למה סיימון שאמה החליט לכתוב את הסיפור של היהודים?

אי־אפשר לומר שלא הזהירו אותי. "בְּנִי", מַתְרֶה המטיף החכם מסֵפר קוהלת בערוב ימיו, "הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר" (יב 12). כל מי שמעז להיכנס לתוך תולדות עם ישראל חייב להיות עֵר, עֵר עד אימה, לרכסי ההרים העצומים של ספרות מחקרית רבת־כרכים המתנשאים מאחוריו. ואף־על־פי־כן, לפני ארבעים שנה הסכמתי להשלים חיבור על כלל ההיסטוריה היהודית, שנותר לא גמור במותו של סֶסיל רוֹת, אחד מאותם חוקרים שכל חייו היו קודש לנושא הזה. באותה עת הייתי שקוע בעבודה על ספר שעסק במשפחת רוטשילד ובארץ־ישראל. ביחד עם ידידי ועמיתי מאוניברסיטת קיימבּרידג', ניקוֹלַס דה לאנְג', חוקר הפילוסופיה היהודית בסוף העת העתיקה ומתרגם ספריו של עמוס עוז, הרחבתי את אופקַי – על חשבון הסטודנטים – בהיסטוריה פּוֹסט־מקראית, דרך סמינר לא רשמי שהתקיים במגורים שלי בכְּרַייסט קוֹלג'. למשך כמה שעות, אחרי ארוחת הערב, החכמים, משיחי השקר, המשוררים והמסיתים, היו מצטרפים אל הקבוצה הקטנה שלנו בעודנו מפצחים תעלומות ואגוזים, ולוגמים יין ומלוא הגביע של דברי חוכמה יהודיים.

אבל ניקוֹלַס ואני אספנו את החבורה הזאת מטעמים רציניים. מלבד הקורס לספרות רבנית, נדמה שלא היה מקום אחר שבו תלמידי היסטוריה או ספרות יכלו להיפגש ולדון בתרבות יהודית, וזה כשלעצמו הדגים עד כמה נהפך הנושא הזה לנפרד מן הזרם האקדמי המרכזי. כשהגיעה ההזמנה להשלים את הספר של רוֹת, כבר היו עוד סיבות דחופות לרצון שלי לקַשר בין תולדות עם ישראל לתולדות שאר העמים. השנה היתה 1973. מלחמת יום כיפור פרצה זמן קצר לפני־כן. למרות ההצלחה הצבאית הישראלית, האווירה היתה מפוכחת – באותה המידה ששבע שנים לפני־כן, אחרי מלחמת ששת הימים, שררה אֶוּפוֹריה. המלחמה הזאת היתה צמודה מאוד, במיוחד בזמן הפלישה המצרית הנועזת אל מעֵבר לתעלת סואץ ולתוך חצי־האי סיני. האדמה התחילה לרעוד תחת הרגליים; משהו שנראה קודם יציב ובטוח, עכשיו כבר לא היה כך. במשך השנים הבאות, ההיסטוריה היהודית – בשני קצות הכרוֹנוֹלוֹגיה שלה בת אלפי השנים – נעשתה ביקורתית ותוקפנית כלפי כל גילוי של שמחת ניצחון: הארכיאוֹלוֹגיה המקראית פנתה לכיוון ספקני באופן קיצוני. התחילו להישמע אמיתוֹת כואבות בנוגע לְמה שקרה באמת בין יהודים לפלסטינים ב־1948. המציאות של הכיבוש המתמשך, ולבסוף ההתמודדות עם האינתיפאדה הראשונה, התחילו להשפיע על הלכי־הרוח. כבר אי־אפשר היה לדבר עם לא־יהודים על ההיסטוריה היהודית בלי שהנושא יטבע במצולות הסכסוך הישראלי־פלסטיני. ומעל כל דבר אחר, בגלל סיבות שקל להבין אותן, עשן המשרפות עדיין ריחף מֵעַל כמו מעטה טראגי. ממדיו העצומים של האסון ההוא, חסר־התקדים בהיקפו ובנוֹראוּתוֹ, כמו המשיכו לתבוע, מיהודים ולא־יהודים כאחד, להיאלם דום נכחו.

אבל דומייה – ויהא אשר יהא המחיר שמשלמים כדי להפר אותה – היא לא אפשרות שעומדת בפני ההיסטוריון. אני האמנתי כי בכך שאכתוב ספר המיועד לקהל הקוראים הכללי על ההיסטוריה של היהודים מאז ימי הביניים – ספר שידגיש במלואה את החוויה המשותפת, חוויה שאינה אך ורק סיפור של רדיפות וטֶבח – אוכל לשמש כאיש ביניים, ואולי לשכנע את הקוראים (ואת האחראים לתוכניות הלימודים בהיסטוריה) ששום חיבור היסטורי, ולא משנה באיזה מקום או איזו תקופה הוא מתמקד, אינו שלם בלי הסיפור היהודי; לשכנע שיש בהיסטוריה היהודית הרבה מעֵבר לפּוֹגרוֹמים ופלפולי רבנים, הרבה יותר מאשר דברי הימים של קורבנות בעבר ומנצחים בהווה.

זה היה האינסטינקט שאיתו גדלתי. אבא שלי היה להוט במידה שווה אחרי היסטוריה יהודית והיסטוריה בריטית, והניח כדבר מובן מאליו שיש ביניהן הֲלימָה. הוא היה תופס פיקוד על ההגה בירכתיה של סירה קטנה על התֵיימז, משייט בעצלתיים בין דאצֶ'ט ואוֹלְד וינדזוֹר, מצויד בסלסילה ובה תותים, סְקוֹנז וצנצנת ריבה, ומשוחח רגע אחד על דיזְרָאֶלי כאילו הכיר אותו באופן אישי ("נטבל לנצרות? מה זה בכלל משנה?"), ובמישנהו על משיח־השקר בן המאה ה־17 שבתאי צבי, שאבא שלי (וכל בני שַאמָה הקדמונים) כמובן עמדו מייד על קנקנו ("איזה מוֹמְזֶר!"). או למשל: מי הצליח לתאר יהודים כמו שצריך? וולטר סקוֹט או ג'ורג' אליוֹט? דיקֶנְס הקריקטוריסט מ'אוֹליבר טוויסט' או דיקֶנְס הסנטימנטלי מ'ידידנו המשותף'? היינו עוגנים תחת עצי הערבה כדי להתמודד שם עם ייסוריו של שַיילוֹק. מן ההורים שלי ירשתי גם את התחושה שהתנ"ך הוא החיבור ההיסטורי הראשון שנכתב אי־פעם, חיבור שעם כל ההפרזות הפּוֹאטיוֹת בנושא הניסים, הוא מגילה של שיעבוד ושיחרור, היבּריס של מלכים ומרדנות של בנים, הטלת מָצוֹר והשמדה, מתן חוק ועבירה על חוק: התבנית שלתוכה נוצק כל חיבור היסטורי שבא מאוחר יותר. אילו כתב אבי ספר היסטוריה, הוא היה נקרא "ממשה רבנו אל המַגְנָה קַרְטָה". אבל הוא לא כתב.

וגם אני לא, לפחות לא ב־1973. ניסיתי, בעקבות הנָרָטיב של רוֹת, אבל מסיבות כאלה ואחרות ההרכבה לא עלתה יפה. ואז יצאתי לארבעים שנות נדודים, לא בדיוק במדבר אלא במחוזות מרוחקים מן הרקע היהודי שלי – להולנד ולדרום קרוֹליינה, לסְקארָה בְּרֵיי (אתר פְּרֶהיסטוֹרי על אי מצפון לסקוטלנד) ולפריז של היעקוֹבּינים. אבל כל אותה עת, שורותיו של הסיפור שהייתי עשוי לספר נשארו במעומעם במחשבותי וזיכרונותי, כמו קרובי משפחה שמושכים לי בעדינות אך בעיקשות בשרוול בחתונות ובהלוויות משפחתיות (ואלה באמת כך עשו לפעמים). אסור בשום אופן להמעיט בכוחה של דודה יהודייה, לא כל שכן בנזיפה אילמת וסבלנית של אמא.

ואז, ב־2009, כשאָדָם קֶמְפּ מהבּי־בּי־סי קבע איתי פגישה כדי לדבר על רעיון לסידרה תיעודית חדשה, רעיון ש"או שאתה תאהב או שתשנא" – ידעתי איכשהו, עוד לפני שהוא פתח את הפה, מה בדיוק עומד על הפרק. לרגע קצר אחד, אני מודה, היה לי "קטע של יונה הנביא". מין קול בתוכי אמר לי: "רד ליפו ותזמין לך תא באונייה הראשונה לתרשיש". אבל נוּ, איזו טובה כבר צמחה מזה ליונה? אז חזרתי ולקחתי על עצמי את הפּרוֹיקט שנזנח לפני עשרות שנים, במלוא הכרת הטובה ובמלוא החרדה. הפעם יעמוד מאחורי הסיפור גם כוח השיכנוע של הטלוויזיה, ובאמצעות שני המֶדיוּמים, הכתיבה וההסרטה – שיהיו קשורים זה בזה באופן אורגני אבל לא יהיו זהים – קיוויתי לבנות בדיוק את הגשר הזה בין קהל יהודי וקהל לא־יהודי, הגשר שכאילו התפוגג לי ארבעים שנה קודם.

עם כל האתגרים העצומים לבלי מידה (שלושת אלפים שנות היסטוריה בחמש שעות של טלוויזיה ובשלושה כרכים), זה היה – וגם נשאר – עמל־אהבה גדול ורב. כל כמה שהמשימה לספר את הסיפור הזה כָּבדה מכפי כוחי, זהו סיפור שאני מתענג עליו ונהנה לספר אותו, לא מעט גם מפני שהמקורות החזותיים והטקסטואליים עברו שינויים עצומים בעשרות השנים האחרונות. מימצאים ארכיאולוגיים, ובמיוחד כתובות מן התקופה המקראית, מעניקים לנו היום מבט חדש על האופן שבו התעצב התנ"ך, הטקסט שעתיד להפוך למורשת של חלק גדול מן העולם. מקָצה אחד של העולם היהודי ועד קצהו נחשפו פּסיפסים המשַנים באופן מעמיק לא רק את הבנתנו בשאלה מהו בית כנסת ומה היתה עבודת אלוהים יהודית, אלא גם מראים עד כמה יש לדת הזאת במשותף, מבחינה צורנית, גם עם הפּגאניוּת וגם עם הנצרות המוקדמת. בלי לכפות על הנָרָטיב הטפה דתית ערֵבה לאוזן, ובלי להמעיט בערכן של הפורענויות הרבות שהכתימו את הסיפור בדמעות, ההיסטוריה הנפרשׂת כאן היא היסטוריה של גבורת חיי היומיום לא פחות משהיא היסטוריה של טרגדיות מפוארות.

הספר הזה, וסידרת הטלוויזיה הזאת, מלאים בגילויים קטנים כאלה, שמצטרפים זה לזה ליצירת תרבות, תרבות שבה הפּרוֹזאי משמש לצד הפּוֹאטי: שירבוט על דף של תרגילים בעברית מאת ילד מקהיר של ימי הביניים; מלחמת חתולים בעכברים על תנ"ך הדוּר ומעוטר מספרד; הנדוניה, הדלה באופן מכמיר־לב, של שפחה מצרייה מן המאה החמישית לפני הספירה שנישאה ליהודי מקומי העובד במקדש במצרים; מצוקתו של מש"ק עברי ביהודה הממתין בעצבנות במצודה על ראש גבעה בעוד הבבלים הולכים וקרֵבים מכל עבר; השורות המהדהדות של ברכת הכוהנים החרותות בעברית אַרְכָאית על קמיע כסף זעיר מתקופת המלך יֹאשיהוּ.

אלה הם החומרים הקטנים של החוויה היומיומית והמשותפת. אבל הסיפור היהודי הוא בהחלט לא משהו מצוי ויומיומי. מה שעברו בני העם היהודי, ואיכשהו שׂרדו כדי לספר את הסיפור, זו הגירסה העזה ביותר בתולדות האנושות לפורענויות שעברו גם על עמים אחרים: פורענויות של תרבות שנאלצה דרך קבע להתגונן בפני השמדה; שהמציאה מחדש ללא הרף בתים ותחומי מחיה; שכתבה את השירה והפּרוֹזה של החיים תוך כדי סידרה של עקירות והתקפות. זה מה שהופך את הסיפור הזה לפרטי ובה בעת גם אוניברסלי, למורשת שהיא מנת חלקם של יהודים ולא־יהודים גם יחד, לתיאור של האנושיות המשותפת שלנו. הסיפור הזה, שיסופר בעמודים הבאים, בכל הדרוֹ ועליבוּתוֹ, עם כל הניסיונות המרים והיצירתיות האינסופית, הסיפור הזה נותר, מבחינות רבות מאוד, אחד הפלאים הגדולים בתבל.