ביירות, לבנון. 

שבת, 8 ביולי 1972. 

סמוך לשעה עשר וחצי בבוקר הרעיד פיצוץ עז את פרבר אל‑חַזְמיה שבדרום‑מערב העיר. חומר נפץ במשקל כחמישה ק"ג התפוצץ מתחת למכונית האוֹסטין 1100 האפורה של הסופר הפלסטיני עַ'סאן כַּנפאני. למרות גילו הצעיר, 36, כּנפאני כבר היה אז סופר פלסטיני וערבי נודע ביותר. הוא נהרג מייד. יחד איתו נהרגה גם בת‑אחותו, לַמיס ניג'ם, נערה בת 17 שישבה לצידו במכונית.

זה היה יום לח וחם במיוחד. רבים מתושבי הפרבר הבורגני, המרוחק ממרכז העיר, יצאו לבלות את סוף השבוע בכפרים ובעיירות של הר הלבנון, מרחק של פחות משעה נסיעה. ע'סאן כּנפאני חזר מן המשרד שלו אל השכונה ערב קודם לכן, קצת לפני חצות, החנה את המכונית ועלה לביתו. בבוקר יצא ללַווֹת את בת‑אחותו אל משרד הרישום של האוניברסיטה האמריקאית, שהיה פתוח בשבת. משם היה אמור להמשיך למשרדו בשבועון אל‑הַדַף ("המטרה"), ביטאון החזית העממית לשיחרור פלסטין, שאותו ערך.

משפחת כּנפאני התגוררה בקומה השנייה של בניין נאה בן ארבע קומות, במורד סימטה קטנה ובה כמה עצי זית שניצלו משיני הבולדוזרים שיישרו את שיפולי הגיא. הסימטה השקטה התחברה אל הרחוב הראשי, ומשם היתה הדרך הקצרה אל צומת אל‑אַנְוואר ומרכז ביירות. בדירה שהו באותו בוקר רעייתו של ע'סאן, אָני (Anni) הוּבֶר כּנפאני, ילידת דנמרק; שני ילדיו, פאיז בן התשע ולילא בת השש; וכן אחותו הגדולה של ע'סאן, פאיזה, מנהלת בית‑ספר, שהגיעה שבוע קודם לכן מכּוּוֵיית יחד עם בתה לַמיס ובנה אוֹסאמה בן ה‑12. יום קודם לכן הסיע ע'סאן את כולם במכונית לבילוי בחוף הים.

אָני כּנפאני סיפרה שבאותו בוקר שבת הם שתו כרגיל קפה על המרפסת. ע'סאן נענה לבקשתו של בנו פאיז ובן‑דודו אוסאמה להתקין סוללה ברכבת החשמלית הקטנה שבה שיחקו, ואחר‑כך חזר לשולחן הקפה במרפסת. אחרי כמה דקות אמר לבת אחותו לַמיס: "בואי נמהר, אני חייב להגיע למשרד". הוא ניגש לשולחן העבודה הקטן בסלון, הוציא כמה ניירות מהמגירה ויצא לחדר המדרגות, שם חיכתה לו למיס. אָני ופאיזה קמו ממקומן במרפסת כדי להביט בע'סאן ובלמיס יוצאים לדרך. ואז אירע הפיצוץ.

שתי הנשים נהדפו אל קיר הבניין. כל הזכוכיות בבית התנפצו. אָני זוכרת שהיא פרצה בצעקות "ע'סאן! ע'סאן!". אחותו פאיזה בהתה באוויר. הבת לילא קראה בבכי אל אביה, "בּאבּא! בּאבּא!", והבן פאיז חבט את הראש בקיר. הפיצוץ אירע ברגע שע'סאן הפעיל את מנוע המכונית וזעזע את כל האזור.

הראשון שיצא לראות מה קרה היה שוער הבניין, פואד אברהים עקיקי בן ה‑71, שהתגורר בחדר סמוך לכניסה. הוא מיהר לכבות את להבות האש שגרם הפיצוץ, ומייד הבחין בזוועה. גופת הנערה למיס הושלכה למרחק כמה מטרים, חלקי המכונית עפו לכל עבר, גופתו של ע'סאן היתה מרוסקת לחלוטין ואבריו התפזרו. במקום הפיצוץ נותר בור עמוק בקוטר של מטר בקירוב. בזיכרונותיה כתבה אָני כנפאני כי מיהרה לרדת למטה. היא ראתה את הרגל השמאלית של ע'סאן וחשבה שאולי רק נפצע, אבל תוך כמה דקות הבינה מה קרה.

תוך שעה קלה נאספו במקום עשרות אנשים. יחידות משטרה ושירותי הביטחון הלבנוני סגרו את הרחוב, הסמוך לכנסייה הקתולית על שם הקדושה מאר‑טַקְלָה. מכל עבר הגיעו ידידים, שכנים, סקרנים רבים, פעילי תנועת הפתח והאירגונים האחרים הקשורים לאירגון לשיחרור פלסטין (אש"ף). השוטרים התחילו לגבות עדויות מן השכנים, משוער הבניין, ומילדים ששיחקו בקצה הרחוב. איש מהם לא הבחין במישהו מסתובב ליד הבניין בשעות הבוקר. היה ברור שמטען הנפץ הונח בשעת לילה, בין שעת חצות של יום שישי ושעות השחר של שבת.

ע'סאן כּנפאני, סופר, עורך, איש החזית העממית לשיחרור פלסטין.

עוזרו של כּנפאני, בַּסאם אבו שריף, אז צעיר בן 26, תיעד את קורות אותו יום בספרו ביירות עירי. בחורף 2018 הוא קיבל אותי לפגישה בביתו ביריחו, ושיחזר את האירועים שקרו לפני שנים. אבו שריף, לימים יועצו המדיני של ערפאת, התעכב בבוקר של אותה שבת בדרכו אל המשרד ושתה קפה עם מכר שפגש במקרה במרכז ביירות, סמוך למאר אליאס ברחוב קוֹרְניש אל‑מַזְרָעָה. כאשר נכנס למערכת אל‑הַדַף סמוך לשעה 11, ראה את אחד העורכים הצעירים, בחור בשם עוֹמַר עִז א‑דין, רכון על הטלפון במשרדו של ע'סאן. "מה אתה עושה במשרד של ע'סאן?", גער בו. עומר הרים את הראש ובּסאם הבחין שעיניו דומעות. "ע'סאן... ע'סאן...", לחש עומר. אבו שריף הבין מייד. באותם ימים דיברו הרבה בקרב ההנהגה הפלסטינית בלבנון על אמצעי הביטחון שיש לנקוט נוכח סכנה של התנקשות ישראלית אפשרית.

"באיזה בית חולים? באיזה בית חולים?", שאל. עומר, בוכה ורועד כולו, לא ענה. אבו שריף חיבק את כתפיו ושאל שוב: "לאיזה בית חולים לקחו אותו?". עומר מלמל: "אין צורך בבית חולים, אין צורך". אבו שריף רץ החוצה, עצר מונית והורה לנהג לקחת אותו מהר למאר‑טַקְלָה בשכונת אל‑חַזְמיה. "הנסיעה ארכה כ‑25 דקות ארוכות, ולא ידעתי את נפשי", הוא סיפר. נהג המונית הוריד אותו קרוב ככל האפשר, והוא נדחק קדימה בתוך הקהל שמילא את האזור.

ממקומו ברחוב הבחין אבו שריף בפאיזה, אחותו הבכורה של ע'סאן, עומדת בוכייה על מרפסת הדירה. אמו של ע'סאן מתה כשהוא היה עדיין צעיר, ואחותו הגדולה פאיזה היתה לו כאם. בשנים שלפני ההתנקשות היא עבדה כמנהלת בית‑ספר בכוויית, ובכסף שחסכו היא ובעלה, חוסיין ניג'ם, הם קנו את הדירה המרוּוחת ברובע אל‑חזמיה שבה התגוררו ע'סאן ומשפחתו. זמן קצר לפני‑כן, בתה לַמיס סיימה בהצטיינות קולג' בכוויית, וכעת הגיעו האם והבת לביקור ראשון בבירת לבנון. כאמור, ע'סאן יצא באותו בוקר עם בת‑אחותו למיס כדי לסייע לה להירשם ללימודים באוניברסיטה בביירות.

לדברי בּסאם אבו שריף, אָני כּנפאני נראתה אחוזת אימה בזמן שגוללו את גופתה של למיס בשטיח. אחיה של למיס, אוֹסאמה, המשיך לשבת ליד גופת אחותו וללחוש: "אל תדאגי, את תהיי בסדר ותלַמדי אותי אנגלית כמו תמיד". ברחוב המשיכו לנסות ולאתר את חלקי גופתו של ע'סאן. אבו שריף זוכר היטב, גם כמעט יובל אחרי הפיצוץ, כיצד לחשה אָני שוב ושוב: "הטבעת... הטבעת...". ואכן, אחרי זמן‑מה נמצאה זרועו הקטועה של ע'סאן ועל אצבעו טבעת הנישואין.

במקום נפוצו שמועות כי נעצר חשוד, זר שאינו לבנוני, וברשותו שלושה דרכונים זרים. עוד סיפרו על כתובת גרפיטי שנמצאה לא הרחק משם ובה נאמר "עם ברכות מישראל". משטרת לבנון הקימה מייד צוות חקירה בראשות התובע הכללי, שיח' כמיל ג'עג'ע, והשופט‑החוקר ניקולא ריזק. הם לא מצאו עקבות של מבצעי ההתנקשות.

באותה שעה, מוחמד פאיז כּנפאני, אביו של ע'סאן, שתה קפה של בוקר בבית מלון בדמשק. בראיון לעיתונאים סיפר שברקע שמע את תמצית החדשות של רשת BBC מלונדון. נאמר שם כי בפיצוץ בביירות נהרג סופר, ממנהיגי ההתקוממות הפלסטינית. "זה ע'סאן", אמר האב. "לאו דווקא", ניסה להרגיע אותו בעל המלון שישב בסמוך. הם האזינו דרוכים לפירוט החדשות וחיכו עד שנמסר שמו של ההרוג: ע'סאן כּנפאני. "ידעתי", אמר האב, "זה גורלו של מי שנלחם". הוא מיהר לנסוע לביירות.

לדירת ע'סאן ופאיזה הגיעו גם ארבעת האחים ואחות נוספת של ע'סאן. הם ישבו בשני חדרי האורחים של הדירה שעות ארוכות במשך היום יחד עם פעילים וידידים של ע'סאן. בשיתוף עם משטרת ביירות הכינו את מסע ההלוויה, שנועד להיערך ביום שני, 10 ביולי, בשעות אחר הצהריים.

כלי התקשורת בעולם ובמדינות ערב בפרט דיווחו בהרחבה על מותו של ע'סאן כּנפאני והזכירו בעיקר את עבודתו הספרותית. הם כינו אותו "הסופר שכתב את סיפורו של העם הפלסטיני": סיפור הפליטים שנעקרו מאדמתם, סיפורי הגלות, החיים בניכר, העוני והמצוקה ‑ ובעיקר ההתקוממות בשנים שאחרי תבוסת יוני 1967. העיתונים של 9 ביולי בביירות היו מלאים דיווחים על הפיצוץ, בלוויית צילומים של שרידי גופות ההרוגים. העמוד הראשון של העיתון הלבנוני הנפוץ א‑נהאר בחר לפתוח את הדיווח על מות כּנפאני בתיאור גיבורת סיפורו הידוע "אום סַעד": אישה ממחנה פליטים בדרום העיר המסרבת להשלים עם גורלה ולהיכנע. כעת תיאר אותה העיתון יוצאת את המחנה ומגיעה לבית ברובע אל‑חַזְמיה. היא רואה שם את הקהל הרב שנאסף: אנשי ביטחון, עיתונאים, פעילים פלסטינים, חברים ובני משפחה, והיא אבֵלה ונראית כעצובה בנשות פלסטין. היא בוכה, כי אינה מוצאת במקום את בנה האהוב ע'סאן כּנפאני. כותרת אחרת בעמוד הראשון נושאת את כותרת הרומן הידוע של כּנפאני גברים בשמש, המתאר את סיפורם של שלושה פלסטינים המוצאים את מותם בדרכם להבריח את הגבול אל כּוויית.

 

בשעות הבוקר של יום שני, 10 ביולי, סבבו מכוניות נושאות רמקולים במחנות הפליטים הגדולים של דרום ביירות ‑ שַתילָה, סַבְּרָה, בּוּרג' אל‑בַּראגְ'נֶה ‑ וקראו לציבור להגיע להלוויה. קריאות דומות נשמעו במחנות הסמוכים לערים צידון וצור: עֵין אל‑חילְוֶוה, אל‑בּאס, רַשידיה, מִיה‑מִיה. במקומות ריכוז של פלסטינים בצפון לבנון, בסוריה, בירדן, ובערי בירה של מדינות ערב אחרות, התארגנו הלוויות סמליות.

מעט אחרי השעה ארבע אחרי הצהריים הגיע אל המסגד במחנה הפליטים שַתילָה אמבולנס של הסהר האדום הפלסטיני ועליו גופות ההרוגים. לאחר תפילה במסגד יצא מסע ההלוויה לדרך, ובראשו מכוניות עם פעילים נושאי נשק של האירגונים הפלסטיניים. התקשורת הלבנונית מסרה כי בהלוויה השתתפו כ‑30 אלף איש. לדברי בּסאם אבו שריף, זו היתה אחת ההלוויות הגדולות שידעה העיר ביירות: נחשול האבלים התפתל לאורך שבעה ק"מ.