אדון וגברת דַרְסְלִי, דיירי דרך פְּרִיוֶוט מספר ארבע, ידעו לדווח בגאווה שהם נורמליים לגמרי – ותודה ששאלתם. לא יעלה על הדעת כי מכל האנשים בעולם דווקא הם יסתבכו בפרשיות מוזרות או מסתוריות, והרי הם פשוט לא סובלים שטויות מסוג זה.

מר דַרסְלי היה מנכ"ל של חברה בשם גְרַאנִינְגְס לייצור מקדחות. הוא היה איש גדל-ממדים, בשרני, וכמעט נטול צוואר – למרות שדווקא היה לו שפם שמן למדי. גברת דַרסְלי היתה רזה ובלונדינית, ולה היה צוואר ארוך פי-שניים מהאורך המקובל, מה שהיה שימושי מאוד, כי רוב זמנה עבר עליה בהצצה מעל גדרות כדי לרגל אחר השכנים שלה. לַדַרסְלים היה תינוק ששמו דַאדְלִי, ובעיניהם לא היה בעולם ילד מוצלח ממנו.

דבר לא היה חסר לדַרסְלים. אולם היה להם סוד, והם חיו בפחד שמישהו יגלה אותו. הם חשבו שחייהם לא יהיו חיים ברגע שמישהו ישמע על משפחת פּוֹטֶר. גברת פּוֹטר היתה אחותה של גברת דַרסְלי, אבל עברו שנים רבות מאז נפגשו לאחרונה. למעשה, גברת דַרסְלי נהגה להעמיד פנים כאילו בכלל אין לה אחות, כי אחותה ובעלה הכלומניק היו האנשים הכי לא דַרסְליים בעולם. הדַרסְלים הצטמררו מלחשוב מה יגידו השכנים אם יום אחד הפּוֹטרים יבואו לבקר ברחוב שלהם. הדַרסְלים ידעו שגם לַפּוֹטרים נולד ילד קטן, אבל הם מעולם לא ראו אותו. הילד היה סיבה טובה נוספת להתרחק מהפּוֹטרים – הם לא רצו שדאדְלי יתחבר עם ילד כזה.

כשדַרסְלי ואשתו התעוררו בבוקר יום שלישי האפלולי והאפור שבו מתחיל סיפורנו, לא היה רמז בשמים המעוננים לכך שדברים מוזרים ומסתוריים עומדים להתרחש ברחבי המדינה. מר דַרסְלי פיזם לעצמו בשעה שבחר עניבה משעממת במיוחד לענוב לעבודה, וגברת דַרסְלי ריכלה בעליצות וניסתה להכריח את דאדְלי המצווח להיכנס לְכיסא התינוקות שלו.

שניהם לא הבחינו בינשוף הזהוב הגדול שחלף ביעף על פני חלונם.

בשעה שמונה וחצי נטל מר דַרסְלי את התיק שלו, הדביק נשיקה חפוזה על לחייה של גברת דַרסְלי וניסה לנשק לפרידה גם את דאדְלי, אבל לא הצליח, מפני שדאדְלי היה עסוק בלצרוח ולהעיף את ארוחת הבוקר שלו לכל הכיוונים. "איזה מתוק," התמוגג מר דַרסְלי ויצא מהבית. הוא נכנס למכונית ויצא מהחניה של מספר ארבע.

רק בקרן הרחוב הוא הבחין בסימן הראשון למשהו מוזר – חתולה מעיינת בְּמפה. לרגע אחד מר דַרסְלי לא עיכל את מה שראו עיניו – אך מייד הוא הסב את ראשו להביט שנית. בפינת דרך פְּריוֶוט אכן עמדה חתולה מנומרת, אבל שום זֵכר למפה לא נראה. מה עלה על דעתו? זו בטח היתה מין טעות אופטית. דַרסְלי מיצמץ ובהה בחתולה. החתולה בהתה חזרה. ביציאה מהרחוב לכיוון העבודה דַרסְלי המשיך לעקוב אחרי החתולה בראי מכוניתו. הוא ראה איך החתולה קוראת בשלט שעליו כתוב דרך פְּרִיוֶוט. לא, לא קוראת בו, כי אם מסתכלת עליו – הרי חתולים אינם מסוגלים לקרוא, לא שלטים ולא מפות. מר דַרסְלי התנער קלות וחדל לחשוב על החתולה. בדרכו הָעירה הוא לא חשב על דבר מלבד על משלוח גדול של מקדחות שקיווה לקבל מאוחר יותר באותו יום.

אבל בכניסה לָעיר המקדחות פרחו ממוחו. בזמן שעמד בפקקים של הבוקר, הוא לא היה יכול שלא להבחין במספרם הגדול של האנשים הלבושים באופן מוזר ביותר. אנשים עטויי גלימות. מר דַרסְלי לא סבל אנשים שהתלבשו בבגדים מוזרים – האופנות המטורפות של הצעירים! הוא שיער שזו איזו אופנה טיפשית חדשה. אצבעותיו תופפו בעצבנות על ההגה, ומבטו נפל על קבוצה של קוּקוּאים כאלה שעמדו ממש בקִרבת מקום. הם התלחששו ביניהם בהתרגשות. מר דַרסְלי נזעם לגלות שלפחות שניים מהם לא היו כלל צעירים – מה, האיש ההוא שם נראה מבוגר אפילו יותר ממנו, והוא עוטה גלימה בצבע ירוק-איזמרגד! איזו חוצפה! אבל אז עלה על דעתו של דַרסְלי שמדובר כנראה באיזו הצגה מטופשת. ברור שהאנשים האלה מנסים לגייס כספים לאיזושהי מטרה – כן, זה ההסבר. הפקק התקדם, ותוך דקות אחדות מר דַרסְלי הגיע לחניון של גראנינגְס. מחשבותיו נתונות שוב למקדחות.

מר דַרסְלי נהג תמיד לשבת כשגבו מופנה אל החלון במשרדו שבקומה התשיעית. אלמלא כן, ודאי היה מתקשה עוד יותר להתרכז במחשבות על מקדחות באותו בוקר. הוא לא ראה את הינשופים שעפו הלוך ושוב לאור היום, למרות שאנשים ברחוב דווקא הבחינו בהם. הם הצביעו והסתכלו פעורי-פה כשינשוף אחר ינשוף חלפו בתעופה מעל לראשיהם. מרביתם לא זכו לראות ינשוף קודם לכן אפילו בלילה. על מר דַרסְלי, לעומתם, עבר בוקר שיגרתי ונטול-ינשופים לגמרי. הוא צעק על חמישה אנשים שונים. הוא ניהל כמה שיחות טלפון חשובות וצעק עוד קצת. מצב-רוחו היה מצוין עד להפסקת הצהריים, כשהחליט לצאת ולהתרענן מעט בטיול אל הצד השני של הרחוב, כדי לקנות לו לחמנייה במאפייה ממול.

הוא שכח לגמרי מהאנשים בגלימות, עד אשר חלף על פני קבוצה כזאת שעמדה סמוך למאפייה. הוא הביט בהם בכעס. הוא לא ידע למה, אבל האנשים האלה גרמו לו להרגיש אי-נוחות מסוימת. גם החבורה הזאת התלחששה לה בהתרגשות, והוא לא ראה אצלם אפילו קוּפּת תרומות אחת לרפואה. כשחלף על פניהם שוב בדרכו חזרה, מחזיק סופגנייה שמנה בתוך שׂקית, הוא קלט כמה מילים משיחתם.

"הפּוֹטֶרים, נכון, ככה שמעתי –"

"כן, הבן שלהם, הַארִי –"

מר דַרסְלי נעמד במקום. הפחד הציף אותו. הוא הִפנה מבטו שוב לעבר המלחששים כאילו רצה להגיד להם משהו, אבל התחרט ברגע האחרון.

הוא חצה את הכביש כמו טיל, מיהר אל משרדו, גער במזכירה שלא תפריע לו, זינק אל הטלפון וכמעט שסיים לחייג את מספר הטלפון שלו בבית כששינה לבסוף את דעתו. הוא השיב את השפופרת על כנהּ וליטף את השפם שלו, מהרהר... לא, זו סתם איוולת מצידו. פּוֹטר זה לא שֵׁם כל-כך יוצא-דופן. הוא היה משוכנע שיש הרבה אנשים בשם פּוֹטר, שיש להם בן שקוראים לו הארי. ולמען האמת, הוא בכלל לא בטוח שלאחיין שלו קוראים הארי. הוא אף פעם אפילו לא ראה את הילד. אולי קוראים לו הארְווי. או הארוֹלד. אין טעם להדאיג סתם את גברת דַרסְלי, היא תמיד נלחצת כשמזכירים את אחותה. והוא בכלל לא מאשים אותה – אילו לו היתה אחות כזאת... ובכל זאת, כל האנשים האלה בגלימות...

אחר-הצהריים הוא התקשה יותר להתרכז במקדחות, וכשיצא מהבניין בשעה חמש בערב הוא היה עדיין מודאג כל-כך, עד שבלי לשׂים לב הוא נתקל במישהו שעמד ממש מִחוץ לדלת.

"אני מצטער," הוא גער, בזמן שהישיש הקטנטן מעד וכמעט נפל. עברו כמה שניות לפני שדַרסְלי הבחין כי האיש עוטה גלימה סגולה. הוא כלל לא נראה מוטרד מזה שכמעט הפילו אותו ארצה. להפך, פניו קרנו בחיוך רחב והוא אמר בקול צפצפני שגרם לעוברים ושבים להסתכל עליהם: "אל תצטער, אדוני היקר – היום שום דבר אינו יכול להעציב אותי! שִׂישׂ ושׂמַח, כי אתה-יודע-מי הוּבס סוף-סוף! אפילו מוּגְלְגִים כמוך צריכים לחגוג ביום המאושר והנפלא הזה!" והאיש הזקן חיבק את מר דַרסְלי סביב בטנו והמשיך לדרכו.

מר דַרסְלי נעמד במקומו ולא זז. בזה הרגע חיבק אותו זָר מוחלט, ונדמה היה לו שהוא גם כינה אותו מוּגְל או משהו כזה. הוא היה נסער. הוא מיהר אל מכוניתו והתחיל לנסוע הביתה, מקווה כל הזמן שהוא רק דימיין את הכול, דבר שאף פעם לא קיווה לו קודם לכן, כי הרי הוא שונא אנשים שמדמיינים דברים.

כשחנה ליד מספר ארבע, הדבר הראשון שראה – וזה כְּלל לא שיפר את מצב-רוחו – היה החתולה המנומרת שאותה ראה בבוקר. עכשיו עמדה החתולה על חומת החצר שלו. הוא היה משוכנע שזו אותה החתולה – הוא זיהה את הסימנים סביב עיניה.

"קישְׁטא!" קרא מר דַרסְלי בקול רם.

החתולה לא זזה. היא רק תקעה בו מבט חמוּר. האם זו התנהגות נורמלית לחתולה? תמהּ מר דַרסְלי. הוא ניסה להשתלט על עצמו, פתח את הדלת ונכנס הביתה. עדיין היה נחוש בדעתו לא לספר דבר לאשתו.

על גברת דַרסְלי עבר יום שיגרתי ונורמלי לגמרי. בארוחת הערב היא סיפרה לו על כל הבעיות שיש לגברת השכנה עם הבת שלה, ועל הביטוי החדש שדאדְלי למד היום ("לא רוצה!"). מר דַרסְלי השתדל להתנהג כרגיל. אחרי שדאדְלי הושכב לישון, הוא נכנס לסלון בדיוק בזמן כדי לשמוע את הידיעה האחרונה בחדשות הערב:

"ולבסוף, חובבי ציפורים ברחבי המדינה דיווחו כי הינשופים הפגינו היום התנהגות יוצאת-דופן. למרות שהציפורים הללו צדות בלילה, וכמעט אף פעם אינן נראות בשעות היום, דוּוח על מאות מקרים של ינשופים שהתעופפו לכל הכיוונים היום אחרי זריחת השמש. המומחים אינם יודעים להסביר מדוע חרגו פתאום הינשופים ממנהגי השינה שלהם." הקריין הִרשה לעצמו לחייך. "מסתורי ביותר. ועתה נעבור לתחזית מזג-האוויר עם גִ'ים מֶקְגַפִין. צפויות היום עוד מפולות-ינשופים, ג'ים?"

"למען האמת, טֶד," אמר החזאי, "על ינשופים אני לא יודע, אבל לא רק הם התנהגו מוזר היום. צופים מכל קצוות אנגליה, ממחוזות כמו קֶנט, יוֹרקשֵׁייר ודאנדי, מצלצלים כל היום כדי לספר לי, שבמקום הגשם שחזיתי אתמול הם היו עדים היום למטר של כוכבים! אולי היו אנשים שהקדימו לחגוג את חג המדורות – הוא יחול רק בעוד שבוע, רבותי! אבל הערב אני יכול להבטיח לכם לילה גשום."

מר דַרסְלי קפא במושבו. כוכבים נופלים בשמי בריטניה? ינשופים מתעופפים לאור היום? אנשים מסתוריים בגלימות בכל מקום? ולִחשוּש, לִחשוּש קטן על משפחת פּוֹטר...

גברת דַרסְלי נכנסה לסלון עם שני ספלים של תה. אין ברירה. הוא חייב לספר לה משהו. הוא כיחכח בגרונו בעצבנות. "אה – פֶּטוּנְיָה, יקירתי – לא שמעת במקרה מאחותך לאחרונה, נכון?"

כפי שציפה, גברת דַרסְלי נראתה מופתעת ומרוגזת. אחרי הכול, הם נהגו להעמיד פנים שאין לה אחות.

"לא," היא אמרה בכעס. "למה?"

"ידיעות משונות בחדשות," מילמל מר דַרסְלי. "ינשופים... כוכבים... והיו היום בעיר המון אנשים שנראו מוזר..."

"נו, אז מה?" רגזה גברת דַרסְלי.

"טוב, רק חשבתי ש... אולי... כל זה איכשהו מתקשר ל... את יודעת... החברים שלה."

גברת דַרסְלי שתתה את התה שלה בשפתיים קפוצות. מר דַרסְלי שָׁקל אם הוא מעז לספר לה ששמע את השם "פּוֹטר". הוא החליט שהוא אינו מעז. במקום זאת הוא אמר בשיא הטבעיות שהצליח לגייס, "הבן שלהם – הוא בערך בן גילו של דאדְלי, לא?"

"נדמה לי," אמרה גברת דַרסְלי, לא בשמחה.

"מה שמו שוב? האוַוארְד, לא?"

"הארי. שם מגעיל והמוני, אם תשאל אותי."

"אה, כן," אמר מר דַרסְלי, וליבו שקע בקִרבו. "כן, אני בהחלט מסכים."

הוא לא אמר מלה בָּעניין בזמן שעלו למעלה כדי ללכת לישון. כשגברת דַרסְלי היתה בחדר האמבטיה, מר דַרסְלי חמק לעבר חלון חדר השינה והביט החוצה אל חצר הבית. החתולה עדיין עמדה שם. היא עמדה והשקיפה על דרך פְּריוֶוט כאילו ציפתה למשהו.

האם דמיונו מתעתע בו? האם לכל זה יש קשר כלשהו למשפחת פּוֹטר? אם כן... אם יתפרסם שהם קרובי-משפחה של זוג ש... – זה יהיה פשוט בלתי נסבל.

הדַרסְלים נכנסו למיטה. גברת דַרסְלי נרדמה מייד, אבל מר דַרסְלי שכב ער במיטה והפך בָּעניין בראשו. מחשבתו האחרונה היתה המחשבה המנחמת שאפילו אם הפּוֹטֶרים אכן מעורבים בכל זה, אין כל סיבה שהם יתקרבו אליו ואל גברת דַרסְלי. הפּוֹטרים יודעים היטב מה דעתם שלו ושל פֶּטוּנְיה על אנשים כמותם... הוא לא יכול לתאר לעצמו אותו ואת פֶּטוּנְיה מעורבים בהתרחשויות כאלו – הוא פיהק והתהפך – עלינו זה לא ישפיע...

כמה שהוא טעה.

מר דַרסְלי אומנם שקע לו בשינה טרודה, אבל החתולה על החומה בחוץ שמרה על עירנות מוחלטת. היא עמדה דוממת כמו פסל, עיניה מקוּבּעות ללא מצמוץ על הפינה הרחוקה של דרך פְּריוֶוט. הזעירה שברעידות לא תקפה אותה כשנטרקה דלת של מכונית ברחוב הסמוך, ולא כששני ינשופים עטו מעליה. למעשה, השעה היתה כמעט חצות לפני שהחתולה זזה בכלל.

איש הופיע בפינה שעליה השגיחה החתולה. הוא הופיע בפתאומיות ובדממה כזו שהייתם חושבים כי הרגע האדמה פלטה אותו. זנבה של החתולה זע בעצבנות ועיניה הצטמצמו.

שום דבר דומה לאיש הזה לא נראה מעולם בדרך פְּריוֶוט. הוא היה גבוה, רזה וזקֵן מאוד, אם לשפוט לפי שׂערו וזקנו הכסופים, ששניהם היו ארוכים מספיק כדי לתחוב מתחת לחגורה שלו. הוא עטה מלבושים ארוכים, גלימה סגולה שנגעה בקרקע, ומגפיים עם עקבים גבוהים ואבזמים. עיניו הכחולות היו בהירות, בוהקות ומבריקות מאחורי זגוגיות משקפיים בצורת חרמשים, ואפו היה ארוך ומעוקל, כאילו נשבר לפחות פעמיים. שמו של האיש היה אַלְבּוּס דַמְבֶּלְדוֹר.

אַלבּוּס דַמבֶּלדוֹר נהג כאילו הוא אינו מודע לכך שברחוב שאליו הגיע זה עתה, שום דבר הכרוך בו, החֵל בשמו וכלֵה במגפיו, לא יתקבל בברכה. הוא היה עסוק מדי בחיטוט בגלימתו בחיפוש אחרי משהו. אבל בכל זאת נראה שהוא מרגיש שמישהו מסתכל עליו, כי לפתע הרים את מבטו והביט בחתולה, שעדיין בהתה בו מהצד השני של הרחוב. משום-מה, דמותה של החתולה שיעשעה אותו. הוא ציחקק ומילמל, "איך לא ניחשתי."

הוא מצא את מה שחיפש בתוך כיסו הפנימי. זה נראה כמו מצת סיגריות כסוּף. הוא הרים את המכסה, הניף את החפץ באוויר ולחץ על המתג. פנס הרחוב הקרוב אליו כבה בקול פִּצפוץ קטן. הוא לחץ שוב – והפנס הבא בתור היבהב וכבה. תריסר פעמים לחץ על המעמעם, עד ששני האורות היחידים שנותרו בכל הרחוב היו זוג נצנוצים זעירים רחוקים, עיניה של החתולה שצפתה בו. אילו מישהו היה מציץ מחלונו באותה שעה – אפילו היתה זאת גברת דַרסְלי חדת-העיניים – הוא לא היה רואה דבר מן המתרחש על המדרכה. דַמבֶּלדוֹר הכניס את המעמעם חזרה לְכיס גלימתו והתחיל ללכת לכיוון בית מספר ארבע, שם התיישב על החומה לצד החתולה. הוא לא הביט בה, אבל אחרי רגע דיבר אליה.

"מי היה מנחש שאפגוש אותָך כאן, פרופסור מֶקְגוֹנַגֶל."

הוא פנה לחייך אל החתולה המנומרת, אבל זו נעלמה. במקומה הוא מצא את עצמו מחייך אל אשה חמוּרת-סבר שהרכיבה משקפיים מרובעים, בדיוק כצורת הסימנים שהיו סביב עיניה של החתולה. גם היא עטתה גלימה, בצבע איזמרגד. שׂערהּ השחור היה מתוח לאחור ואסוף בפקעת הדוקה. היא נראתה מוטרדת למדי.

"איך ידעתָּ שזו אני?" שאלה.

"גבִרתי הפרופסור, מעולם לא ראיתי חתולה שיושבת בקיפאון מוחלט כל-כך."

"גם אתה היית קפוא לוּ בילית יום שלם בישיבה על חומה," אמרה הפרופסור מֶקגונַגל.

"יום שלם? במקום לחגוג? אני עברתי אולי מאה חגיגות ומסיבות בדרך לכאן."

הפרופסור מֶקגונַגל משכה באפהּ בכעס.

"כן, כן, כולם חוגגים להם, ללא ספק," היא אמרה בקוצר-רוח. "היית מצפה שהם יהיו זהירים עדיין, אבל לא – אפילו המוּגְלְגִים שׂמו לב שמשהו קורה. זה היה בחדשות שלהם." היא סימנה בראשה לכיוון חלון הסלון המוחשך של משפחת דַרסְלי. "שמעתי. להקות של ינשופים... כוכבים נופלים... נו, הם לא טיפשים גמורים. היה ברור שהם ישׂימו לב למשהו. כוכבים נופלים בקֶנְט – אני מוכנה להתערב שזה היה דֶדַאלוּס דִיגֶל. אף פעם לא היה לו יותר מדי שׂכל."

"זה לא מפתיע במיוחד," אמר דַמבֶּלדוֹר בעדינוּת. "כבר אחת-עשרה שנים כמעט שלא היו לנו הזדמנויות לחגוג..."

"אני יודעת," אמרה הפרופסור מֶקגונַגל בעצבנות. "אבל זו לא סיבה לרדת מהפסים. אנשים מתנהגים בחוסר-אחריות ממש, יוצאים לרחובות לאור היום, אפילו לא מתלבשים בבגדים של מוּגלְגים, מפיצים שמועות."

היא זרקה מבט צידִי חד וחטוף לכיוונו של דַמבֶּלדוֹר כשאמרה את המשפט הזה, כאילו קיוותה שהוא יספר לה משהו, אבל הוא לא סיפר, ולכן המשיכה ואמרה: "יופי של דבר זה יהיה, אם דווקא ביום שבו כנראה הסתלק לו סופית אתה-יודע-מי, המוּגלְגים יגלו עלינו הכול. אני יכולה להניח שהוא באמת הסתלק, דַמבֶּלדוֹר?"

"בהחלט נראה שכן," אמר דַמבֶּלדוֹר. "ויש על מה לשמוח. אפשר להציע לך קרֶמבּוֹ?"

"קרֶ-מה?"

"קרמבו. זה מין ממתק של מוּגלְגים שאני די מחבב."

"לא, תודה," אמרה הפרופסור מֶקגונַגל בקרירות, כאילו לא חשבה שזה רגע מתאים לקרמבואים. "כפי שאמרתי, אפילו אם אתה-יודע-מי באמת נעלם –"

"גבִרתי הפרופסור, אשה נבונה כמותך יכולה כמובן לקרוא לו בשמו. השטות הזו של 'אתה-יודע-מי' – כבר אחת-עשרה שנה שאני מנסה לשכנע את כולם לקרוא לו בשמו האמיתי: ווֹלְדֶמוֹרְט." עווית עברה בפניה של הפרופסור מֶקגונַגל, אבל נראה שדַמבֶּלדוֹר, שהיה עסוק בניסיון להפריד בין שני קרמבואים שנדבקו זה לזה, לא שׂם לב. "זה תמיד נעשה כל-כך מבלבל כשאומרים 'אתה-יודע-מי'. אף פעם לא ראיתי סיבה לפחֵד לומר את שמו של ווֹלְדֶמוֹרְט."

"אני מודעת לזה," אמרה הפרופסור מֶקגונַגל, ספק מתייאשת ספק מתפעלת. "אבל אצלך זה סיפור אחֵר. כולם יודעים שאתה היחידי שממנו אתה-יודע – טוב, נו, ווֹלְדֶמוֹרְט, היה מפחד."

"את מחמיאה לי," אמר דַמבֶּלדוֹר בקול שלֵו. "לווֹלְדֶמוֹרְט היו כוחות שלי לא יהיו אף פעם."

"רק בגלל שאתה יותר מדי – נו – הגון מכדי לנצל אותם."

"מזל שחשוך. לא הסמקתי כל-כך מאז שגברת פּוֹמְפְרִי אמרה לי שהיא אוהבת את מחַממֵי-האוזניים החדשים שלי."

הפרופסור מֶקגונַגל העיפה מבט חד לעבר דַמבֶּלדוֹר ואמרה, "הינשופים זה עוד כלום לעומת השמועות שמתעופפות להן. אתה יודע מה כולם אומרים? על הסיבה להיעלמות שלו? ומה עצר אותו בסוף?"

נראה היה כאילו בזאת הגיעה הפרופסור מֶקגונַגל לַנקודה שענייְנה אותה יותר מכול, הסיבה האמיתית שבגללה המתינה יום שלם על החומה הקרה והקשה. היא תקעה בו את המבט הכי נוקב מכל המבטים שתקעה בו עד לאותו רגע, בין אם בתור חתולה או בתור אשה. היה ברור שללא קשר למה ש"כולם" אומרים, היא לא תאמין לסיפור לפני שתשמע מפיו של דַמבֶּלדוֹר שזו האמת. אבל דַמבֶּלדוֹר היה עסוק בלבחור לעצמו קרמבו נוסף, ולא ענה.

"מה שהם אומרים," היא המשיכה, "זה שאתמול בלילה ווֹלְדֶמוֹרְט הופיע במכתש גוֹדְרִיק. הוא הלך לשם כדי למצוא את הפּוֹטֶרים. השמועה אומרת שלִילִי וגֵ'יימְס פּוֹטר – הם – שהם – מתו."

דַמבֶּלדוֹר הרכין את ראשו. הפרופסור מֶקגונַגל הזדעזעה.

"לילי וג'יימס... אני לא מאמינה... אני לא רציתי להאמין... אוי, אַלבּוּס..."

דַמבֶּלדוֹר הושיט יד וטפח על כתפה. "אני יודע... אני יודע..." אמר בכבדוּת.

קולה של הפרופסור מֶקגונַגל רעד כשהמשיכה: "וזה עוד לא הכול. הם אומרים שהוא ניסה להרוג את הבן של הפּוֹטרים, הארי. אבל – הוא לא הצליח. ווֹלְדֶמוֹרְט לא הצליח להרוג את הילד הקטנטן הזה. אף אחד לא יודע למה, או איך, אבל הם אומרים שכשהוא לא הצליח להרוג את הארי פּוֹטר, כוחות הקסם שלו נשברו איכשהו – ולכן הוא נעלם."

דַמבֶּלדוֹר הינהן בעצב.

"זה – זה נכון?" גימגמה הפרופסור מֶקגונַגל. "אחרי כל מה שהוא עשה... כל האנשים שהרג... הוא לא הצליח להרוג ילד קטן? זה פשוט מדהים... לחשוב שמכל הדברים זה מה שעצר אותו... אבל איך בשם שמים הצליח הארי להחזיק מעמד?"

"אפשר רק לנחש," אמר דַמבֶּלדוֹר. "אולי אף פעם לא נדע."

הפרופסור מֶקגונַגל שלפה מטפחת תחרה והחלה למחות את הדמעות מתחת למשקפיה. דַמבֶּלדוֹר משך משיכה ארוכה באפו, הוציא מתוך כיסו שעון מוזהב ובחן אותו. זה היה שעון מוזר ביותר. היו לו שנֵים-עשר מחוגים אבל לא היו עליו מִספרים; במקום זה חגו בתוכו כוכבי-לכת קטנים. אולם דַמבֶּלדוֹר כנראה בכל זאת הצליח לקרוא אותו, כי הוא השיב את השעון לכיסו ואמר: "הַאגְרִיד מאחֵר. אני מניח שהוא זה שאמר לך שאני אהיה כאן, נכון?"

"כן," אמרה הפרופסור מֶקגונַגל, "ואני מניחה שאתה לא מתכוון לספר לי למה באת דווקא לכאן, מכל המקומות שבעולם."

"באתי להביא את הארי לבית דודיו. הם קרובי-המשפחה היחידים שנותרו לו."

"אתה לא מדבר – לא יכול להיות שאתה מדבר על האנשים שגרים כאן!" קראה הפרופסור מֶקגונַגל, מזנקת על רגליה ומורה על בית מספר ארבע. "דַמבֶּלדוֹר – אל תעשה את זה! צפיתי עליהם כל היום. אי-אפשר למצוא שני אנשים יותר שונים מאיתנו. ויש להם כזה מין ילד – ראיתי אותו מכניס בעיטות לאמא שלו מקצה הרחוב ועד לכאן, וצורח שתקנה לו ממתקים. שהארי פּוֹטר יעבור לגור כאן?!"

"זה המקום הכי טוב בשבילו," אמר דַמבֶּלדוֹר בנחישות. "דודתו ודודו יוכלו להסביר לו הכול כשיגדל. כתבתי להם מכתב."

"מכתב?" חזרה הפרופסור מֶקגונַגל בקול חלוש והתיישבה שוב על החומה. "נו באמת, דַמבֶּלדוֹר, אתה חושב שאת כל זה אפשר להסביר במכתב? האנשים האלה לעולם לא יצליחו להבין אותו! הוא יהיה מפורסם – אגדה – אני לא אוּפתע אם היום הזה יוכר בעתיד בתור 'יומו של הארי פּוֹטֶר'. ייכָּתבו על הארי ספרים – כל ילד בעולם שלנו יידע את שמו!"

"בדיוק," אמר דַמבֶּלדוֹר ושלח אליה מבט רציני מעל למשקפי החרמש שלו. "דבר כזה יכול לעלות לָראש של ילד קטן. להיות מפורסם עוד לפני שהוא יודע ללכת או לדבר! מפורסם בגלל אירוע שהוא אפילו לא זוכר! את לא רואה שהרבה יותר טוב יהיה בשבילו להיות מבוּדד מכל זה עד שיגדל ויהיה מסוגל להתמודד עם הכול?"

הפרופסור מֶקגונַגל פתחה את פיה, התחרטה, בלעה את רוּקהּ, ואז אמרה, "כן – כן, אתה צודק, כמובן. אבל איך הילד יגיע לכאן, דַמבֶּלדוֹר?" היא בחנה את גלימתו פתאום, כאילו חשבה שאולי הוא מסתיר את הארי בתוכה.

"האגְריד מביא אותו."

"אתה חושב שזה – בטוח – להפקיד בידיו של האגְריד משימה חשובה כל-כך?"

"אני הייתי מפקיד בידי האגְריד את חיי," אמר דַמבֶּלדוֹר.

"לא שאני מנסה להגיד שאין לו כוונות טובות," אמרה הפרופסור מֶקגונַגל בהיסוס, "אבל אי-אפשר להעמיד פנים שהוא לא חסר-אחריות. הרי יש לו נטייה ל... מה זה?"

קול טִרטור עמום הפֵר את הדממה סביבם, והלך וגָבר בזמן שהשניים הביטו ימינה ושמאלה וחיפשו את הרכב הקרב; הקול התגבר והפך לשאגה, והם הרימו את מבטם השמַימה – אופנוע אדיר-ממדים צנח מהאוויר ונחת על הכביש לרגליהם.

ואם האופנוע נראה ענקי, זה עוד כלום לעומת האדם שרכב עליו. הוא היה גבוה כמעט כפליים מאדם רגיל, ורחב לפחות פי-חמישה. הוא נראה פשוט יותר מדי גדול, וכל-כך פרוע – סבַך ארוך של שׂיער וזקן שחור הסתיר כמעט את כל פניו, היו לו כפות-ידיים בגודל של מחבתות, ורגליו הנתונות במגפי עור נראו כמו דולפינים קטנים. בזרועותיו העצומות והשריריות הוא החזיק חבילה של שמיכות.

"האגְריד," אמר דַמבֶּלדוֹר באנחת רווחה. "סוף-סוף. ואיפה הִשׂגת את האופנוע הזה?"

"אני בהשאלה לקחתי אותו, אדוני פרופסור דַמבֶּלדוֹר, כבודו," אמר הענק וירד בזהירות מהאופנוע בזמן שדיבר. "זה סִירִיוּס בְּלֶק הצעיר, הוא נתן לי בהשאלה אותו. עכשיו הוא אצלי, כבודו."

"לא היו שם בעיות, אני מקווה."

"לא, כבודו. הבית הוא נהרס כמעט לגמרי, אבל אני הצלחתי לחלץ אותו לפני שהמוּגלְגים הם התחילו למלא את המקום. הוא נרדם בזמן שאנחנו היינו טסים שמה מעל בְּרִיסְטוֹל."

דַמבֶּלדוֹר והפרופסור מֶקגונַגל גהרו מעל לחבילת השמיכות. בתוכה ניתן היה להבחין בקושי בפעוט הישֵׁן שנת ישרים. מבעד לפלומת השיער השחורה כלַיְלה שכיסתה את מצחו, הם יכלו להבחין בחתך בעל צורה משוּנה, משוּננת, כמו ברק.

"שם הוא – ?" לחשה הפרופסור מֶקגונַגל.

"כן," אמר דַמבֶּלדוֹר. "הצלקת הזאת תישאר לו לנצח."

"אתה לא יכול לטפל בזה איכשהו, דַמבֶּלדוֹר?"

"אפילו יכולתי, לא הייתי עושה זאת. צלקות יכולות להיות דבר שימושי ביותר. לי עצמי יש צלקת מעל ברך שמאל בצורת מפה מדויקת של הרכבת התחתית של לונדון. נו טוב – העבֵר אותו אלי, האגְריד. הגיע הזמן לגמור כאן."

דַמבֶּלדוֹר אסף את הארי לזרועותיו ופנה לכיוון ביתם של הדַרסְלים.

"אני יכול – להיפרד ממנו, אדוני, כבודו?" ביקש האגְריד. הוא הרכין את ראשו הגדול והפרוע מעל הארי, ונתן לו נשיקה שהיתה בוודאי שעירה ומדגדגת במיוחד. ואז, פתאום, האגְריד פלט יללה של כלב פצוע.

"ששש!" הִשתיקה הפרופסור מֶקגונַגל, "אתה תעיר את כל המוּגלְגים!"

"ס-ס-סליחה," ייבֵּב האגְריד, מוציא מכיסו מטפחת מנוקדת וטומן בה את פניו.

"אבל זה כי אני פ-פ-פשוט לא עומ-מ-מד בזה – לילי וג'יימס הם מתים – והארי המסכן הוא הולך לגור עם מוּגלְגים –"

"כן, כן, זה בהחלט מאוד עצוב, אבל אתה חייב להשתלט על עצמך, האגְריד, או שיגַלו אותנו," לחשה הפרופסור מֶקגונַגל, טופחת בחשש על זרועו של האגְריד, בזמן שדַמבֶּלדוֹר טיפס מעל לגדר הגינה הנמוכה והלך עד לְדלת הכניסה. הוא הניח את הארי בעדינות על מפתן הבית, הוציא מכתב מתוך גלימתו, תחב אותו בין השמיכות של הארי ואז שב אל השניים האחרים. דקה תמימה עמדו שלושתם והביטו בחבילה הקטנה; כתפיו של האגְריד רטטו, הפרופסור מֶקגונַגל מיצמצה בעיניה בעצבנות, והנִצנוץ שבדרך כלל ריצד בעיניו של דַמבֶּלדוֹר דעך וכבה.

"נו טוב," אמר דַמבֶּלדוֹר לבסוף, "זהו זה. אין לנו מה להישאר כאן. עכשיו כבר אפשר להצטרף לחגיגות."

"כן," אמר האגְריד בקול חנוק למדי, "אני עכשיו צריך להחזיר לסיריוּס את האופנוע שלו. לילה טוב לנו, גבִרתי פרופסור מֶקגונַגל – אדוני פרופסור דַמבֶּלדוֹר, כבודו."

כשהוא מוחה את עיניו הזולגות בשרוול מעילו טיפס האגְריד בחזרה על האופנוע והתניע; הוא עלה השמַימה בשאגה ונעלם לתוך הלילה.

"להתראות בקרוב, פרופסור מֶקגונַגל," אמר דַמבֶּלדוֹר במנוד ראש. הפרופסור מֶקגונַגל מחטה את אפהּ בתגובה.

דַמבֶּלדוֹר הסתובב והתחיל ללכת. בפינת הרחוב נעצר ושלף את המעמעם הכסוף. הוא לחץ עליו פעם אחת, ותריסר כדורים של אור עפו בחזרה אל פנסי הרחוב, כך שרחוב פְּריוֶוט הואר לפתע באור כתמתם, והוא הספיק להבחין בחתולה מנומרת שחמקה ונעלמה מעֵבר לפינה בקצה הרחוק של הרחוב. בקושי היה יכול עוד לראות את חבילת השמיכות על מִפתנו של בית מספר ארבע.

"בהצלחה, הארי," מילמל. הוא הסתובב על עקביו ונעלם ברשרוש גלימה.

רוח קלה חלפה בגדרות השיחים המטופחות של דרך פְּריוֶוט. הרחוב נח דומם ומסודר תחת השמים האפלים, ונראה כמו המקום האחרון שתצפוּ שיקרו בו דברים מדהימים. הארי פּוֹטר התהפך בין השמיכות שלו מבלי להתעורר. ידו הקטנה אחזה במכתב שלצידו, והוא המשיך לישון – בלי שיהיה לו מושג שהוא מיוחד, בלי שיידע שהוא מפורסם, בלי שיידע שעוד כמה שעות יעירו אותו צווחותיה של גברת דַרסְלי שתפתח את הדלת כדי להעמיד בחוץ את בקבוקי החלב הריקים, וגם לא שהשבועות הקרובים יעברו עליו בצביטות ובדקירות של בן-דודו דאדְלי... הוא לא היה יכול לדעת שבאותו רגע ממש, אנשים שהתכנסו בחשאי בכל רחבי המדינה מרימים כוסיות ואומרים בשקט: "לחיי הארי פּוֹטר – הילד שנשאר בחיים!"