ניו יורק, 2007

 

 

המחקר שלי על ההיסטוריה של "ילדי טהרן" התחיל ביום שפגשתי את סָלַר עַבְּדוֹ (Abdoh). לא בדיוק פגשתי. כבר היה קשר עין בינינו הרבה פעמים לפני כן ‑ ולא בלי סקרנות ‑ בחדר הדואר, בישיבות החוג ובמסדרונות המרכז האקדמי נוֹרְת', מבנה חדגוני ונטול חלונות בקמפוס הגוֹתי הנושן והמפואר בסיטי קולג' בניו יורק, ששנינו לימדנו בו בחוג לאנגלית. אולי אפילו החלפנו כמה מילים. אבל השיחה האמיתית הראשונה בינינו ‑ הראשונה ממאות ‑ התקיימה ביום האחרון של השנה האקדמית 2007.

השנים שקדמו לפגישה עם סלר היו הקשות בחיי. היו לי תינוק שקצת גדל, אבל עדיין לא ישן, עבודת דוקטורט חסרת צורה ברורה, והמון שיעורים ללמד. היתה לי קצת עזרה בְּתשלום, ולא היתה לי משפחה מורחבת בניו יורק. שלוש פעמים בשבוע, אחרי הצהריים, הייתי מתגלגלת איכשהו אל המרכז האקדמי נורת', מלמדת את השיעורים שלי, ומייד אחר כך מתגלגלת לי בחזרה הביתה אל הבן שלי. בלילות, בין האכלות של התינוק, עבדתי על הדוקטורט שלי.

חלפה שנה אקדמית אחת, ואז עוד אחת, והדוקטורט איכשהו התגבש. בדרכי להגן על התזה שלי, עליתי במדרגות בקֶנְט הוֹל באוניברסיטת קולומביה, ונתקלתי במנחה שלי, תיאורטיקנית הספרות המנוֹחה איב קוֹסוֹבסקי סֶגְ'וויק, שהינהנה כלפַּי באהדה. הרגשתי קלילות שלא תיאמן. בסוף מאי צעדתי בגלימת דוקטורט ובכובע בוגרים בטקס החגיגי באוניברסיטת קולומביה. בספטמבר, הדרגה שלי בסיטי קולג' השתנתה ממרצה למרצה בכירה, מה שאמר שאלמד פחות וארוויח יותר. בינתיים, האביב באפריל היה נפלא, עם שמים כחולים בהירים ואוויר צח וצלול. את השיעור האחרון בסמסטר לימדתי בחוץ: ישבתי עם הסטודנטים שלי על הדשא שכוסח זמן לא רב לפני כן מול שֶפַּרְד הוֹל, ודיברתי איתם בשקט על מלוויל ופרויד. בדרך חזרה מהשיעור נתקלתי בסלר, שהזמין אותי וכמה אחרים להרים כוסית במשרד שלו לכבוד סיום שנת הלימודים.

המשרד של סלר היה יפה להפליא, עם שטיחים על הרצפה, מנורות, ושטיחוני קִילים שכיסו את הקירות נטולי הייחוד. היתה גם מעין פינת ישיבה, וחלקנו התיישבנו בה, שתינו יין אדום והחלפנו אי‑אלו סיפורי רכילות של קולג'. אני זוכרת שהבחנתי בגינוני העולם הישן של סלר, לבביוּת ונימוסים שהכרתי אצל אבי וסבי אבל לא אצל אף אחד מהדור שלנו. שמתי לב שבין כל הקולגות שלנו, הוא היה הסקרן ביותר לגבי ישראל, והכי פחות מוסרני. כשהתגלגלה השיחה בינינו אל אהבתנו המשותפת לחופי ים במזרח התיכון ‑ למשפחה של סלר היה בית לחוף הים הכספי לפני המהפכה האסלאמית באיראן ‑ סיפרתי לו שאם אינני טועה, אבי חצה את הים הכספי בדרכו לאיראן בזמן מלחמת העולם השנייה. ידעתי גם שאבי שהה אז כמה זמן בטהרן, ושהוא ואחותו נמנו עם קבוצת פליטים המכונה "ילדי טהרן", אבל לא הרבה יותר מזה.

סלר קם, הקליד כמה מילים על מקלדת המחשב שלו וקרא לי. על המסך היתה פרושה מהדורה מ‑23 בפברואר 2006 של "האיראני" ‑ כתב‑עת מקוון לפוליטיקה ותרבות איראניות. בעמוד הראשון היה מאמר מערכת שנשא את הכותרת "חשיפת טעויות ‑ איראן, יהודים והשואה: תשובה למר בְּלאק" מאת עבאס מילאני. קראתי את המילים על המסך:

 

בתחילת ינואר השנה, עיתונאי אמריקאי בולט פירסם כְּתב התקפה רצוף אי‑דיוקים מתמיהים על איראן, והציג את המדינה כשותפה לפשעי השואה... הוא טוען שאם נבחן את "תקופת היטלר" באיראן, נגלה "שאיראן והאיראנים היו קשורים במידה רבה לשואה ולמשטר של היטלר". העובדות ההיסטוריות הן ההפך הגמור מהטענות של מר בלאק. כשהתקבלו הסימנים הראשונים ל"פתרון הסופי" הרצחני, ממשלת איראן דאז שיכנעה את מומחי הגזע הנאצים בגרמניה שיהודים איראנים חיים באיראן יותר מאלפיים חמש מאות שנים, שהם אזרחי איראן שנטמעו בה לחלוטין ועל כן זכאים לכל הזכויות המגיעות לאזרחים. הנאצים קיבלו את הטענה, וכך ניצלו חייהם של כל יהודי איראן שחיו תחת עול הדיכוי הנאצי... יתר על כן... כאשר מכונות ההרג הנאציות פתחו בטבח היהודים הפולנים החפים מפשע, 1,388 יהודים, ובהם 871 ילדים, הועברו לטהרן, ושם חיו בביטחון יחסי עד שעברו לישראל... הספר היסטוריה של יהודים איראנים בימינו מביא תיאור של אלה המכונים "ילדי טהרן".

 

בהיתי במסך, אחר כך בסלר, ואחר כך התיישבתי וחזרתי וקראתי את הקטע ביתר תשומת לב. ילדי טהרן, כולל אבי חנן (חנניה), אחותו רבקה (רגינה) והדודנית שלהם נעמי (אֵמָה) היו ילדים פליטים ילידי פולין, שהגיעו ב‑1943 לפלשתינה דרך איראן. אבל עד לאותו רגע מעולם לא חשבתי על "טהרן" שבצירוף "ילדי טהרן" בתור מקום ממשי. העובדה שאבי היה אחד מילדי טהרן תמיד היתה בעיני עובדה מובנת מאליה לגבי מי שהוא. בדיוק כמו העובדה שהיו לו שיער שחור קצר, קצת מחוספס, מסורק לאחור, ועיניים כחולות קטנות ומעט מלוכסנות. או העובדה שהוא מת ב‑10 באוקטובר 1993, שנה אחרי שפרש לגמלאות מחיל האוויר אחרי שירות של 48 שנים.

עד לאותו רגע, על אף שאני מתמחה בספרות השוואתית ומיומנת בקריאה מעבר לגבולות לאומיים, לא יכולתי לדמיין את הסיפור של ילדי טהרן בהקשר שונה מזה שהפנמתי כשגדלתי בישראל: מבצע חילוץ מוצלח של ילדים יהודים בידי ההסתדרות הציונית העולמית. הסיפור של אבי היה סיפור ישראלי, חלק מהמיתולוגיה של המדינה, ועל כן אי‑אפשר שיופיע בנרטיב ההיסטורי של שום מדינה אחרת ‑ ובטח לא של מדינה שהפכה בדור האחרון ליריב פוליטי. אפילו לא חשבתי על אבי בתור ניצול שואה. בישראל של צעירותי דיברו על הניצולים בבושה ובלחש, אבל ילדי טהרן היו ישראלים: קיבוצניקים, קציני צבא, אנשי תקשורת, תעשיינים, יאנוש בן‑גל, אלכס גלעדי... הם לא היו הדחויים מאירופה כי אם הרצויים מישראל, "בני המזל" שניצלו בידי המדינה היהודית החדשה. כשגדלתי, בכל פעם ששאלו אותי אם אבי ניצול שואה, הייתי עונה, "לא. הוא לא. הוא מילדי טהרן".

 

התיאורטיקנים המובילים בתחום הספרות ההשוואתית ‑ רֶנֶה וֶלֶק (Wellek), אריך אַוּאֶרבַּך (Auerbach) ועוד ‑ היו פליטים. וֶלֶק נולד בווינה וברח לארצות הברית ב‑1939; אוארבך, יליד גרמניה, היה פליט בטורקיה, ומאוחר יותר בארצות הברית. הם לא כתבו על החוויה הפְּליטית אלא חיברו שירי הלל לספרויות לאומיות ולקנון אירופאי יציב ומאוחד. גם שני ההיסטוריונים הבולטים ביותר במאה העשרים בתחום ההיסטוריה הלאומית, אריק הובְּסבָּאוּם (Hobsbawm) וארנסט גֶלְנֶר (Gellner), היו פליטים. הובסבאום, שנולד באלכסנדריה שבמצרים להורים יהודים ממוצא פולני ואוסטרי, חי בילדותו בווינה ובברלין, ברח ללונדון ב‑1933, ובתקופת המלחמה שירת בחיל ההנדסה הבריטי. גלנר נולד בפריז, גדל בפראג, וברח ב‑1939 לסנט אַלְבַּנְס שבאנגליה. מן העמדה הזאת של "הנווד וחסר השורשים", במילותיו של גלנר, כתב אוארבך את ספרו הידוע מימזיס ‑ התגלמות המציאות בספרות המערב בעת שהותו בגלות באיסטנבול, ומן העמדה הזאת התחיל גלנר לחקור לאומים. "כשראיתי בפעם הראשונה כפרים בֶּרְבֶּריים במרכז הרי האטלס, שכל מבנה בהם צמוד למבנה הבא, בסגנון הומוגני לגמרי, והמכלול בשלמותו צורח שמדובר ב‑Gemeinschaft [יחסים חברתיים המבוססים על קשרים משפחתיים ואישיים הדוקים], הבנתי מייד שאני רוצה נואשות לדעת, עד כמה שאדם מבחוץ יכול לדעת, איך זה בפנים", הסביר גלנר.

אני נולדתי לתוך ה‑Gemeinschaft. ידעתי איך זה בפנים. אבל הבפנים שלי לא היה כפר בֶּרְבֶּרי בן מאות שנים ‑ הוא היה מדינת לאום בת שני עשורים, עם גבולות לא יציבים, עימותים בלתי פוסקים, ואוכלוסייה שרבים בה האזרחים אשר כמו אבי, נולדו במקום אחר. לאותו "מקום אחר" ‑ הגלות ‑ לא היתה פינה בילדות שלי. היא "נשללה", כפי שהכריז הסופר יוסף חיים ברנר. בגלל השלילה הזאת, ישראל הפכה לבית היחיד שלי. חלק מן ה‑raison d'etre או סיבת הקיום של ישראל היה לאפשר גדילה של ילדים וילדות שיהיו "לוחות חלקים", נטולי עבר יהודי מכאיב. אני הייתי ילדה כזאת. לא היתה לי שום מסגרת לחשיבה על היחסים של אבי עם איראן, או עם כל מקום אחר שהוא חי בו או עבר דרכו לפני שהיה לישראלי. לא היתה לי אפילו מסגרת שאוכל להבין דרכה את חייו בפולין לפני המלחמה ‑ כפי שהתגלה לי מאוחר יותר, משפחתו של אבי חייתה בפולין במשך שמונה דורות. החיים ההם נמחקו בצורה כה מוחלטת, עד כי נדמה שלא התקיימו יותר אפילו בזיכרון שלו. כמעט בכל דירה צנועה בשכונות השקטות במעלה הכרמל בחיפה של נעורי היו חיים שנחיו במקום אחר לפני המלחמה, סיפור סבוך של הישרדות, ומשפחה שלמה אחרת ‑ הורים, אחים, לפעמים ילדים לשעבר ובני זוג לשעבר ‑ שהיתה קיימת לפני המלחמה. אף אחד לא דיבר. הכול נשלל.