לראשונה! ביוגרפיה מיוחדת על איש מיוחד. מארֶק אֵדֶלְמַן

ויטולד ברש וקשישטוף בורנטקו

1938. 

מאי ילדות ונעורים 

תמיד הייתי תלמיד גרוע, ותמיד סילקו אותי מאותם בתי-ספר. בכיתה האחרונה, לקראת הבגרות, היו לי שמונה או עשרה ציונים שליליים ובכלל כבר הפסקתי ללכת לבית-ספר. צֶציליה אֵדֶלְמַן, שכונתה ציפּקה, ממשפחת פֶּרְצוֹבסקי, היתה מאז ומתמיד פעילה באירגון הנשים של הבּוּנד. הבּוּנדיסטים התנגדו להגירה הציונית לפלסטינה, ורצו לטפח את היידיש ואת התרבות היהודית, ולא העברית, בפולין. אבל שפתו הראשונה של אדלמן היא רוסית. פולנית ויידיש הוא למד רק בבית-ספר. צֶציליה אדלמן היתה צריכה למעשה להרוויח לקיומה וקיום בנה. תחילה ניהלה מכבסה בבית חולים, אחר-כך היתה קופאית במסעדת "מוֹנוֹפּוֹל". בכל מקרה, היא תמיד עובדת אחרי הצהריים, חוזרת הביתה מאוחר בלילה, כשהילד כבר ישן. מבחינה מעשית בכל אותו זמן טיפלה בו רק פְרַנְיָה. – פְרַנְיָה היתה פְרַנְיָה. מין מנהלת משק הבית. היא לבשה תחתונים עבים מבד גס, והחצאית שלה היתה תלויה על וו. כי את החצאית היא היתה לובשת רק בימי ראשון, לכנסייה. ולתחתונים האלה היה מין פתח מכוסה, רכוס בכפתורים מאחור. כיסוי גדול, כי פְרַנְיָה היתה אישה גדולה. אדלמן לא זוכר שהיתה בבית מסורת של אֶס-אֶר. הוא כן יודע שאמו היתה סוציאליסטית, ולקראת סוף חייה – מזכירת אירגון הנשים של הבּוּנד הסוציאליסטי, יידישע ארבּעטער פראו. אין פלא שהאם לוקחת איתה את הבן להפגנות (אדלמן זוכר לפחות מקרה אחד), והוא, מטבע הדברים, מגיע בעצמו לבּוּנד. וליתר דיוק – לסניף הבּוּנד לילדים: "איחוד הילדים הסוציאליסטי" – סוציאליסטישער קינדער-פארבּאנד, או בקיצור "סְקיף". אדלמן מחייך בחמימות כשהוא מדבר על הסְקיף: "הם אירגנו מחנות לילדים, חינכו... לימדו אותנו שהסכסוך בפולין הוא לא בין יהודים לפולנים, אלא בין טוב לרע. בין דמוקרטיה וסוציאליזם ובין דיקטטורה. לַמבוגרים יותר היו תפקידים. אני למשל הייתי אחראי על החוגים בצריפי חברי הבית בפְּרָגָה של ורשה". השלב הבא היה אירגון הנוער של הבּוּנד, " צוּקוּנפט" (עתיד), ולבית-הספר שנקרא "למתקדמים", שם זכה אדלמן לחינוך אנטי-ציוני מבוסס היטב. בסיכומו של דבר לא יכלו להיות לו הרבה זיכרונות משפחתיים. לוְולוֹדֶק גוֹלדקוֹרן ורוּדי אַסוּנטינוֹ, שרשמו את זיכרונותיו לספר השומר (סְטְרַזְ'ניק), אדלמן סיפר שבכל זאת יש לו זיכרון אחד מאביו, "איך אני יושב לו על הברכיים". אבל אף-על-פי שעם פרוץ המלחמה הוא היה כבר כמעט בן עשרים, הוא באמת לא זוכר הרבה מאותם זמנים. הוא זוכר שהם גרו בבניין דירות ישן ברחוב פְרַנצ'ישְקַנְסְקָה 14 והיו להם דיירי מישנה. הוא זוכר שאמו לקחה אותו לכיכר התיאטרון, ושם מעל מרפסת האופרה שר פיוֹדוֹר שַלְיאפּין, אחד מגדולי זמרי האופרה. הוא זוכר את הגבר החדש של אמו, מר מָרוֹקוֹ, שביקר אותם ברחוב פְרַנצ'ישְקַנְסְקָה. הוא זוכר גם שחששו שהוא חלה בשחפת, והגיע לבית ההבראה המפורסם של הבּוּנד על שם מֶדֶם, במיֶידְזישין, שם טיפלו באותו זמן בריפוי הילדים של כורי פחם השובתים משְלֶזיה. בהשומר הוא מעלה זיכרונות מאותה תקופה: "זה היה מין אי של חופש ודמוקרטיה. לבית ההבראה קיבלו כמאתיים ילדים למחזורים של שלושה או ארבעה חודשים. כל הניהול היה בידי האסיפה, שהיתה בוחרת את מוסדות הניהול העצמי, בעזרת המבוגרים. בניגוד למוסדות שהקים יאנוּש קוֹרצ'ק, אצלנו לא היו בתי דין ולא עונשים. זה היה עניין מהותי; נלקחו בחשבון רק הזכויות. היו הרבה דיונים, אסיפות ושיחות, משחקים, שירים ולימודים. [...] יהודים לא יכלו אז להתקבל למישרות ממשלתיות, והיו להם קשיים למצוא עבודה במפעלים הגדולים. תנאי החיים שלהם היו עלובים. בשביל הילדים, בית ההבראה של מֶדֶם זה היה עולם אחר. [...] במשך אותם שלושה חודשים אפשר היה לחשוב שהעולם הקטן הזה שלנו, של בית ההבראה מֶדֶם, הוא עתידו של העולם. ילדים יהודים, גרמנים, פולנים, שיחקו יחד, למדו, התווכחו ושרו". שם, במיֶידְזישין, הוא מתוודע לוַונדה וַשילֶבְסְקָה ולבמאי הידוע אלכסנדר פוֹרד. הם באו לשם לצלם סרט דוקומנטרי. וַשילֶבְסְקָה, בתו של ליאון, פעיל סוציאליסטי למען העצמאות, היתה בקשרים עם הקומוניסטים עוד לפני המלחמה, אבל היתה גם פעילה במה שנקרא בימינו אירגונים חוץ-מימסדיים, כמו למשל בליגה להגנת זכויות האדם. כך גם הגיעה למיֶידְזישין. אדלמן זוכר שהיתה לה יכולת נדירה לתַקשר עם הצעירים ביותר. אברהם בְּרוּמבּרג (שנולד בפלסטינה, וגר במיֶידְזישין כבנו של סגן מנהל בית ההבראה, פעיל בּוּנד, שהיגר אחר-כך לארצות-הברית והיה לסוֹבייטוֹלוֹג מוכר) זוכר אף הוא את מיֶידְזישין ואת אדלמן, אף-על-פי שהיה צעיר ממנו. הוא אף תיאר את עצמו ואותו בספר המגולל את תולדות בית ההבראה ומחלימיו, ספר שראה אור בתל-אביב ב-1971: "בין הצילומים הרבים (כולל אחד שלי, ילד בן שמונה עם לחיים תפוחות, העומד בביישנות, בסתיו, במטע של בית ההבראה), ישנו אחד ובו כשני תריסרים של בני עֶשְׂרֵה, שנחשבו כפציינטים קבועים של בית ההבראה. בשורה השנייה מארֶק אדלמן, אז קרוב לגיל שש-עשרה, צוחק יחד עם ידידים אל תוך עדשת המצלמה. כשאני מסתכל על התמונה הזאת, כמו גם ברבות אחרת בכרך הזה, אני חש כאילו מישהו תוקע בי סכין. איזו תמונה שלֵווה ונטולת דאגות של ילדים, ארבע שנים טרם התהפך עולמם! מבין כל הפנים, פניו של מארֶק משאירות את הרושם העז ביותר. לא התייחסתי אליו אז ברצינות רבה מדי – באותם זמנים פער של שמונה שנים שלל אפשרות של קשר אישי, אבל יכולתי לעקוב אחריו בבית ההבראה, כי אבי היה סגן המנהל וביליתי הרבה שעות במשחק עם הילדים בזמן החופשי שלהם ועקבתי אחריהם בשבילי הגינות, המטע, הלול או מגרש המשחקים. מובן ששמעתי עליו, אם לא בימים השלֵווים ממש לפני המלחמה, אז בוודאי כמה שנים אחר-כך, כשמארֶק וחבריו נודעו כלוחמים האגדיים של המרד בגטו ורשה". מאמו נותר לאלדמן עוד זיכרון אחד. בהשומר הוא מספר: "ב-1934 התקיימה בווינה אולימפיאדה של נוער הפועלים הסוציאליסטי. את הנסיעה אירגן מועדון הספורט "סְקְרָה" של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (PPS), ומועדון הנוער של הבּוּנד "יוּטְזֶ'ניה" ("שחרית"). אמא אמרה לי: "תיסע איתי, כי זו הזדמנות אחרונה לראות סוציאליזם אמיתי", אבל אני העדפתי לנסוע עם חברים למחנה וכבר לא זכיתי להכיר את וַייס ומוּניכְרַייטֶר, מפקדי מרד השוּצְבּוּנד [התקוממות המיליציה של המפלגה הסוציאליסטית האוסטרית נגד השלטון הימני בשנת 1934], שבעת בריחתם אחרי כישלון המרד נפלו על הגבול האוסטרי-צ'כי. ליוויתי את אמא לתחנת הרכבת. היא עמדה בחלון בחולצה כחולה ועניבה אדומה. בזיכרוני נותרו פניה הקורנים. זאת הפעם היחידה שראיתי אותה ככה". לנו הוא אומר: "אמא היא זו שהחדירה להבנתי שהקומוניזם הוא פשוט דיקטטורה שהורגת אנשים כדי לשמור על השלטון. את זה לימדו אותי מילדות..." בשנת 1934, כשצֶציליה אדלמן מתה, מארֶק הוא בן חמש-עשרה. אחרי מותה הוא נשאר לבד – מתחיל להתפרנס, לעבוד, לחיות. ככל הנראה, אחת מחברותיה של אמו ביקשה בבית-הספר שיעשו הנחה בשכר הלימוד של היתום. חוץ מזה, לשאלתה המפקפקת של אנקה גרוּפּינסקה, "אז היית לגמרי לבד?" – הוא עונה: "אז מה? את לא יכולה להבין את זה? הרווחתי. לא היה לי לכרטיס חשמלית, אבל היה לי בשביל לאכול, וזהו". – אז מי בעצם דאג לחינוך שלך? היה מישהו כזה? – אני בעצמי לא יודע. זה התנהל מעצמו. באופן פורמלי אף אחד לא חינך אותי. תמיד הייתי רשום באירגוני הבּוּנד האלה. אולי קצת חינכו אותי אימהות של חברים... איווינְסְקָה קצת. להלכה עד למלחמה עצמה גרתי במקום אחד, כי היתה לי שם דירה, בעצם חדרון. אבל למעשה הוא היה מושכר, כדי שתהיה לי הכנסה ושיהיה לי ממה לחיות. כך שבפועל גרתי בכל מיני מקומות, ולא התאמצתי. הייתי עצלן. וכשהתחילה המלחמה הייתי בן 19 ואף אחד מבני המשפחה כבר לא היה בחיים. – אבל מישהו הרי היה צריך לחשוב על שכירת הדירה, וכך הלאה. הבּוּנד? – שום בּוּנד לא טיפל בי. חברה של אמא המציאה את הדירה הזאת. ואני, אני אומר לכם, לפני המלחמה לא עשיתי כלום. – שתית וודקה כנער צעיר? – לא. לשתות התחלתי רק אחרי הבגרות. קודם כל, זה היה יקר, לא היה לי כסף. שנית, רק אחרי הבגרות הסכימו למזוג לי, וממילא יותר מיץ דובדבנים מאשר וודקה, זה היה מגעיל. אבל אחר-כך זה כבר הלך לי. אתם רוצים תה, קפה? צריך להרתיח מים. ידוע בכל זאת שבאותה עת הוא כבר עבד והרוויח למחייתו בזה שהעביר שיעורי פולנית למניה כץ. מניה היתה דיסְלֶקְטית, וכבר לעולם לא תלמד לקרוא בשטף, לעומת זאת היא היתה רקדנית וזמרת נפלאה. אחר-כך, בגטו, היא השתתפה מדי שבוע בהצגות לילדים שביימה פּוֹלה ליפשיץ בתיאטרון של סְקיף ברחוב קְרוֹכְמַלְנָה. הצגה אחת היא "הבובות" והשנייה היא על סין. המחברים הם מורים מבית ההבראה על שם מֶדֶם: גילינסקי וטְרוּמפּיאנסקי, ווַנדה וַשילֶבְסְקָה תירגמה אותם לפולנית. לפי זיכרונו של אדלמן, אלה היו מחזות מהפכניים – הבובות מתמרדות על כך שנעלו אותן בארגז והן מתות מרעב... "אחר-כך למניה כץ באמת לא היה מה לאכול והיא באמת מתה מרעב. והיא עוד היתה ילדה..." בינתיים אדלמן הוא לבדו. אבל לא לגמרי לבדו. בהתחלה הוא גר באותו בניין דירות שבו נמצאת הדירה שמדמי השכירות שלה הוא חי, ואחר-כך הוא עובר אל מכרים של אמו, אנשי בּוּנד, בני הזוג רוז וסאלק ליכטנשטיין. "הם אלה שלימדו אותי להסתדר בחיים". דרכם הוא מכיר את מנהיגי הבּוּנד. בנו של הנריק אֶרְליךְ האגדי, ויק אֶרְליךְ, שאחרי המלחמה נעשה פרופסור באוניברסיטת יֵיל, נתן לו שיעורי עזר בפולנית. כי אדלמן הצעיר היה תלמיד נוראי: "תמיד הייתי תלמיד גרוע, ותמיד זרקו אותי מכל בתי-הספר. בהתחלה חליתי בשחפת, זה היה אז דבר נפוץ, והתחלתי ללכת לבית-ספר מאוחר, רק בכיתה ד' של בית-הספר היסודי. אחר-כך היה התיכון – שם החזקתי מעמד אולי שנתיים, וסילקו אותי אחרי אחד במאי, כי היה אסור ללכת למצעד ואני הלכתי. המנהל אמר שהוא מסלק אותי בגלל טמטום: כי במצעד אמרתי לו שלום בנימוס. אם לא הייתי אומר לו שלום, הוא היה מעמיד פנים שהוא לא רואה אותי, ולא היתה שום בעיה. בסופו של דבר אדלמן מגיע לבית-ספר של אגודת הסוחרים, שהיתה תחת השפעת המחנה הלאומי-רדיקלי בעל הנטיות הפאשיסטיות הקלות, ושם הוא מתוודע לאחיו הצעיר של יאן מוֹסדוֹרף, אחד ממייסדי המפלגה הימנית-קיצונית והאנטישמית אוֹ-אֶן-אֶר, יוזמת ההפגנות נגד יהודים. מה שמעניין הוא שמוֹסדוֹרף המבוגר עתיד להגיע בסופו של דבר לאושוויץ, שם יוּצא להורג בירייה על השתתפות במחתרת במחנה ועל... סיוע ליהודים. * – מה היה המקצוע החביב עליך? – אתם מנדנדים. אני אומר: אני בעצם לא למדתי. בקושי עשיתי בחינות. בקושי עברתי את הבגרות. זה היה בית-ספר ממלכתי. אהבתי לא ללמוד. – לפני המלחמה הבגרות לא היתה עניין של מה-בכך. – אל תבלבלו את המוח. בכיתה האחרונה איזה חצי שנה לא באתי. הלכתי נדמה לי בפברואר, כי אמרו לי שאני לא אעבור את הבחינות, ואני אמרתי שאנסה. הצלחתי, אבל זאת היתה קריעת תחת. מה שמעניין זה שהאח של מוֹסדוֹרף היה בכיתה שלי. היתה תקופה שבית-הספר היה סגור, בגלל מהומות אנטי-יהודיות. לא משנה. – זה היה בית-ספר יהודי? – לא. ניהלה אותו אגודת הסוחרים, היו שם 10-15 אחוז יהודים. אמא של חברה סידרה, כי שם היתה הנחה. במקום אחר היה צריך לשלם. בכל מקרה, עברתי איכשהו, בטח רצו להיפטר ממני. – מה קראת אז? סינְקְיֶיביץ'? – אף פעם לא אהבתי אותו. העדפתי את נוצות טווס של קְרוּצְ'קוֹבסקי. את וַשילֶבְסְקָה – כי היא כתבה יופי של ספר כזה לפני המלחמה. אחר-כך היכרתי אותה אישית – כשעשתה עם פוֹרד סרט על מיֶידְזישין. היא היתה יופי של אישה. בסרט הזה ישנה כל הפילוסופיה החינוכית של הבּוּנד. בכיתה האחרונה היו לי שמונה או עשרה שליליים והפסקתי ללכת לבית-הספר. האמהות של אדלמן היו חברות הבּוּנד. כמו למשל סוניה נוֹבוֹגְרוֹדְזְקָה או אסתר איווינְסְקָה, אחותו של מנהיג הבּוּנד ויקטור אלטר, עורך-דין שהגן על הקומוניסטים במשפטים פוליטיים. – אני זוכר שגברת איווינְסְקָה כל הזמן צעקה שאני אלמד. אבל בלי ויק ארליך לא הייתי עובר את הבחינה בפולנית – אף פעם לא הצטיינתי במקצוע הזה. ובטח הייתי עוזב את בית-הספר ובלי ספק לא עובר את הבחינות. הם גם לא האמינו שאני אעבור. אף אחד אפילו לא בא לחכות לי אחרי בית-הספר. וקרה המקרה – חרשתי וזה הצליח. חרשתי ושכחתי. אחרי הבגרות הלכתי לקבר של אמא, כי חשבתי שצריך לספר לה. אבל אז כבר בקושי ראו עקבות של הקבר הזה – סללו שם כביש או רחוב או משהו כזה... ואחר-כך בית הקברות שבו היא נקברה הופצץ פעמיים. פעם אחת בספטמבר 1939, ואחר-כך במרד של ורשה. וכבר לא היה זכר למצֵבה. כך שהבּוּנד הוא הסביבה הטבעית של אדלמן. שם היתה פעילה אמו. משם מוצאם של מוריו. כאן הוא פוגש את ילדיהם של חברי הבּוּנד ומבלה איתם חופשות משותפות. אין ספק שלחלק מיהודי פולין החילוניים (אם רצו לשמר את זהותם הלאומית) הבּוּנד היה נקודת ההתייחסות העיקרית, אם לא היחידה. ועוד דבר – הבּוּנדאים שומרים על קשרי ידידות הדוקים. נוסף לכך הם מקימים גם משפחות שלמות, מה שמהדק את הקשרים עוד יותר. במילים אחרות – הם יוצרים מין "סולידריות" יהודית על אדמת פולין.