולת עד שיחזיר בשכרו את החוב על המוצרים שנגנבו. הוא עבד במכולת שבועיים-שלושה, ובסיומם ידע שזו העבודה בשבילו. הוא אהב צדדים שונים בעבודה, מהטיפול בסחורה, דרך התצוגה והסידור, ועד – ובמיוחד – הקשר עם הלקוחות.

עד שהמכולת בכפר עברה לידיו חלפו כמה שנים. שמשון שירת בצבא (קציעות), למד באוניברסיטה (בן-גוריון), ועבד במשרד התעשייה והמסחר (באר שבע), ורק אחרי כמה שנים הבין שלא נעים לו לחיות ולעבוד בבניינים גדולים בעיר, ולתקשר עם אנשים באמצעות טלפונים ופקסים. הוא חזר הביתה לכפר, לקח הלוואה וקנה את המכולת מבתו של בוזגלו. זה היה לפני שלושים שנה.

            שמשון היה כמובן צנוע מכדי להתפאר, אבל זמן קצר במחיצתו הספיק לי כדי להבין שהוא הרבה יותר מהמכולתניק של הכפר, גם אם כך – המכולתניק – קראו לו רוב האנשים. ראשית, המכולת של שמשון לא שימשה רק את תושבי הכפר. היא שירתה, באופן מלא או חלקי, לפחות ארבעה ישובים בסביבה, שניים מהם קיבוצים. לכל אחד מארבעת הישובים היתה בזמנו מכולת משלו, סיפר, אבל השינויים של השנים האחרונות, במיוחד התפתחות רשתות המזון הגדולות, אילצו אותם לסגור. שנית, שמשון לא רק מכר מוצרי מזון, ראיתי במו עיני – שמשון היה גם תחנת שירות ותיווך בין תושבי האזור לבין הרשויות הבירוקרטיות של מדינת ישראל: הוא עזר למלא טפסים למתקשים, הסביר על מוסדות, שירותים וזכאויות שונות, פקסס וחייג (על חשבונו כמובן) לאותם מוסדות ושוחח בשם הלקוחות עם הפקידים, השתמש בכרטיס האשראי שלו לתשלומים עבור לקוחות חסרי כרטיס, ואחר כך הוסיף להם את הסכום לחשבון בהקפה, וכן הלאה. מכיוון שבכפר שלו היו הרבה זקנים והרבה נזקקים והרבה בודדים, ידיו של שמשון היו מלאות, אבל כששאלתי אותו על כך אמר שהוא עושה את זה בשמחה עבור הקהילה שלו. זו קהילה קטנה, מחבקת, אמר, וטוב לו לתת ולעזור לאנשים האלה. זה לא כמו בעיר, שלא היה לו מושג מי גר בדירה לידו.

            אחד הלקוחות, גבר כסוף שיער עם כיפה סרוגה שעצר לכמה דקות עם שקית הקניות שלו בזמן ששמשון שירת לקוחה אחרת, סיפר לי יותר. "שמשון הוא לא סתם צדיק," הוא אמר, "שמשון הוא גיבור." הוא התקרב אלי והנמיך את קולו והציץ מעבר לכתפו כאילו הוא מספר סוד. "אתה יודע שחלק מהחשבונות של ההקפה, יש אנשים שלא סוגרים אותם אף פעם?" הרחקתי את ראשי משלו וניסיתי להביט בעיניו. "מה זאת אומרת?" שאלתי אותו, "הוא סופג על חשבונו את החובות של הלקוחות שלו?" האיש רק הרים את גבותיו והנהן.

            כששאלתי את שמשון, הוא רק חייך חיוך נבוך. כשלחצתי אותו על הסכומים, הוא אמר שלהערכתו מדובר בסביבות מאתיים אלף שקלים במהלך השנים, אולי קצת יותר. "תגיד לי, אתה פסיכי?" אמרתי לו, "איך אתה מצליח להתקיים ככה?" שמשון ענה, "אני לא איש העסקים הכי טוב בעולם, את זה אני יודע, אבל לפעמים אין ברירה. גם עם הבת שלך, המקסימה, מה אתה חושב, שלא ידעתי מה היא עושה מהפעם הראשונה? הרי גם אני עשיתי את זה כשהייתי נער, אני לא מתרגש מזה. אבל בפעם השלישית או הרביעית, הבנתי שיש לה בעיה ושכדאי לטפל בה." כשפתחתי את הפה לענות לו, הוא המשיך ואמר לי, "ספר לי קצת על שני, היא ילדה מענינת."

מה אוכל לספר על הילדה שלי? בהתחלה, האמת, הבנתי אותה. היא היתה סטודנטית, עבדה כמלצרית, המשכורת המצחיקה שלה בקושי הספיקה לשכר דירה. ברור שעזרתי לה, השתתפתי קצת כדי להשלים, אבל כמו שתמיד אמרתי לה, אני מאמין בעשר אצבעות. אנשים מבוגרים צריכים להסתדר לבד כמו שאני הסתדרתי לבד, כמו שעשיתי את כל מה שעשיתי בעשר אצבעות. ומה שהיה יפה זה שהיא לקחה רק מחנויות יוקרה. היא היתה נוסעת בטוסטוס שלה לחנויות בגדים ונעליים בקניונים וכיכרות יוקרתיים ויקרים במרכז, מקומות שהתחילו לפרוח בכל הארץ כמו שושנים, ושם היה היתה מרימה רק מהחנויות הכי יקרות. כמו וינונה ריידר, השחקנית קולנוע שהיתה פעם, רק בלי שיש לה מראש את הכסף של וינונה ריידר. והם עשו דבר יפה, היא והחברות שלה – כל זה התברר אחר כך, כשתפסו אותן, והעמידו אותן למשפט – הן עשו משהו רובין הודי כזה. גנבו מהחנויות של העשירים – שמלות, נעליים, תיקי עור, טואלטיקה – ואז מכרו את זה בחנות מיוחדת וסודית בדרום תל אביב, שהיא סיפרה לי אחר כך שהשם שלה היה "קלפטומניה בע"מ", במחירים זולים. אמא שלה צעקה עלי ביום של המשפט, ווהו איך היא צעקה, המשוגעת. אני זוכר שחשבתי אז, איזה מזל שאני כבר לא צריך לחיות איתה. היא אמנם המשיכה כמובן למצוץ חצי מכל מה שהיה לי, אבל שיהיה לה לבריאות, כל עוד אני לא צריך לראות או לשמוע אותה – חוץ מהימים שהבת שלנו היתה בבית-משפט. אז באותו יום היא צעקה איך נתתי לשני לעשות את השטויות האלה, איך דרדרתי את שני לתחתית, למה לא עזרתי לשני ביותר כסף, איזה קמצן מטונף אני, דברים כאלה. ואני חייכתי ואמרתי לה, "מה את רוצה, נאווה, זה דווקא יפה. לקחה מהעשירים ונתנה לעניים. עשתה מעשה טוב, לא? מעיד על יוזמה, על יצירתיות – במיוחד הקטע עם המתקן לבטן שדימה אישה בהריון ולמעשה היה מיכל שלתוכו ערמה את המוצרים. זו דרך יפה, וגם מעניינת, לשרוד בג'ונגל הזה שהצעירים צריכים לשרוד בו בימינו." ונאווה, עם השיער הצבוע בלונד שלה, עם כל האיפור הדוחה שלה והבגדים שהיא קנתה באותם קניוני יוקרה עם הכסף שלי, אמרה, "אני לא מאמינה שאני שומעת אותך אומר את זה, אני פשוט לא מאמינה. גועל נפש." חייכתי בנימוס.

            בית המשפט נתן כמה ברירות, אני לא אכנס לפרטים, רק אספר שהברירה ששני ואני בחרנו בה – היא כמי שאמורה לרצות את העונש ואני כמי שאמור לממן אותו, תודה לאל שלנאווה לא היתה סמכות להשמיע קול בעניין – היתה תקופת מגורים של לפחות שנה, עם אפשרות להארכה על-פי חוות דעת נפשית, בקהילה משקמת לצעירים בעלי צרכים מיוחדים או הסובלים מבעיות בתחום בריאות הנפש, בגליל התחתון. יופי של מקום – הגליל הזה באמת רגוע, אפשר לשמוע את ציוץ הציפורים, אפילו אני שמעתי אותו כשבאתי לבקר. אחרי השנה הראשונה הם האריכו את השהות שלה במקום בעוד שנה, ואז לשנה שלישית. זה עלה לי לא מעט אבל לא היה הרבה שיכולתי לעשות חוץ מלהזכיר לה את עניין עשר האצבעות ולשאול אותה בעדינות מתי תוכל לפרנס את עצמה. אבל האמת, היה לה טוב, ראו את זה בעיניים שלה. הם מצאו לה עבודה בנגריה באזור, היא התחילה לעבוד בעץ ובעיצוב רהיטים, באה לבקר אותי מדי פעם. לכן כל כך הופתעתי כשבאחד בינואר עשר, בעודי רוכב על אופני הכושר כשסרט-זיעה מקיף את מצחי ומגבת את כתפי – אאוט-אוף-דה-בלו קיבלתי טלפון דווקא מהדרום.

            להלן מצאי המוצרים שגנבה בתי הקלפטומנית מחנותו של שמשון גמזו, במשך מספר ימים: קופסת טונה, מברשת שיניים קולגייט, שקית תירס קפוא, קווקר, אבוקדו אחד, לבנה, משחה להברקת כלי כסף. "משחה להברקת כלי כסף?" שאלתי בזמן שפתחתי את הארנק והוצאתי מאיה. "ידעתי שתשאל את זה," הוא אמר, "אבל כן." את העודף, שש-עשרה-תשעים, הכנסתי לכיס המטבעות בארנק. הוא הביט בי. "זה מה ששכנע אותי לדבר איתה ולהתקשר אליך. אם היתה לוקחת דברים שהיא צריכה, לאכול, לעצמה, הייתי ממשיך להעלים עין כנראה. היא לא היחידה. אבל ברגע שהיא לוקחת משהו כזה, שברור שאין לה שימוש בו, אז זו קריאה לעזרה. והרגשתי שאני צריך להתערב." "וטוב שכך, שמשון," אמרתי, "וטוב שכך."

            שני הגיעה בסוף ביום השלישי אחר הצהריים, כל כך יפה עם השיער השחור העבה והחיוך שתמיד ממיס אותי, ואחרי ששתינו עם שמשון גמזו עוד קפה שחור העמסנו את עצמנו על המרצדס וכיוונו את הג'י.פי.אס צפונה.

נזכרתי בשמשון גמזו ובארבעים ושמונה השעות שלי איתו באותם ימים של תחילת אלפיים ועשר, הבוקר, כשראיתי במקרה מודעת אבל עליו באינטרנט וקראתי בעניין את התגובות. בסופו של דבר, כמו שאמר אחד המגיבים, אנשים כמו שמשון גמזו, מגיע להם יותר. הסתבר ששלוש שנים אחרי שהייתי אצלו, הוא נאלץ לסגור את המכולת, כי לא עמד בחובות לספקים ונושים שונים ובעיקר נדפק – כך הבנתי מהתגובות – בגלל איזו ערבות שנתן למישהו שאחר כך חנקה לו את הנשמה. את ימיו האחרונים חי חסר כל, בעוני ובקשיים. חבל, חבל. כל כך חבל, כי אני זוכר שבאיזשהו שלב בימים שהייתי אצלו, כל כך התרגשתי והתרשמתי מהאיש ומנדיבות לבו, שאמרתי לעצמי בלב שאת הרווחים שאני אעשה במניות באותו היום – כל מה שיצא באותו היום – אני נותן לו. מה זה יום אחד של עבודה מול המעשים הנפלאים של האיש הזה, חשבתי. ואני זוכר שבאותו לילה שמתי לב שאם מניה אחת – נדמה לי שזאת היתה קולגייט – היתה נשארת בשער שהיא היתה רבע שעה לפני סגירת המסחר, כולה רבע שעה, הייתי יכול לעשות בשביל שמשון מאתיים אלף – מה שהיה סוגר יפה את המעגל ומחזיר לו בערך את מה שהוא אמר שהלקוחות שלו חייבים לו. אבל מה לעשות שברבע שעה האחרונה של המסחר המניה איבדה שני אחוז, וכל מה שעשיתי באותו יום היה איזה חמישים אלף, ואחרי שמורידים את כל המיסים שהכולירות האלה מהאוצר תקעו לנו באותם שנים, כבר לא היה טעם לעשות עם זה שום דבר. לא באמת יכולתי לעזור לו, לא מספיק, אז כבר השארתי את זה כמו שזה ולא דיברתי יותר עם שמשון גמזו. זכרונו לברכה. איש מיוחד באמת, כבר אין כאלה.

צילום: אלכס ליבק