הנחיתה הראשונה בקַמְפּוֹ גְרַנְדֶה היתה חוויה מוזרה. הבירה של מָאטוֹ גְרוֹסוֹ דוֹ סוּל שוכנת כ־400 קילומטרים ממזרח לנקודה שבה נפגשות ברזיל, פרגוואי ובוליביה. זה גם בערך המרחק דרומה לפַּנְטָנאל, אזור הביצות הטרופיות הגדול בעולם. ההתרשמות הראשונה שלי היתה שבעצם זה לא נראה כמו ברזיל.

קַמְפּוֹ גְרַנְדֶה, בת קצת יותר ממאה שנה, בנויה כרשת של שתי וערב, שדרות רחבות ורחובות שחוצים אותן, ובצידיהם שורות של עצים מוריקים. התרשמתי ממספר החנויות המתהדרות בחלונות ראווה גדולים, ארוכים. קצבים הציגו לראווה עשרות גוויות שחוטות של בני בקר כחושים. חנות "ג'ון דיר" התפארה בשורות של טרקטורים. הכול הזכיר את טקסס הכפרית בשנות השישים של המאה הקודמת יותר מאשר את ריו דה ז'ניירו החושנית או את סָאוֹ פָּאוּלוֹ העמלנית.

בקו הגבול המוגדר בבירור של העיר, הבניינים רחבי הידיים פתאום פינו מקום לקרקע אדומה כל כך עד שנראה שהיא משוחה בצבע ממש. הניגוד לירוק העמוק של הצמחייה הִקנה לאזור כולו חזות של נוף בסרט מצויר.

בדיוק בנקודה שבה הכול נהפך לאדום ולירוק, פניתי וירדתי מכביש הטבעת. תימרנתי בין כמה חביות דלק שהוצבו על שביל העפר, ולבסוף הגעתי לשער עשוי רשת תיל. מכאן היה אפשר לראות את בית הסוהר הפדרלי בדרגת האבטחה הגבוהה ביותר. נדהמתי למראה העיצוב הנקי המודרני של החומות ושל מגדלי השמירה. הבניינים עצמם צבועים באדום ובצהוב בגוני פסטל עדינים.

השער הראשון נפתח אוטומטית, ואז היה עלי להתגבר על המכשול האחרון — מחסומי טנקים. בברזיל יש מסורת עשירה של בריחות אלימות מבתי סוהר, ובקַמְפּוֹ גְרַנְדֶה לא לוקחים שום סיכון. הכלא, אחד מארבעה מתקנים מיוחדים הפזורים ברחבי המדינה העצומה הזאת, נבנה במיוחד לפושעים הנחשבים למסוכנים ביותר. קַמְפּוֹ גְרַנְדֶה לא דומה לערים הידועות יותר בברזיל, ובית הכלא הזה לא דומה לרוב מתקני הכליאה בארץ.

דבר ראשון, השומרים היו אדיבים וידידותיים כל הזמן. חלקם דיברו אנגלית טובה למדי, עניין לא שכיח באזורים הפנימיים של ברזיל. במסגרת האילוצים של תפקידם, כולם עשו כל שביכולתם כדי לסייע לי.

לא היה שום סימן לזוהמה, לצפיפות ולאלימות הכבושה המיוחסות לחלק גדול ממתקני הכליאה. בכלא בקַמְפּוֹ גְרַנְדֶה היתה אווירה של סדר ויציבות. המשטר שם לא קל לאסירים, אבל אין דיווחים על הפרת זכויות אדם, גם לא תלונות על אלימות שרירותית. בארבעת המתקנים הדומים שברחבי ברזיל לא נרשם עד עכשיו אפילו מקרה רצח אחד של אסיר בידי אסירים אחרים, ולא אירעה בריחה שהסתיימה בהצלחה. ברוב בתי הסוהר האחרים בברזיל הסיכונים האלה הם חלק מהשגרה.

זהות האסירים הידועים לשמצה היא הסיבה העיקרית לניהול היעיל להפליא של הכלא. בעבר, שודדי הבנקים הגדולים והמנהיגים של קרטלי הסמים המשיכו בשלווה בעבודתם גם בין כותלי הכלא. בבתי הכלא המחוזיים והעירוניים מקובל לשחד סוהרים מעוטי שכר, ואלה מעלימים עין מהברחות של כל דבר, למן טלפונים ניידים, סמים, קונסולות של משחקי וידיאו וטלוויזיות, ועד בנשים לצורכי מין.

בקַמְפּוֹ גְרַנְדֶה, הדרך היחידה שבה רשאים האסירים לקבל מסרים מהעולם שבחוץ — להוציא מכתבים, שנתונים לפיקוח קפדני — היא באמצעות עורכי הדין שלהם או מידי קרובי משפחה שקיבלו היתר ביקורים. זהו אתגר קשה אפילו לפושעים המאורגנים ביותר.

אחרי שהפקדתי את חפצי האישיים בארונית נעולה עברתי בידוק ביטחוני ובדיקות ביומטריות. הורשיתי לשאת רק שעון ומשקפיים, ומכשיר הקלטה דיגיטלי בהיתר מיוחד של בית המשפט. אלה נבדקו שוב ושוב, ואז הובילו אותי שני שוטרים פדרליים לחדר מלבני שגודלו כשלושה על שישה מטרים.

משמאל עמד שולחן ועליו מחשב ומצלמת וידיאו. הקיר מימין היה מכוסה ביריעת בד ועליה הכתובת "רשות בתי הסוהר הפדרליים" באותיות גדולות. החדר משמש אסירים להופעה באמצעות וידיאו לפני בתי הדין השונים שבהם נערכים המשפטים שלהם — בריו דה ז'ניירו, בסאו פאולו, במָנָאוּס או ברֶסיפֶה.

מולי ישב האיש שאותו באתי לבקר — אנטוניו פרנסיסקו בּוֹנְפים לוֹפֶּס. עד שנעצר, בנובמבר 2011, הוא היה האיש המבוקש ביותר בריו דה ז'ניירו, אם לא בברזיל כולה. הארץ הכירה אותו לא בשמו המקורי אלא בכינוי נֶם, או בנוסח הפורטוגזי הברזילאי המלא, אוֹ נֶם דָה רוֹסיניָה — נֶם מרוֹסיניָה.

לראשונה שמעתי על נֶם ב־2007, כשהשתתפתי בסיור מאורגן ברוֹסיניָה, הסְלאם הגדול ביותר בברזיל וכנראה בכל דרום אמריקה. כמעט אלף שכונות כאלה פזורות מסביב לריו, אבל רוסיניה מיוחדת במינה: היא שוכנת בדיוק בין שלושת הרבעים העשירים ביותר בריו. כשביקרתי שם בפעם הראשונה, כבר היתה השכונה יעד תיירותי פופולרי. אפשר היה לסייר במיני־ואן לאורך הכביש הראשי, אֶסְטְרָדָה דָה גָאוויה, ולעצור ולהביט בקופסאות הססגוניות הדחוסות שבהן גרים חלק ממאה אלף התושבים. התרשמות מהירה מקבוצת משחק לילדים שמפעיל ארגון לא ממשלתי מקומי בשעות אחר הצהריים, ואחר כך רכישה של ציורים נאיביים כדי לתרום באופן כלשהו לכלכלה הנואשת של הסְלאם.

אחד המדריכים שלי הסביר אז שהאיש שמנהל את רוסיניה נקרא נֶם. הוא אמר לי בכל הרצינות שהאיש הזה, נֶם, ראש קרטל הסמים המקומי, "הוא זה ששומר על השקט כאן ברוסיניה." 

נזכרתי בנֶם כעבור ארבע שנים, כשנעצר קצת אחרי חצות במרחק של כמה קילומטרים מרוסיניה. הנסיבות היו דרמטיות. התחלתי לחקור מעט, ולהפתעתי גיליתי כי לפני מעצרו הוא העניק כמה ראיונות לעיתונאים ברזילאים. התקשורת ציירה אותו לעיתים קרובות כרוצח חסר רחמים וכסוחר סמים שהרעיל את חייהם של צעירים רבים. מהראיונות עלה סיפור שונה למדי. התשובות של נֶם היו שקולות, וברור היה שהוא מבין היטב את המשמעות הפוליטית והחברתית של התפקיד שהוא ממלא, מעין נשיא מכהן, ראש ממשלה, ואיש העסקים בעל העוצמה הרבה ביותר בעיר בינונית בגודלה.

וכך, בחורף הברזילאי של 2012, כתבתי לו לכלא, הצגתי את עצמי וביקשתי להיפגש איתו. עכשיו, כעבור שמונה חודשים, הייתי בקַמְפּוֹ גְרַנְדֶה: מולי היה נֶם, אויב הציבור מספר אחת. כמובן, כללי הכלא אסרו על כל מגע גופני; אסור היה לי אפילו ללחוץ את ידו. בנסיבות האלה, חילופי הברכות הראשונים בינינו היו נוקשים למדי.

הוא היה לבוש במדי הכלא, חולצת טריקו כחולה ומכנסי כותנה כחולים. כשקם לצאת מהחדר, ראיתי שהוא גבוה ורזה, אולי מטר שמונים וחמישה. שחום עור, עם פנים צרות, תווי פנים ברורים ושיניים בולטות במקצת. הוא היה מסופר בתספורת קצרה, בלי התלתלים המוּכּרים משתי התמונות הנפוצות ביותר שבאינטרנט. אבל מרתקות יותר מכל היו העיניים השחורות משחור, כהות כל כך עד שנדמה כי הקשתיות והאישונים מתמזגים. מייד ניכר שהעיניים האלה הן המקור העיקרי לכריזמה הפיזית שלו: מתבוננות לתוך נשמתך בלי להסגיר דבר.

הוא הקפיד לפנות אלי בתואר "אוֹ סניור", אדוני. במגבלות ההיכרות השטחית שלי עם דקויות השפה הפורטוגזית, קראתי לו בפשטות אנטוניו.

בשלב מסוים בפגישה שמטתי מידי את העט. התכופפתי להרים אותו וראיתי שרגליו של נֶם כבולות לשולחן הפלדה המוברג לרצפה. הוא גם סירב להתכבד בספל קפה או בכוס מים, שכן אז היה עליו להרים את ידיו מעל לשולחן ולחשוף את האזיקים (שהוסרו בפגישות הבאות). נראה שהרגיש מושפל ממצבו.

אבל הוא הראה נכונות לדבר על חייו, האישיים והמקצועיים כאחד. מאחר שהיה נתון במעצר, הוא היה מנוּע מלהתייחס לעניינים מסוימים הקשורים להליכים פליליים שעדיין מתבררים.

בשנתיים שלאחר מכן ביקרתי אצלו עשר פעמים. בפעמיים הראשונות נמשכו הפגישות שעתיים, ובפעמים האחרות — שלוש שעות. ראיונות עם אסירים הם תמיד עניין מוזר, אבל המפגשים האלה היו מוזרים עוד יותר מהרגיל. פיתחתי יחסים מיוחדים עם אנטוניו — תמיד בנסיבות שאין חריגות מהן, ואולי גם בגללן. בהדרגה התחלנו לדבר על נושאים עמוקים ואינטימיים, שעל חלקם הוא אולי לא דיבר אפילו עם בני משפחתו. דיברנו על סמים, על אלימות, על מנהיגות, על אמונה, על משפחה ועל הישרדות בעולם עוין.

הדברים המובאים בהמשך הם הסיפור של נֶם. העדות שלו תופסת מקום מרכזי בסיפור, אבל לא הסתמכתי רק עליה, כמובן. דיברתי עם בני משפחתו, עם חברים, עם אויבים, עם שוטרים שחקרו אותו, עם פוליטיקאים שנשאו ונתנו איתו, עם עיתונאים שכתבו עליו ועם עורכי דין שייצגו אותו. לדעתי, הסיפור משקף במידה רבה את טִבעה של ברזיל של ימינו — לחיוב ולשלילה גם יחד. אבל הוא גם מלמד אותנו איך גברים ונשים שורדים, ואפילו עושים חיל, בתנאים השליליים ביותר; איך הם מתמודדים עם הקו הדק שמפריד בין חיים ומוות.