"זה ספר על ערבים בהיי־טק," אמרתי.

ישבנו בבית קפה: מחולצת הטריקו המהוהה שלו ומתנוחת הישיבה אי־אפשר היה לדעת שהוא מנהל השקעות בקרן הון סיכון, כזה שמנסה כל חייו המקצועיים להבין מה הסוד של אותם מתי מעט ש"עשו את המכה" ולעשות בו שימוש חוזר. כשהוא מדבר על חברות שהשקיע בהן, זה נשמע כמו רכילות עסיסית: אנשים, טכנולוגיה, מזל, אחיזת עיניים וגם קצת ביזנס. הכול סיפור אחד גדול שאותו הוא מנסה לפרק לגורמים, לדלות מתוכו מתכון סודי להצלחה. למתבונן מבחוץ הוא נראה בטל מעבודה, יושב בבית קפה ברמת החייל וצופה בעוברים ושבים.

"מה שאת כותבת זה לא ספר, זאת חוברת," הוא צוחק בקול. הרעיון – ספר על ערבים בהיי־טק – מפתיע אותו, נראה לו בלתי מתקבל על הדעת (מישהו אחר אמר לי שספר על ערבים בהיי־טק לא יכול להיות ספר עיון, גם לא חוברת; זה פשוט מדע בדיוני). "כמה היי־טק ערבי יש בכלל? כמה עמודים אפשר לכתוב?" הוא מעולם לא פגש יזם ערבי, לא השקיע בחברה שהיו בה עובדים ערבים. התופעה הזאת, העדר ערבים בהיי־טק, נראתה לו מובנת מאליה: עד שדיברנו הוא היה שלם לחלוטין עם זה שלערבים אין היי־טק, בדיוק כפי שאינם קיימים במופעים רבים אחרים של הציבוריות הישראלית. היי־טק ערבי? זה לא עלה בדעתו. הרעיון מצחיק אותו, אבל לא נעים לחרוג מגבולות התקינות הפוליטית. "תגידי, מה יהיה כתוב שם?"

"יש ערבים בהיי־טק," אני עונה כאילו עלי לתקן טעות, "אינטל מעסיקה ערבים בפיתוח עוד משנות השמונים. אומרים שאת הפנטיום פיתח ערבי מנצרת."

"אה, אינטל העולמית הכריחה את אינטל ישראל להעסיק אותם, אמרה להם שהם מפלים, אינטל ישראל בטח לא רצו להעסיק אותם אבל לא היתה להם ברירה..." הוא מנסה להיות סרקסטי אבל זה מביך אותו. "תגידי – כמה אנשים זה בכלל?"

הוא מרצין. בטח שהוא מכיר ערבים, שלא אחשוב שהוא בעד חוסר שוויון. הוא לא כזה. הנה, ברגע זה ממש ערבי נמצא בדירה בבעלותו. שמו עלי, והוא שיפוצניק. כל יום הוא בא לראות מה עלי עושה בדירה – יש לו ידיים טובות, הוא סומך עליו – ואז הם שותים קפה יחד. איש נחמד, עלי, חכם. הוא נהנה לשתות איתו קפה.

הוא שמע על ההיי־טק הערבי. מאז 2009 העיתונות הכלכלית כותבת על העסקת ערבים בהיי־טק. הוא מכיר חלק מהמשקיעים היהודים בגליל סוֹפטוור, שיושבת במרכז העיר נצרת. באמת יפה מה שהם עשו שם.

"את כותבת על זה?"

אני מספרת לו שתוך כדי כתיבת הספר התחלתי לעבוד עם יזמי היי־טק ערבים, לייעץ להם בנושאים שונים הקשורים להקמת חברות סטארט־אפ.

לאחרונה אפילו פגש את אנשי אל־בּוואדר, קרן הון סיכון שמיועדת למגזר הערבי.

"את אלה מאל־בּרבּוּר את מכירה?" הוא שואל, מת מצחוק. "או שזה אל־בּאבּוֹר, כמו המסעדה באום אל־פחם? אכלת שם פעם? את בטח אוכלת טוב אם את כותבת ספר על ערבים, בטח מזמינים אותך, פותחים שולחן, שוחטים כבש?"

"אל־באבור זה פתילייה, לא ברבור," אני מתקנת, "ואל־בוואדר זה ניצנים." ניצני היי־טק, אולי ניצנים של עתיד חדש, אחר.

"אל־ברבור, אל־באבור, מה זה משנה, יש להם בכלל חברות להשקיע בהן? איפה ההיי־טק הערבי? מאיפה הם יכולים למצוא במי להשקיע? איזה הערכות שווי יכולות להיות בשוק הזה?"

•  •  •

שנה לפני אוסלו, ב־1992, יצא לאור נוכחים נפקדים של דוד גרוסמן. הספר דן במגוון נושאים הקשורים לערבים בישראל, החל מן ההזדהות עם האינתיפאדה הראשונה (בת חמש אז) וכלה בשאלות של בחירה לאומית (האם ירצו לגור במדינה פלסטינית או יעדיפו להישאר בישראל?), כפרים בלתי מוכרים, היחס לנשים ועוד. בשאלת התעסוקה, מוקד הספר שלפנינו, גרוסמן נגע רק מעט. כוונתי לשוויון הזדמנויות בתעסוקה בין יהודים לערבים מבחינת הסטטוס, השכר והעניין. בתרבות שאנחנו חיים בה תעסוקה נחשבת למפתח לאושר, לזהוּת, להגשמה. האדם הוא הקריירה שלו, וזו אמורה לספק את כל צרכיו, מהישרדות ועד חיים של כבוד ושל מימוש עצמי. היא אפילו נוטעת את הכוח לנסח ולהשמיע מאוויים פוליטיים.

הפרק הרביעי בנוכחים נפקדים של גרוסמן (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה) נפתח כך:

"אני אנואר שדפאני בן עשרים מכפר אכסאל."

"אני סולימאן זועבי בן עשרים גם כן מכפר אכסאל."

"למדנו באותה כיתה כל השנים, אני למדתי מגמה ביולוגית."

"אני מגמה ריאלית."

זה היה לפני עשרים שנה. שניהם בני גילי פחות או יותר. כמו רבים מהערבים שפגשתי לשם כתיבת הספר הזה, הם משוויצים בתיכון שלמדו בו. כשערבי משכיל מהגליל מספר על הרקע שלו, התיאור נפתח פעמים רבות בלימודיו בתיכון. כמה יהודים מספרים על התיכון שבו למדו כשהם סוקרים את עברם המקצועי? מעטים. אבל אצל ערבים בגליל, בייחוד אם למדו באחד מבתי הספר התיכוניים הפרטיים, התיכון עשוי להבטיח הצלחה בעתיד. הם לא מתגאים בשכונה שבה גדלו או ביחידה שבה שירתו בצבא. נקודת הפתיחה, אצל מי שזכו לכך, היא בית הספר הפרטי שבו למדו. אגב, שכר הלימוד בבתי הספר האלה נמוך למדי – כאלפיים ש"ח לשנה (נכון ל־2010).

אנואר וסולימאן פגשו את גרוסמן כשהיו בני עשרים. היום הם בני ארבעים. בני גילי היהודים בנו את עצמם בשנים האלה – רכשו השכלה, עשו קריירה. ההיי־טק היה לתחום העיסוק של רבים מאיתנו. בזמן מסוים כולם הבינו שזה המקום ללכת אליו, וכולם הלכו.

לא אנואר וסולימאן.

"גמרתי ללמוד בשנת 89', מאז אני עובד בעבודות שיפוצים, בחקלאות, בשדות, עבודות בלי מקצוע."

"אני עובד בבניין. למדתי בטכניון מדעי המחשב, והפסקתי אחרי חצי שנה, כי אצלנו במגזר אין ביקוש בשביל מקצוע מחשבים."

"כי אצלנו במגזר אין ביקוש בשביל מקצוע מחשבים" – שמונה מילים שמבהירות שלא היה לו סיכוי, שאפילו תקווה לסיכוי אינה במקומה, שהרי זה גורל מגזרי, גורל שאף אחד לא אשם בו. האפשרות לעבוד ב"מחשבים" תלויה בביקוש ב"מגזר". מי שרוצה לעבוד מחוץ למגזר יכול לעבוד רק בחקלאות או בבניין. העולם שמחוץ למגזר לא מעוניין להעסיק אותו בעבודה טובה, ובדבריו הזהירים, המדודים, הוא גם לא דורש מהעולם שמחוץ למגזר לתת לו הזדמנות שווה. אולי רק מקווה.

שמונה המילים האלה לא מדברות על האישי ועל הייאוש. בוקר אחד התעורר סטודנט בטכניון, הבין ש"אין ביקוש", הבנה כלכלית קרה כביכול, ובן רגע נהפך ממהנדס לעתיד לפועל יומי לא מקצועי. האם הבין ש"אין ביקוש" או שפשוט אין סיכוי? יום אחד היה עליו להודיע על הפסקת הלימודים בטכניון ולהתחיל לחפש עבודה בשיפוצים. מה הוא הרגיש? האם ידע שזה מה שיהיה כבר מהיום הראשון בטכניון או שקיווה לנס?

לא רק המחסור במקומות עבודה מעיק על אנואר ועל סולימאן אלא גם הקושי להתקבל לאוניברסיטאות. שניהם מתלוננים על הפסיכומטרי: הם לא מוכנים לו, ההטיה התרבותית של המבחן מקשה עליהם – כשאומרים איינשטיין הם חושבים על אלברט, לא על אריק. היום היו ודאי יכולים ללכת לקורס הכנה לפסיכומטרי ממש בלב המגזר שלהם, באחד הכפרים – הביקוש רב. האם המצב שונה היום? מצד אחד, 20 אחוזים מהסטודנטים בטכניון ערבים, כמספרם היחסי באוכלוסייה; אבל אחוז הזכאים לבגרות נמוך הרבה יותר מאשר במגזר היהודי, והחוגים שאליהם מתקבלים בעלי תעודת בגרות שלא הלכו ללמוד בטכניון מתאפיינים בתנאי סף נמוכים יותר ובאופק תעסוקתי מוגבל מבחינת השכר.

אנואר וסולימאן מתלוננים:

"והיום הם מחשיבים את הפסיכומטרי יותר מהבגרות, כי ראו שהערבים נכשלים יותר בפסיכומטרי."

אנואר וסולימאן אומרים שהמערכת נגדם, לא מתוך אדישות אלא במזיד. הדבר לא עולה כלל בדעתו של המכר היהודי שלי. מבחינתו, כניסה של ערבים להיי־טק תלויה תמיד ביחיד – ערבי מסוים שמתקבל או לא מתקבל בהתאם להישגיו. ולא חשוב שהמשקל הגבוה שנותנים לפסיכומטרי לא נועד כנראה להכשיל ערבים. מה שחשוב הוא התחושה – שהוסוותה קודם לכן בטענה ש"אין ביקוש במגזר" – שפשוט לא רוצים אותם.

מעניין מה אנואר וסולימאן עושים היום. לוויתור על תואר אקדמי יש מחיר. בשנת 2008 היו 10.6 אחוזים מקרב הציבור הערבי בישראל בעלי תואר אקדמי לעומת 26.5 אחוזים בקרב היהודים (המספר הממוצע של שנות לימוד בקרב הערבים בישראל הוא 11.2 לעומת 14 שנות לימוד בקרב היהודים). ובלי קשר להשכלה, קיימים פערי שכר גדולים בין יהודים לערבים בישראל: הכנסה חודשית ממוצעת של 5,410 ש"ח אצל שכירים ערבים לעומת 7,885 ש"ח אצל יהודים, והכנסה חודשית ממוצעת לנפש של 1,860 ש"ח לעומת 5,149 ש"ח. אבל הנתון הבולט הוא שככל שגדֵל מספר שנות הלימוד, כן גדֵלים הפערים בהכנסה החודשית הממוצעת בין יהודים לערבים. ערבים שכירים בעלי השכלה של 16 שנות לימוד ומעלה הרוויחו בממוצע 7,729 ש"ח בחודש ב־2008, לעומת 11,176 ש"ח בממוצע אצל יהודים.[1]

•  •  •

"דווקא ערבים בהיי־טק?" שאל אותי מישהו אחר. "איך הם יעבדו בהיי־טק? את יודעת שיש עניין ביטחוני."

"לא בכל מקום," אני אומרת. "אתה יודע שב־HP ישראל מעסיקים ערבים?"

"באמת?" שואל המכר. ואז, "אבל בטח רק נוצרים. המוסלמים לא משכילים בכלל."

איך הוא יודע את זה? זה מה ששמע: המוסלמים לא משכילים בכלל; רק לנוצרים יש סיכוי להתקבל לעבודה בהיי־טק. זה כמובן לא נכון.

"לא יכול להיות שאינטל מעסיקה מהנדסים ערבים," אומרת לי קרובת משפחה. "יש עניין ביטחוני."

"מה ביטחוני?" שאלתי.

היא ניסתה לחשוב. אמרתי לה שבאינטל העולמית ודאי מעסיקים ערבים. והיא הרי היתה רוצה שנִדמה לארצות המערב, לא?

"באמת אין עניין ביטחוני," היא חזרה בה. "אז הם כן מוצאים עבודה באינטל?"

"לא כולם. יש בוגרי טכניון שלא מוצאים עבודה והולכים להיות מורים עם תואר בהנדסה." חסכתי ממנה את גורלם של אנואר ושל סולימאן.

"זה נורא," התהפכה דעתה. "זה באמת לא יכול להיות."