תקווה

תעלולי המחשבה

 

 

1

 

והנה, כל סיפור חוזר בסוף להתחלה.

 

הייתי בן שבע כשפגשתי לראשונה את עולם המיתוס והאגדה, ספר גדול וצבעוני שאייר רוֹבּ מֶק-קֵייג. פתחתי את הכריכה הקשה כמו שפותחים כספת, ומייד נפלתי על תֵזֵאוּס שהתחכם למינוֹטָאוּר בעזרת פקעת החוט של אַריאַדְנֵה. הוא עמד מרומם-רוח על הסיפון בדרכו חזרה לאתונה, עם אהובתו לצידו, אבל שכח את ההבטחה שהבטיח לאביו – להניף את המפרשׂ האדום כאות לניצחון. והמלך, אֵיגֶאוּס, כשראה את המפרשׂ השחור, היה בטוח שבנו מת מידי המפלצת, והשליך את עצמו מן הצוק אל הים שיישא ביום מן הימים את שמו.

 

עצרתי את נשימתי כאשר דֵדָלוֹס, האדריכל שבנה את המבוך של המינוֹטָאוּר, חשש מפני זעמו של המלך מינוֹס, ועל-כן נחפז להדביק בשעווה כנפיים אל גב בנו הנער, ובעודם נמלטים במעוף מן האי הזהיר אותו לא להתקרב יותר מדי אל השמש. הספגתי את הכרית בדמעות כשהוא צפה איך איקָרוֹס בנו צולל אל אותו קבר ימי כמו המלך אֵיגֶאוּס, קורבן של זחיחותו. למה לא שעה איקָרוֹס לאזהרת אביו? ולמה שכח תֵזֵאוּס להרים את המפרשׂ האדום? לא היו לי תשובות.

 

המיתוסים פלשו אל תוך חלומותי. השתאיתי על אומץ ליבו של האביר הירוק מן הצפון, שנענה למֶרְלין הקוסם ורכב על סוסו הירוק לקָמֶלוֹט לקרוא תיגר על אבירי השולחן העגול של המלך ארתור. שעות ארוכות לטשתי מבט בלהב הגרזן הענק שלו, שהפיל את ראשו באיבחה אחת לפני שהבטיח לעשות אותו הדבר לסר גאווין, מידה כנגד מידה, ביום חג המולד הבא. המחשבות דהרו לי בראש: איך הצליח להשיב למקומו את הראש שנכרת? ואיך, כדי לבחון את נחישותו של סר גאווין, שינה את דמותו לאציל, לצייד, ולבסוף לאביר – דמויות שהיו כולן הסחות-דעת במסעו של סר גאווין אל גורלו המר? כשסיימתי את הסיפור, הבטתי במגש נטול הראש שסימֵן כי האביר הירוק חס לבסוף על סר גאווין, ותהיתי: האם גם גורלי שלי ישתנה יום אחד במפתיע?

 

תחת פס אור שהטילה המנורה הכחולה המוצמדת אל משענת מיטתי הקטנה, דפדפתי כמה עמודים לאחור. מְיֶלְניר, פּטיש האדירים של האל תוֹר, הוטל ועמד לרסק את ראשו של הענק רוּנְגְניר. איך עלה בידי לוֹקי הערמומי להרעיד את הקרקע תחת רגליו של רוּנְגְניר, ולהחזיר את שיכר הדבש ואת השמחה להיכל האלים, וַלְהאלָה? ולמה הביסו האלים את הענקים למרות הכל?

 

הפכתי בדבר עוד ועוד, אבל לא הצלחתי לדעת.

 

2

 

בבית הספר התיכון לימדו אותי המורים את הגיאומטריה של אֶוּקְלידֵס, את חוקי הקשרים הקוֹוָלֶנטיים, את החוק השני של התֶרְמוֹדינאמיקה. באותם ימים נשבר לי הלב לראשונה, במסדרונות תוססי ההורמונים שבין הכיתות, וגיליתי בעצב את הרעל המצחין של הקנאה. אבל אני זוכר גם איך, כשהתבוננתי מבעד לעדשת מיקרוֹסקוֹפּ, ראיתי בפעם הראשונה תא, ובתוכו מיטוֹכוֹנדריוֹן. נשימתי נעתקה. וליבי שוב התמלא.

 

כעבור שנים שחיתי בים קוֹרְטֶז, הוא מפרץ קליפורניה, בחברת לווייתן קטלן. בכיתי מתחת למים על אח שאיבדתי בקרב: למה חס עלי המזל ולקח אותו במקומי? האם הקורבן היה שווה את זה? לא ידעתי. וגם לתקן לא יכולתי.

 

את אחד הקֵיצים ביליתי בחברת דיוֹנוּנים, ליד האוקיינוס, רושם בקפידה ביומן איך הם מלמדים זה את זה לאכול סרטן. בקיץ שלאחריו, כשלצידי הורים זעים בעצבנות, עמדתי מאחורי שמשה חד-כיווּנית בחדר המתנה בעוד פסיכולוג באולם הסמוך מעביר לפעוטות שלהם את שאלון התיפקוד הנקרא מבחן וַיינלֶנד. ליבי בכה בראותי את האבות והאמהות ממתינים לגזר הדין, מלמלים לעצמם, כמבקשים להעביר איכשהו את התשובות אל ילדיהם התועים. עוד באותו קיץ, במעבדה באותו מוסד מהולל, תרתי אחר הגֶנים לסכיזוֹפְרֶניה.

 

בעת ההיא למדתי על האינסוף: למדתי שהנקודות על קו בין 0 ל-1 יותר מרובות מכל המספרים הטבעיים; שלא כל האינסופים שווים, ושישנם כאלה שהם כל-כך גדולים עד שהם יכולים לבלוע את השאר. איך זה ייתכן? הפכתי בדבר ולא הרפיתי. וכשהיה נדמה לי שאני יודע את התשובה, לשברירי שנייה של צלילות מבורכת, חמקה התובנה בין אצבעותי כמו גרגרי חול.

 

3

 

צעדתי בגאווה אל האוניברסיטה. שם למדתי את תולדותיהם של האסטרונום הפרסי אל-ח'וּאַריזְמי, ממציא הכללים העתידים להוביל לאַלְגוֹריתמים של המכונות שלנו, ושל הגיאולוג הדֶני סְטֶנוֹ, שקרא את כדור הארץ כמו פָּלימְפְּסֶסְט. היו שם גם מַקְסְוֶול, ששיגר גלים אלקטרומגנטיים דרך האֶתֶר, ומיקֶלסוֹן ומוֹרְלי, שהראו כי האֶתֶר אינו אלא אשליה. והיו הגרמנים – שלַיידֶן, שְוואן, וִירְכוב – עם תיאוריית התא שלהם; וניקוֹלָה טֶסְלָה הממציא; ופריץ האבֶּר מכפיל התפוקות; ואיליה מֶצְ'ניקוֹב, איש המערכת החיסונית שלחם במחלות. היו גם אלה שנגעו ממש בלב: האמריקאי הבודד שניסה לפתור את חידת האַלְטרוּאיזם, והילד ממַדְרַס, גאון במספרים, שהדהים את הפרופסורים בקיימברידג', ומת בדמי ימיו.

 

קראתי בשקידה את דברי הפילוסופים: על דוּאַליזם ורֶדוּקציה, אלוהים והאינסוף, שׂפה ומֶטאפיזיקה, וגבולות השכל והיקום. אריסטו, לוּקְרֶטְיוס, הרמב"ם וגם וְיאסָה; פּיקוֹ דֶלָה מירָנדוֹלָה, לייבּניץ ושפּינוֹזה; לוֹק ויוּם, הבישוף בַּרְקְלי, וקאנט. קראתי את האוּטופיות של סר תומאס מוֹר וסר פרנסיס בֵּייקוֹן, ואימצתי בהתלהבות את הרפורמטור הצרפתי קוֹנְדוֹרְסֶה ואת הפּוֹזיטיביזם של בן ארצו אוֹגוּסט קוֹנְט. מגשש את דרכי מאחד למשנהו, למדתי על התקווה להתעלות מעל הטבע על כנפי ההיגיון.

 

אבל פגשתי גם את שוֹפֶּנהַאוּאֶר, זַמְיאטין וניטְשֶה. פילסתי את דרכי במשפטי אי-השלמות של גֵדֶל, ונדהמתי מן האתגר שהציב קירְקֶגור: "אני מאמין לכן אני קיים". שוב ושוב התרחקתי מוויטגנשטיין וחזרתי והתקרבתי אליו. ביום גשום במוזיאון כישפו אותי מראה המלבנים של מארק רוֹתְקוֹ, ואחר-כך, באולם קונצרטים, צלילי הקונצ'רטו לכינור של ג'אן סיבֶּלְיוּס. חייתי עוד, וראיתי עוד, והתאהבתי, ונולדו לי ילדים. והיה נדמה לי שממש כמו אצל איקָרוֹס, גם כנפיו של העולם המודרני ממהרות להימֵס ככל שהוא מגביה עוּף. אומנם עכשיו תוחלת החיים ארוכה יותר ויש פחות מלחמות, יש יֶדע בקצות האצבעות ויש ה"אינטרנט של הדברים". אבל יש גם נשק להשמדה המונית ופונדמנטליזם, פערי אי-שוויון ואסונות אקולוגיים, מעקב של ממשלות, פליטים ופופוליזם, והתפשטות מתמשכת של מחלות. "חברת הסיכונים" הולידה השלכות שהיא עצמה לא יכלה לחזות. דרך הסדקים בגאולה התחילה לחלחל מעין סְקֶפּטיוּת: האומנם תפתור הקידמה את כל הקשיים שלנו? האם תגשים את כל החלומות?

 

כמו תמיד, שמרתי את המיתוסים קרוב אלי, נצמד למחשבות שמעֵבר לבינתנו. המסתוריות של המיתוסים אצרה כעת בעיני עוד יותר נחמה מבעבר, ותבניתם – עוד הרבה יותר חוכמה.

 

4

 

בילדותי היינו נוסעים לבקר את סבתי בניו יורק בקיץ. אחותי הגדולה היתה מתרגשת כל-כך: ההצגות בבּרוֹדוויי, דוכני הפּיצ'יפקעס, המסעדות, חנויות הספרים. אבל בשבילי המרגש מכל היה מוזיאון הטבע, בפינת סנטרל פארק מערב ורחוב 79. הלב שלי היה הולם בחוזקה כשדילגתי במעלה המדרגות, תחת מבטו של הנשיא תיאודור רוזוולט הרכוב על סוסו האדיר, שניהם מברונזה וגדולים מהחיים. כשהתהלכתי בין האולמות, העולם כולו נמוג מאחורי, הקולות המהדהדים מן הקמרונות נאלמו כאילו אנחנו הולכים ונבלעים מתחת לים. רק אני והמאובנים שוחחנו בינינו. נשאתי את העיניים למעלה אל הפְּטֶרוֹזָאוּר – איזה כרבולת ומקור מצחיקים יש לו, והאצבע הרביעית המוארכת הזאת, ששימשה פיגום לרחיפתו המלכותית. האצתי את צעדי למראה הנוגה הכחול העולה מ"אולם החיים באוקיינוס", עוד מעט אראה את החבר שלי, הלווייתן הענק, תלוי מעלי באוויר. אחר-כך עמדתי נטוע במקומי מול זוג הוֹמינינים שפופים שצעדו אל מחוץ לאפריקה, ידו השׂעירה של הגבר מונחת על כתפה השׂעירה של האישה, מותירים אחריהם עקבות בני שלושה מיליון שנה. האם יכול להיות שאני באמת קרוב שלהם? שהם אבות-אבותיהם של סבא וסבתא שלי? בהיתי בהם במשך שעות, ולא מצאתי תשובה.

 

אני זוכר את היום שבו נפל האסימון, הודות לדרווין: העובדה שהתפתחנו מהתחלות צנועות. שהתוספתן שלנו עזר פעם לדג לצוף, ועצם הזנב סייעה לקוף להתנדנד על ענף; שמעורנו המצטמרר היו סומרות פעם שערות להפחיד טורפים. שיני הבּינה שבפיותינו והפּסֶאוּדוֹ-גֶנים של חוש הריח סיפרו כולם סיפור זהה: יש לנו היסטוריה, לא הגענו משום מקום. לפני שהיינו אנחנו, היינו שונים מעצמנו. ולפני זה, היינו אצה בים קודר.

 

בהדרגה התוודעתי לסיפור. שהאַרְכֵיאוֹנים והבּקטריוֹת היו כאן לפנינו, ולפניהם – כנראה – היה הריבּוֹזים. שגורלנו התגלגל הלוך ושוב על חוט השערה של פּילוּס. שאט-אט, ללא כל מחשבה לעתיד, התחיל הענף שלנו לטפס למעלה והצידה, שמאלה וימינה, כשהוא יוצר לא עץ אלא סבך. שהתאים איבדו את האוטונומיה שלהם והתאגדו ליצירת צורות חיים מורכבות; שהמין נולד בתזזיתיות, הודות לסימבּיוֹנְט עצבני באורך מיקרוֹן; שלמרות היותו המשרת של האבולוציה, הסקס היה עתיד להוביל באופן בלתי-נמנע לכליוננו-אנו. גוף רכש לו רשת נוֹירוֹנים, ורשת הנוֹירוֹנים רכשה לה זיכרון, וזיכרון עיצב שׂפה, ושׂפה עיצבה מוח עם נפש, תהא אשר תהא. החיים זחלו אל היבשה מן הים, ואז נסקו אל השמים. יצורים צללו חזרה למים, כמו רוחות רפאים השבות אל כור מחצבתן. לא היינו ראשונים בכך שחמדנו, הקרבנו, תיקשרנו, עפנו או שיתפנו פעולה. ובכל זאת, איכשהו, ממֶתָאנוֹגֶן לטְרילוֹבּיט, מארבע-רגלִיים להוֹמינינים, הגענו זקופים על שתי רגלינו.

 

אבות-אבותינו המצטופפים סביב המדורות עברו שינויים דרמטיים. כדי לחיות יחד בשלום לא היתה להם ברירה אלא לפתח אמוּן. כך נולדה האשמה, וככל שגדלו המספרים – גם העונש, האֶמְפַּתיה, תחושת הקהילה והביחד. בהדרגה פינה האגו מקום לָאחר, במעגלים גדלים והולכים כמו אדווֹת בשלולית. ככל שהתפתחו הגֶנים, ההוֹרמוֹנים, הפיזיוֹלוֹגיוֹת והאנטוֹמיוֹת, במעגל נצחי של מָשוֹב עם התרבות, המֶטָמוֹרפוֹזוֹת הגדולות נכנסו לתוקף: הצוותא הולידה קריאת מחשבות; האֶמְפַּתיה – מוסר; הזיכרון – את האפשרות למחר ומחרתיים. עם הזמן נולדה גם הפילוסופיה, ועל כנפי הדמיון הצטרפו אליה הספרות והשירה. טכנולוגיות נפוצו וסיפקו את הדבק הדרוש כדי להישאר יחד: את הכתב ואת החוק, את הדת ואת המטבע. עד מהרה נהיה השבט לכפר, לעיר, לאומה, לגלובוס. והשקרים הקטנים של החיים נהיו לסיפורים קוֹלקטיביים גדולים, אלה שביום מן הימים נכנה בשם מיתולוגיות.

 

5

 

בימי שישי אחר הצהריים הייתי שׂם פעמי למעיין בהרי ירושלים. הייתי יושב במים הקרים תחת עצי ברוש ואורן, מאזין לשַבָּת יורדת על העולם, מניח למחשבותי לתעות רחוק.

 

האם עדיין לא למדתי? הפּלַנֶטה שלנו מסתובבת סביב שמש שהיא אחת ממיליארדי שמשות בגלקסיה. מאה-מיליארד הגלקסיות הידועות הן רק שבריר מכל הגלקסיות ביקום. והיקום שלנו, שגילו 0.021±13.799 מיליארד שנה, הוא אולי רק אחד ממספר אינסופי של יקומים, שכל אחד מהם הוא בועה, בממדים שנגזר עליהם לא להיפגש לעולם. האם לא ידעתי כבר שלפני קרוב לארבעה מיליארד שנים התפתחו החיים על פני כדור הארץ מכימיקלים קדם-ביולוגיים; שאנחנו זלזל קטן על אחד מענפיהם, צאצאיו של מין אחד של פּרימָט אפריקאי; שפיתחנו חקלאות, מימשל וכתיבה רק מאוחר מאוד בהיסטוריה שלנו, ואת האהבה הרומנטית ממש רגעים ספורים לפני ההווה?

 

אל תשלה את עצמך, הייתי אומר לעצמי. כל האמונות של כל הדתות בעולם הן שגויות עובדתית, כל סיפורי המוצא של כל התרבויות – מעשיות ילדים. הנבואה וההתגלות, הדוֹגמה והמסורת, אינם יכולים להיות מקורות של ידע, על אחת כמה וכמה מקורות של אמת.

 

הרגשתי את הרוח החמימה נושבת באוזנַי, את השמש מלטפת אותי לפני שהיא שוקעת. האם לא הוכח כי בקני-מידה גדולים מאוד וקטנים מאוד האינטוּאיציוֹת שלנו מַשלות אותנו, בנוגע למרחב ולחומר, לזמן ולסיבתיות? שאי-ההתאמה בין חוקי ההסתברות למאפייני הקוֹגניציה מסבירה מדוע אנחנו חושדים בצירופי מקרים, ונותנים אמון באותות ובקללות, בשכר ובעונש, בתפילה? האם לא למדנו שאנחנו לא רציונליים למרות הכל, וסוטים מן הרציונליות בדרכים צפויות לגמרי? שהרציונליות, מכל מקום, היא רק אחת מתוך דרכים רבות לתאר את החוויה? שאנחנו מסוגלים לדעת את העולם רק דרך העדשות שהורישה לנו האבולוציה? שהמציאוּת היא לפיכך סתומה עבורנו, ויחסינו עם האמת כמוהם כאַסימְפְּטוֹטָה שמתקרבת אבל לעולם לא נוגעת, ויהי מה?

 

הייתי מתורגל בהשערות והפרכתן. ידעתי שלמרות כל הוודאויות, מה שאנחנו תופסים כאמת היום, בלי ספק יקרוס ביום שלמחרת. גם המדע, אם כן, הוא סמכות קצובה בזמן. כך צריך להיות, הייתי מרגיע את עצמי. בחיים יש יותר מכפי שאנו מסוגלים לדמיין.

 

בסופו של יום אנחנו יצורי כלאיים, פוסעים על גדות חיינו הזורמים כמו הכימֶרָה נושפת-האש מליקיָה. בניגוד לנמלים, לא השלמנו את הטרנספורמציה שלנו, הקולקטיב לא הביס כליל את האני, לפחות לא עדיין. אנחנו חצי אנוכיים וחצי נדיבים, אכזריים ואביריים לסירוגין, שופעים אמון וחשדנות גם יחד. בהיותנו תלויים בין עצמאות להשתלבות, אנחנו סוּפּר-אורגניזם בעל נטיות סותרות, מושא לקנאתן של הנמלים, אבל גם מושא ללעגן. כמו יאנוּס אנחנו מביטים לשני כיווּנים. צדקו הרומאים כשמינו אותו לאֵל ההתחלות והסוֹפים, המעברים והשערים. זו היתה נקמתו של הטבע, הברכה-קללה שירשנו: לאינסוף אין גבולות, אבל אנחנו סוֹפיים.

 

אנחנו פוסעים קדימה בתקווה, קרועים בין עולמות פנימיים לבין החוץ, בין חופש להשתייכות, בין הקבוצה ובין עצמי, בין היגיון לאבסורד, בין משמעות לריק. אני יודע: לחוקים המושלים בעולם הפיזי אין שום כוונות טובות או רעות כלפינו. ההשגחה והגורל הם פרי הדמיון.

 

כנחמה על כל זה, אני דבק אפוא במיתוסים. אשתחווה למדע ברוב זהירות, אבל גם אטה אוזן לאגדות יקרות מפז. ובעודי מתהלך, אכשל ואמעד בדרך. אנסוק ואצלול, אתייאש כליל ואמצא שוב נחמה. עוד אכנע לְגאווה, לגרגרנות, לקמצנות ולרעות-רוח. את כל זה אעשה, ואשתדל לשמור על סקרנות תמיד. כי כמוכם אני אדם, שזוכר את העבר בעודו חולם על חיי נצח. כמוכם, גם יומי יבוא. וכשאמות אעזוב עולם אדיש.

 

6

 

כשאני משכיב את ילדַי לישון, אני מספר להם מיתוסים וסיפורי מעשיות. הם צעירים, ופליאתם חיה ופועמת. מתחת לאלומת אור של מנורה כחולה, ממש כמו זו שהיתה לי פעם, אני הופך את הדפים של ספרים יקרים בדממת הלילה.

 

ורגע לפני שעיניהם נעצמות, כשאצבעותיהם הקטנות נכרכות סביב אצבעותי; רגע לפני שהם גולשים אל עולם החלומות, אני לוחש:

 

זִכרוּ, אהובַי,

ונסו להשלים עם הדברים

שמעולם לא היו, ותמיד ישנם.

 

 

הארות

 

לכל אדם נתיב משלו. שלי החל, במובנים מסוימים, עם עולם המיתוס והאגדה של בְּרֶנדה ראלף לואיס (Lewis) ועם הסיפורים על איקָרוֹס ותֵזֵאוּס, סר גאווין ובֶּווּלף, יאסוֹן וגיזת הזהב, אָכילֵס והֶקְטוֹר, תוֹר והענק רוּנְגְניר, אוֹדיסֵיאוּס והקיקלוֹפּים, גֶרוֹדוּר מלך הטְרוֹלים ורבים אחרים.

לצד המשיכה למיתולוגיה, התעניינתי כבר בשלב מוקדם באבולוציה – גם אם בתחילה לא יכולתי לרדת לשורש הדברים. עוד לפני שהצלחתי להבין אותם עד תום, אהבתי לקרוא את מאמריו המלומדים של סטיבן ג'יי גוּלד במגזין Natural History, עם הדמויות הצבעוניות שבהם, ועם התעלומות ההיסטוריות והזואולוגיות הנפתלות. לבסוף, באוניברסיטה, כשספרי הלימוד Molecular Cell Biology של הארווי לוֹדיש (Lodish) ושותפיו, יחד עם Principles of Neural Science של אריק קַנדֶל (Kandel) ושותפיו עוררו בי צמא להכיר את ההקשר, קראתי לראשונה את מוצא המינים, ואט-אט נבטה בי התובנה. עד מהרה צלחתי את מסע הבּיגְל ואת האוטוביוגרפיה, את מוצא האדם, הבעת רגשות אצל בני-אדם וחיות, מיגוון בבעלי חיים ובצמחים תחת בּיוּת, ואפילו את היווצרות טחב באמצעות פעילות תולעים. פשוט לא יכולתי לשבוע מצ'רלס דרווין, וכעת ידעתי ללא ספק: החיים התגלגלו ממוצא משותף.

יכולתי להרגיש את עיני נפקחות כשנחשפתי לתולדות הפילוסופיה המערבית (History of Western Philosophy )של ברטרנד ראסל (Russell), עם התיאורים הביוגרפיים הקצרים והצלולים שבו וניסוחיו האלגנטיים. הפּליאה הוסיפה והעמיקה כשקראתי את הפילוסופים במילותיהם-הם, בסידרה הנפלאה Great Books של בריטניקה מ-1952, בכריכות בצבע זית, ארגמן וכחול עמוק. אחרי קריאת טרקטטוס לוגי-פילוסופי (Tractatus Logico-Philosophicus) של ויטגנשטיין, המשכתי לביוגרפיה המבריקה שכתב עליו ריי מוֹנק (Monk).

בהמשך פניתי להיסטוריה של המדעים. התחלתי עם היסטוריה של המדע מאת ג'ורג' סארטוֹן (Sarton), ועם קביעתו (במקום אחר) ש"מעל הכל, עלינו להלל גבורה כשאנו נתקלים בה". בהדרגה פינה הפוזיטיביזם את מקומו לגישה מפוכחת יותר. לאחר הקריאה בכתבי המורים הדגולים, ג'. א. ר. לוֹיד (Lloyd) ואלכסנדר קוֹירֶה (Koire), י. ברנרד כהן (Cohen) וריצ'רד ס' וֶסטפאל (Westfall), הגעתי כמו רבים אחרים אל תומס קוּן (Kuhn), שלימד אותי כי אף-על-פי שהפיזיקה האריסטוטלית היתה שגויה מן היסוד, היא עדיין היתה התפיסה השלטת במוחותיהם של החריפים שבהוגים במשך קרוב לאלפיים שנה, עד שבאה הפיזיקה הניוטונית והחליפה אותה. מסתבר כי למדע יש פוליטיקה משלו, וכי העוסקים בו הם בני-אדם. את התובנה הזאת אימצו הסוציולוגים הרדיקליים של אסכולות אֶדינבּוֹרוֹ ובּאת – אנשים כמו דייוויד בְּלוּר (Bloor) והארי קולינס (Collins), דון מקנזי (MacKenzie) וסטיבן שאפּין (Shapin). גם תיאוריות מדעיות "אמיתיות" וגם תיאוריות "כוזבות", כך טענו, הן צורות של יחסים חברתיים, ממש כמו ספרות ואמנות. בין שמאמינים בדברי הכפירה האלה ובין שלא, ברור כי מה שנחשב "מדעי" מעולם לא היה אוניברסלי. כפי שהיטיבו להראות לוֹרֵיין ג'. דַסטוֹן ופּיטר גַליסוֹן (Daston & Galison) בספרם אוֹבּייקטיביות, המעלות האֶפּיסטֵמיוֹת של המדע היו מאז ומעולם בזרימה מתמדת.

ואולם, האם מצעד התבונה באמת הפך את העולם למקום טוב יותר? במובנים רבים, אין ספק שכן. בראש ובראשונה, אנחנו הורגים זה את זה פחות – וראו את הראיות הדרמטיות לכך בספר The Better Angels of Our Nature מאת סטיבן פּינקֶר (Pinker). אנחנו גם חיים יותר שנים, ואוכלים טוב יותר, ועבודה אנושית מַקְהַת-שׂכל ושוברת-גב מוחלפת בהדרגה בעבודת מכונות. יותר מאי-פעם בעבר, אנשים זוכים לחינוך, נוסעים בעולם, מצביעים במרוצים פוליטיים, ופותחים את הראש לרעיונות חדשים המבוססים על עובדות. אידיאל הנאוֹרוּת היה נעלה, והוביל להתקדמויות מעוררות השתאות, זה ברור. כתב הגנה על כך ראו בספר אחר של פינקר, Enlightenment Now.

ועדיין, סגידתה של הנאורות לתבונה ולקידמה לא היתה ניצחון מוחלט. אולי צדק הלהטוטן בּרוּנוֹ לָטוּר (Latour) כשאמר כי "מעולם לא היינו מודרנים" (בספר שלו שנקרא כך). אין ספק שהמוֹדרנה נכשלה במילוי רבות מן ההבטחות שלה, כפי שטען אוּלריךְ בֶּק (Beck) בספרו חברת הסיכון. אולי הגיע הזמן, כפי שהציע ההיסטוריון-פילוסוף המנוח יהודה אלקנה (Elkana), "לחשוב מחדש – לא לבטל – את ההשכלה" (כשם מאמרו בנושא הזה). אולי הרציונליזם הדוֹגְמָטי לא היטיב תמיד להבין את נפש האדם, אולי האמונה במדעי חברה נטולי-ערכים-מוקדמים היתה מעט נאיבית, והרֶדוּקציוֹניזם המדעי – פילוסופיה גרועה. אולי הגיע הזמן להכיר בכל אלה ולהתעמת איתם, להבין את העולם יותר לעומק, ולעשות אותו למקום יותר טוב.

עבורי, הדרך קדימה מצביעה קודם כל אחורה אל העבר האבולוציוני הרחוק שלנו. השאלה מנין באנו ואיך התפתחנו לא תכריע את גורלנו, אבל אלה שאלות חשובות עם השלכות חשובות. קול עכשווי מעניין בנושאים הללו הוא כריסטופר בֶּהם (Boehm), שמראה בספרו מוצא המוסר מדוע נשארנו כל-כך שבטיים, מענישים, רכלנים, דתיים ושיתופיים. אנחנו יודעים רק מעט על סוגיית הקוֹ-אבולוציה הביולוגית-תרבותית. אבל רבים מתיאוריו של בֶּהם יכולים להיכלל במסגרת שהציע האבולוציונר סטפן סְטֶרְנְס (Stearns). במאמר שכותרתו שואלת "האם אנחנו תקועים באמצע הדרך בְּמעבר אבולוציוני חשוב מאינדיבידואלים לקבוצה?", סְטֶרְנְס טוען שבמידה רבה אנחנו אומנם חולקים עם חרקים חברתיים אמיתיים (eusocial insects) מאפיינים של חלוקת עבודה, שיתוף פעולה ואַלְטְרוּאיזם, אבל יש לנו גם חירויות אישיות ושאיפות שלהם אין, וטוב שכך. אלא שלַהיתקעות הזאת בין רמת היחיד לרמת הקבוצה יש גם מחיר, וחשוב שנהיה ערים לו. מדוע דווקא נמלים ואנשים נחלו כזאת הצלחה תוכלו לקרוא בספר הכיבוש החברתי של כדור הארץ מאת חוקר הטבע הגדול א.א. וילסון (Wilson), ואת הביקורת הקצרה שלי על הספר, "שייקספיר בין הנמלים". לבחינה פילוסופית ועשירה בידע אבולוציוני של תפקידם של הרגשות בהולדת המוסר, ושל החשיבות המתמשכת של התַּרבות באבולוציה האנושית, ראו ספריו של ג'סי פרינץ (Prinz).

כיווּן מחקר נוסף, שקשור לזה הבוחן את השלכות הטבע המוסרי שלנו אך נבדל ממנו, הוא חקר האינטליגנציה שלנו. החוקרים הישראלים עמוס טברסקי ודניאל כהנמן היו הראשונים שהראו איך בני-אדם סוטים מרציונליות בדרכים שיטתיות; כדי לחזור לרגע ההוא בהיסטוריה קראו את מאמרם הקלאסי "שיפוט תחת אי-ודאות: היוּריסטיקה והטיות" (Tversky & Kahneman), וכדי להכיר את הסיפור הרחב יותר – את הביוגרפיה הכפולה שכתב עליהם מייקל לואיס (Lewis). כהנמן עצמו סיכם רבות מן התובנות מתורת הערך (prospect theory) בספר המיועד לקהל הרחב, לחשוב מהר, לחשוב לאט (שראה אור בעברית). באופן מעניין, מסתבר שרבות מן ההיוּריסטיקוֹת וההטיוֹת הקלאסיות היו ידועות כבר לאפלטון, לפני 2,500 שנה. ראו על כך במאמרו של ניק רוֹמיאוֹ (Romeo).

היכולת שלנו לדמיין אינסופים בעודנו כלואים ללא מוצא בגופים סופיים היא גורלנו בחיים. סיפור נפלא על אנשים שניסו לפרוץ את הגבול תוכלו למצוא בספרם של לוֹרֶן גרהם וז'אן-מישל קַנְטוֹר (Graham & Kantor), לתת שם לאינסוף. תיאור נוקב, ועצוב מאוד, של דעיכת כוחות האינטלקט אפשר למצוא בספר A Mathematician's Apology מאת ג'.ה. הארדי (Hardy). המָטֶריאליסט בן המאה ה-18 ז'וליין אוֹפְרֶה דֶה לָה מֶטְרי (de la Mettrie) ששימש כמקריא לפרידריך השני מלך פרוסיה, לא האמין מעודו שהאדם נוצר לדעת את האינסוף. "האדם, בעיקרו הראשון, אינו אלא תולעת", כתב בחיבורו L'homme machine ("האדם-המכוֹנה") מ-1747, ספר שנאסר בזמנו ואילץ אותו להימלט מצרפת בעור שיניו. "הבה לא נלך לאיבוד באינסוף, לא נועדנו שיהיה לנו ולו מושג קלוש עליו; אין לנו שום אפשרות שהיא לחזור אל מקורם של הדברים". התיאולוגים והפילוסופים הקַרְטֶזיאנים האמינו אולי שהתבונה יכולה לחלץ את האדם מגופו החומרי, אבל זה היה חלום באספּמיה, והם עצמם – יומרנים יהירים. חיים טובים, צודקים ומאושרים, משמעם, לדידו של דֶה לָה מֶטְרי, להסכין עם הבורוּת של יצור חומרי ביסודו – תולעת, חפרפרת, מכונה רוֹמשׂת. פירוש הדבר להתחבר לרגשות, לתחושות ולהתנסויות שלנו. ולהשלים בסופו של דבר עם כך שישנם דברים רבים שמעֵבר לתחום השגתנו.

היום אנחנו יודעים: למיתולוגיות העולמיות ישנם דפוסים שאפשר ללמוד אותם כמו שאפשר ללמוד דפוסים גיאולוגיים. המיתוסים של תרבויות שונות קשורים אלה לאלה משום שיש להם היסטוריה משותפת, הם נדדו עם העמים ועברו התאמה ושינויים מקומיים. ראו על כך מאמרו של ז'וליין ד'אוּאי (d'Huy), "התפתחות המיתוסים". ייתכן שמיתוסים, ובאופן כללי יותר סיפורים, מילאו תפקיד מכריע ביצירת שיתוף פעולה בין קבוצות מוקדמות של בני-אדם. ראו על כך, למשל במאמר של דניאל סמית (Smith) ועמיתיו. נעשו גם ניסיונות להשתמש בתוצרים מעשה ידי אדם – כולל מיתוסים – כדי לחדור לנפשותיהם (הממש לא פרימיטיביות) של עמים עתיקים. נקודת התחלה ללימוד הנושא יכולה להיות ספרו של אלכסנדר מַרְשַק (Marshack) שורשי הציוויליזציה.

ועדיין, מדע המיתולוגיה לא יוכל להסביר עד תום את המיתולוגיה. למרות התובנות המרתקות שאנו מפיקים ממבט רציונלי על האגדות שלנו, אנחנו חשים – ובצדק – כי השאלות הגדולות שבהן עוסקים המיתוסים עדיין אינן פתורות. באופן עמוק כלשהו, ככל שאנחנו לומדים יותר, כך מעמיק המסתורין של המיתוסים. ייתכן שכך צריך להיות. וייתכן שזה לא היה יכול להיות אחרת.