הקו שבין רוני פלומן לדויד גרוסמן

גיא הורוביץ כותב על הספר "כוונות טובות" במוסף 'ספרים' הארץ: 

"קו עדין מחבר בין "כוונות טובות", ספרה השני של רוני פלוֹמן, לבין "נוכחים נפקדים" של דויד גרוסמן. מי שקרא את "נוכחים נפקדים" לא יטולטל או ינוע באי־נוחות במושבו תוך כדי קריאה בספרה החדש של פלומן. הכל כבר נאמר, נכתב וצולם, ונדמה שקשה להפתיע את הישראלים - יהודים או ערבים - בעובדות יבשות על מקומם ומצבם של הערבים אזרחי ישראל; על אחת כמה וכמה כשמדובר במעורבותם באחד הסקטורים ה"יהודיים" ביותר בישראל – ההיי־טק.

פלומן, אשת היי־טק בעצמה, נתנה לספר את כותרת המשנה "היי־טק ערבי בישראל", אך היא הראשונה להודות כי עצם קיומו של סקטור כזה מוטל בספק, ולכל אורכו של הספר היא מפזרת תזכורות לכך. רבים מהאנשים שפגשה לאורך המסע טענו באוזניה ש"אין על מה לכתוב" - או כלשונו של איש הון סיכון המצוטט כבר בפרק הראשון, "מה שאת כותבת זה לא ספר, זאת חוברת".

פלומן מעמידה לפני הקוראים את האתגר שהעמידה לעצמה כשיצאה למסע: לזהות בין קרעי החברה וכרעי התרנגולת שעליהם עומד ההיי־טק הערבי את האלמנטים שאפשר - לפחות תיאורטית - לזקק, לשחזר ולהעצים. ההיי־טק, כמאמר הקלישאה, הוא רק תירוץ. פלומן מציגה גירסה עדכנית לסוגיה ותיקה: מה זה אומר להיות ערבי בישראל.

במובן מסוים, "כוונות טובות" הוא "נוכחים נפקדים" של ההיי־טק. מסעה של פלומן לאורכה ולרוחבה של המדינה חושף את שורשי הבעיה, את עומקה ואת הדינמיקה המורכבת שלה. פלומן, הנאמנה לגישה הספרותית־הסוציולוגית של ״תצפית משתתפת״, מזדהה עם מושאי כתיבתה; עם חלקם היא מנהלת קשרים עסקיים המתועדים אף הם בספר, אך אינה חוסכת מהם את שבטה. היא מנסה - ובחלקים רבים של הספר במידה רבה של הצלחה - להימנע מהטפה או אפילו מהבעת דעה פוליטית. פלומן מציבה מול הקוראים (באשר הם, יהודים או ערבים) מראה מצוחצחת, שאינה מייפה את הפגמים.

הגזענות, הדעות הקדומות והשימוש בסיפורי הצלחה מעטים כעלה תאנה מפוזרים כתמרורי אזהרה לכל אורך הספר. כך, למשל, דו־שיח מקרי של פלומן עם מכר עשוי להישמע מוכר כמעט לכל קורא: "'דווקא ערבים בהיי־טק?' שאל אותי מישהו אחר. 'איך הם יעבדו בהיי־טק? את יודעת שיש עניין ביטחוני'. 'לא בכל מקום', אני אומרת. 'אתה יודע שב–HP ישראל מעסיקים ערבים?' 'באמת?' שואל המכר. ואז, 'אבל בטח רק נוצרים. המוסלמים לא משכילים בכלל'".

פלומן מדלגת באלגנטיות בין תיאורים מדויקים של בני שיחה וסיטואציות ותחושות סובייקטיביות, לבין סטטיסטיקה "יבשה". הספר אינו נופל למלכודת הדידקטיות המאפיינת ספרים אחרים, הנעים על התפר בין סוציולוגיה לפרוזה. הנתונים המספריים הכואבים משרתים את הנרטיב לא פחות מהדיאלוגים הכנים.

"כוונות טובות" הוא גם "אומת הסטארט אפ" של המגזר הערבי, או שמא - אחיו החורג של ספרם המצליח של דן סינור וסול סינגר. "אומת הסטארט אפ" שירטט והעצים את האתוס של הגניוס היהודי והישראלי, תוך התעלמות - טבעית ומובנת מתוקף היותו כתב תעמולה איכותי - ממי שאינם משתתפים בחגיגת ההיי־טק הלאומית (רק לאחרונה פירסם ה"אקונומיסט" מאמר מקיף על הדיסוננס בין מדינת הסטארט אפ לשיעורי העוני בישראל, הגבוהים 
ב–OECD, וצינן במעט את ההתלהבות הגורפת מהנס ששמו ההיי־טק הישראלי).

אם "אומת הסטארט אפ" מתאר גן עדן של יזמות וטכנולוגיה, הרי ש"כוונות טובות" הוא הגיהנום שהדרך אליו רצופה כישלונות ופוטנציאל אנושי בלתי ממומש. מבחינה זו, כוחו של הספר במה שאין בו: הוא חף מיומרות לייצר גיבורים, לפאר את המנצחים או להתבשם בהצלחתם. זה ספר על אנשים העושים כמיטב יכולתם במציאות המזכירה יותר מכל מבוך עכברים סבוך; מיקרוקוסמוס שבו גם נתח הגבינה המיוחל, שבו זוכים מעטים, עדיין אינו מבטיח יציאה אל העולם האמיתי.

הדמויות המרכזיות ב"כוונות טובות" הן האנטי תזה של גיבורים. כמעט כל "גיבורי" הספר הערבים נושאים על גבם מטענים רבים ומגוונים שמקשים עליהם לממש את יעודם כמודלים לחיקוי או כגיבוריו של דור. גם אנשי "צופן" ו"מענטק" - מלכ"רים הפועלים לשילוב ערבים בהיי־טק - וקרן ההון סיכון "אל־בוואדר" אינם מייצגים את הממסד אלא פועלים בשוליו. "כוונות טובות" הוא סיפור מסע שמטרתו המוצהרת היא לכתוב על אודותיו. זה אינו רק מסע פיזי הלוקח את המחברת - ואת הקוראים - אל המקומות שבהם "קורה" ההיי־טק הערבי בישראל, אלא גם מסע נפשי, טרנספורמציה ביחסה אל הערבי כערבי, כאזרח, כאדם.

לא בכדי מזכיר מסעה של פלומן את מסעו של גרוסמן לפני 27 שנה. בפרק הראשון של "נוכחים נפקדים" הוא מתאר בפתיחות את תחושותיו בפגישתו הראשונה עם עזמי בשארה: "כשפגשתי בו לראשונה, לפני שנים, חשתי משהו מאיים במראהו. אני מאלץ את עצמי לכתוב זאת כאן, שהרי זה חלק מן העניין כולו: משהו ערבי מאיים, חשבתי: בפניו הכהים, בשפמו העבות, בתוקפנות שייחסתי לו, הצטייר במעגלי הפחד והזרות שלי בקווים הגסים של 'הערבי'".

פלומן פותחת אף היא את הקלפים: "ערבי משמע פחד פיזי ממש, תולדת הפנמה של מיליון מסרים שליליים של תיעוב אתני, סטריאוטיפים, היסטוריה ומלחמות. כל אלה זורמים בדמי, ואם אומר אחרת, אשקר. כשהייתי חיילת הגעתי לבית החולים הדסה עין כרם לצורך בדיקות דם. מתמחה ערבי ביצע את הבדיקה. שוחחתי איתו שיחת נימוסין וכל אותה עת פחדתי ממנו פחד מוות".

הספר נע לכל אורכו על התוואי בין תקווה להתפכחות, בין ניצחונות קטנים לבין ההבנה שהתמונה הגדולה - גם אם היא ורודה בהרבה מכפי שהיתה לפני עשור - רחוקה מלהיות אופטימית. פלומן, הנאמנה לכפל המשמעות בשם ספרה, מדלגת במיומנות בין הרצינות התהומית המאפיינת את פעילותם של אנשי צופן ומשקיעי אל־בוואדר לבין הומור על גבול הציניות. על אחד מגיבורי ספרה היא אומרת: "לרגע הוא נשמע כמו התוכנית 'חידושים והמצאות' משנות ה–70 ולרגע כמו סטיב ג'ובס".

גם ההיי־טק הערבי, הנוכח־נפקד, נע בתוך ספרה של פלומן כמטוטלת בין העתיד האופטימי והצבעוני - שמבליח לפרקים ואף נראה בר־השגה - לבין היום־יום האפור, המדכא והכמעט מגוחך על רקע נוף בנייני הזכוכית של מדינת הסטארט אפ." 

גיא הורוביץ הוא איש היי־טק והון־סיכון, מנכ״ל “דויטשה טלקום” ישראל

הביקורת פורסמה ביום שישי 6.6.2014