לא רצינו להיות העורכים של הספר הזה. לא רצינו לכתוב, או אפילו לחשוב, באופן רצוף כלשהו, על ישראל ופלסטין, על טבעו ומשמעותו של הכיבוש, על אינתיפאדות ועל מתנחלים, על שאלות כמו הזכויות של מי תקֵפוֹת יותר, הסֵבֶל של מי מכאיב יותר, הפשעים של מי נוֹראים יותר, הזעם של מי מוצדק יותר. הרתיעה שלנו מלהיות מעורבים בנושא הזה היתה כל-כך חריפה, שבמשך כמעט רבע מאה אפילו לא ביקרנו במקום הזה שאיילת נולדה בו.
נסענו לירושלים בשנת 1992, כמה חודשים אחרי שנפגשנו. איילת, אף-על-פי שגדלה בעיקר בארצות-הברית ובקנדה, נולדה בירושלים, בת למשפחה שעלתה לארץ ממוֹנטריאוֹל, ובמשך השנים התגוררה ולמדה בישראל לפרקים; בשביל מַייקל זה היה הביקור הראשון. יצחק רבין נבחר לראש ממשלה זמן קצר לפני-כן; זו היתה תקופה של אוֹפּטימיות, של יוזמות חדשות, של שלווה יחסית. ביקרנו אצל בני משפחה ואצל חברים, ערכנו את העליוֹת-לרגל התיירוּתיוֹת הבלתי-נמנעוֹת אל יד ושם, אל הכותל המערבי, מצדה, ים המלח. שָהינו זמן-מה גם ברובע המוסלמי של העיר העתיקה, וביקרנו במסגדים הידועים, כולל אל-אקצא, וגם בעכו. כמה דברים מתוך מה שמייקל חווה במהלך הביקור ההוא מצאו את דרכם, אחרי ים של שינויים, אל דפי ספרו איגוד השוטרים היִידיים. זה היה ביקור מלא חוויות, הראשון – כך חשבנו – מבין הרבה ביקורים שנעשה ביחד.
לא חזרנו לארץ במשך עשרים ושתיים שנים.
במהלכה של תקופת הזמן הזאת, התקווה הזהירה שליוותה את אוסלו נעלמה. יצחק רבין נרצח. אינתיפאדה שנייה, ארוכה ועקובה-מדם, התלקחה ואחר-כך דוכאה באלימות. הקצב וההיקף של בניית התנחלויות בשטחים הכבושים גדלו והלכו, והכיבוש הצבאי הלך והעמיק, הלך ונעשה יותר בּרוּטלי ויותר מאמלל. אנחנו, מבועתים ומזועזעים מפֶּרֶץ האלימות וההרס, ממעשי התגמול, התגמול-שכנגד והתגמול-שכנגד-כנגד, נרתעים מרֵטוֹריקת הדֵמוֹניזציה השלטת בשני הצדדים, עשינו מה שעשו כל-כך הרבה אחרים הנמצאים בָּאמצע המהוסס: הפנֵינו את המבט הצידה. בחרנו להישאר מחוץ לוויכוח והתרחקנו מן הארץ.
אבל ב-2014, בהזמנת פסטיבל הסופרים הבינלאומי של ירושלים, איילת שבה לישראל. בזמן ששהתה שם, היא נפגשה עם כמה מן החברים המסורים של אירגון "שוברים שתיקה", עמותה המורכבת מחיילים-לשעבר שחוויות השירות שלהם בשטחים הכבושים גרמו להם להתנגד באומץ ובנחרצות לכיבוש ולפעול כדי להביא אותו לידי סיום. אנשי "שוברים שתיקה" לקחו את איילת לסיור בעיר חברון. הם הכירו לה את עיסא עַמְרוּ, מייסד האירגון העממי "צעירים נגד התנחלויות", שפעולותיו ומפעליו הלא-אלימים הם מן הבולטים והיותר-יצירתיים בגדה המערבית. בפעם הראשונה היא הגיעה לידי הבנה אינטימית, חשופה, של מה משמעותו המדויקת של הכיבוש, של הדרך שבה הוא פועל, ושל התיכנון האסטרטגי שפיתחה ישראל במשך כמה עשורים כדי ליצור את הביורוקרטיה הצבאית המסיבית, האכזרית לעיתים קרובות, ותמיד לא-אנושית, המפקחת עליו ומכוונת אותו.
אחר-כך נסעה איילת לתל-אביב, ובילתה זמן-מה בחברתם של סופרים, במאי קולנוע, אמנים ואינטלקטואלים שמתגוררים בעיר הקוֹסמוֹפּוֹליטית הזאת, שבה זוגות של הומוסקסואלים מטיילים יד ביד ברחובות, שבה מסעדות "שִיקִיוֹת" מעניקות מגע יצירתי משלהן למטבח הים-תיכוני המסורתי, ושבה הקצב והדופק של החיים הם "סבּאבּה". העיר נוצצת, רוחשת. והיא מַפנה את המבט הצידה. מי שמסתובב ברחובות תל-אביב, לא יעלה בדעתו שבמרחק של שעת נסיעה אחת בני-אדם חיים ומתים תחת עול של כיבוש דַכְּאָני.
איילת בילתה נהדר בתל-אביב, ושם בדיוק היתה הבעיה. היא הרגישה כל-כך נוח בארץ שבה נולדה, כל-כך בבית. אבל אם זה מה שהיא מרגישה – שבדרך כלשהי היא שייכת לארץ הזאת, מכוח העובדה שנולדה בה, התחנכה וספגה את המזג שלה, ומכוח היותה יהודייה – היא גם חשה מידה מסוימת של אחריות לָעַוולוֹת ולַפּשעים הנגרמים בשמו של אותו בית ובשם ה"ביטחון" שלו.
אבל מרגע שאיילת הגיעה למסקנה הזאת, התברר לה שהבעיה העיקרית היא לפניה: הרגשת חוסר-האונים. איך יעלה בידה להביא לידי שינוי משמעותי כלשהו, אפילו הקל-שבקלים, בתוך הבִּיצה הטובענית הזאת שהביסה כבר את כל סוגי המאמצים שהשקיעו עשרות נשיאים וראשי ממשלות, שרי חוץ, זוכי פרס נוֹבּל ואירגונים לא-ממשלתיים, פוליטיקאים ודיפלומטים ופעילי שלום, שלא לדבר על דורות של קיצוניים אלימים מכל צבע ומין שחתרו אל פתרונות אישיים מעוּותים משלהם?
כשאיילת חזרה הביתה מן הנסיעה הזאת היא סיפרה למייקל מה ראתה בחברון. היא תיארה את מוטות המתכת שרותכו אל הדלתות של בתי התושבים, כדי לחסום בפניהם את היציאה מהבית. היא סיפרה על הרגע המפחיד שבו שני נערים פלסטינים צעירים העזו לעלות על הכביש הראשי של עירם-הם – רחוב שלפלסטינים אסור להסתובב בו, כי כך הם מסתכנים ומפקירים את עצמם לחסדיהם של חיילי צה"ל החמושים לעייפה – בגלל צירוף של שיעמום, רברבנות וייאוש. היא תיארה איזה גועל עלה בה למראה כתובות הגרפיטי המשורבטות על הקירות ברחבי חברון, המאחלות בעברית מוות לערבים. היא סיפרה על הדברים שראתה ושמעה, וככל שמייקל המשיך להקשיב, הרתיעה שלו, תוצאת עשורים של התפכחות והתרחקות, הלכה והתפוגגה.
וכשהיא התפוגגה לחלוטין, התחלנו שנינו להבין שעצם פעולת הסיפור – מסירת עֵדוּת בשפה בהירה וחיה על דברים שחוֹוים באופן אישי ואירועים שלוקחים בהם חלק – יש בה כוח למקד אליה את תשומת-הלב של בני-אדם, שכמונו אנו, ויתרו מזמן על מתן תשומת-לב, או פשוט ויתרו וזהו.
ולספר סיפור – זוהי כבר טריטוריה חופשית וחסרת מגבלות, שאותה דווקא הכרנו היטב. וחשוב מזה: הכרנו הרבה מסַפּרי סיפורים: סופרים ומחברים יצירתיים שכל מקצועם הוא, כדברי הנרי ג'יימס, להיות "אחד ששום דבר לא הולך אצלו לאיבוד". בתור שָׂמֵי-לֵב מקצועיים, יש להם המיומנות והכישרון, אם רק נוכל לגייס אותם ובעזרתם לגייס אחרים, לנצל את שליטתם בשפה ואת יכולתם לגלות פרטים שיגרמו לאנשים להפסיק להפנות את המבט הצידה, ושיביאו אותם להישיר שוב מבט, ומן הסתם לראות משהו שחמישים שנים של דיוּוחי חדשות, של ניירות לבנים, של תעמולה, אולי החמיצו.
וכך, מתוך מוּדעוּת למועד הקָרֵב של יוני 2017, יוֹבל החמישים לכיבוש, הוצאנו קול קורא – למחברים מכל יבשות העולם פרט לאנטארקטיקה, בני כל הגילים, הכותבים בשמונה שפות-אם. מחברים שרואים את עצמם נוצרים, מוסלמים, יהודים והינדים, ומחברים שאין להם שום שיוך דתי. כמה מהם כבר נתנו קודם לכן פירסום לתחושות הפוליטיות שלהם בנושא פלסטין–ישראל, אבל רובם לא, ורבים מהם הודו למן ההתחלה שמעולם לא הקדישו לעניין יותר מאשר הרהור חולף. לרבים מהם זה היה ביקורם הראשון באזור; אחדים חזרו אל מקום שהכירו היטב. המחברים הפלסטינים והישראלים כתבו על הבית שלהם. כולם כאחד חזרו הביתה, דבר שבקושי העזנו לקווֹת, גדושים לבלי הכיל בַּחיוּניוּת של הדברים שראו, ובצורך להַעֲרוֹת אותם למילים, לשתף אנשים אחרים בסיפור.
במהלך שנת 2016, המחברים המשתתפים בספר הזה הגיעו לישראל-פלסטין בקבוצות קטנות שנעו מאדם אחד עד שבעה אנשים, במשלחות שאירגנו אנשי "שוברים שתיקה". מרגע בואם הם בילו את רוב הזמן בשטחים הכבושים, בשכונות של ירושלים המזרחית כמו סילוואן, שייח' ג'ראח, ובמחנה הפליטים שועפאט; בערי הגדה המערבית – חברון, רמאללה, שכם, יריחו ובית לחם; בכפרים בגדה המערבית, ובהם נבּי סאלח, סוּסיא, בילעין, אוּם אל-חֵ'יר, ג'ינְבָּה, אל-וַלַגֶ'ה, כּוּפְר קַדוּם; וגם ברצועת עזה. במקומות האלה נפגשו המחברים עם מארגנים של קהילות פלסטיניות ועם מנהיגים של תנועות מחאה לא-אלימות, ובהם עיסָא עַמְרוּ, כמו גם עם בעלי חנויות, אמנים, אינטלקטואלים ופועלים, עם פעילות לזכויות נשים ועיתונאים, עם אנשי עסקים וחקלאים, עם סבים, הורים וילדים. הם נפגשו גם עם מתנחלים ישראלים ועם מתנגדי כיבוש ישראלים ופלסטינים, עם עורכי-דין לזכויות אדם, עם אקדמאים וסופרים. בכל אחד מן המקרים, הנטייה וההתעניינות האינדיבידואליות של המחַבּרת או המחבר קבעו את מסלול הסיור – היו כאלה שיָשְנוּ בבתים של משפחות במחנות פליטים פלסטיניים, בכפרים ובערים, אחרים ערכו סיורים בבית חרושת לסבון או באתר ארכיאולוגי. היו כאלה שביקרו בבית משפט צבאי ישראלי, אחרים בילו זמן עם משפחות שכולות פלסטיניות וישראליות. הנושאים שבחרו הכותבים הם שונים ומגוּונים; הטווח הרחב של ההתנסויות, נקודות המבט ודרכי הסיפור משתקף בין דפי הספר הזה.
ברצוננו להבהיר: לא היו לנו שום ציפיות פוליטיות מוקדמות מן המחברים האלה. הזמַנוּ אותם להשתתף בפרויקט הזה על בסיס המצוּינוּת הספרותית שלהם והשפעתם על קהלי קוראים רחבים ומסורים – בארצם-הם, ובמקרים לא מעטים בעולם כולו. לא צינזרנו אותם ולא ניסינו להגביל את כתיבתם בשום צורה שהיא. מה שהם ראו הוא מה שהם כתבו והוא מה שתקראו. צוות אחראי ודקדקני של מְאַמְתֵי-עוּבדוֹת עמל במשך חודשים לוודא שכל מילה בדפים האלה מדויקת ובדוקה.
ולבסוף: כמו כל הכותבים המעורבים בפּרוֹיקט הזה, אף אחד מאיתנו לא קיבל ולא יקבל תשלום מכל סוג שהוא על העבודה הזאת. כל ההכנסות ממכירת הספר, בניכוי הוצאות ההדפסה, יחולקו בין האירגונים "שוברים שתיקה" ו"צעירים נגד התנחלויות" – אלה שהעבודה הקשה, האפורה והלא-מתוגמלת שלהם תימשך עוד הרבה-הרבה זמן לאחר שקוראי הספר הזה יהפכו את הדף האחרון.
מאנגלית: מולי מלצר