והפעם במקום פרק ראשון, הביקורת המלאה של אריאנה מלמד על הספר (מוסף ספרים, הארץ)
ב"מרכבת היהלום", אקונין, מחברה של הסדרה הבלשית הכי מוצלחת בתולדות הספרות הרוסית, כותב על פושעים, גיישות ונינג'ות בתחילת המאה ה-20
הנה הוא חוזר, אהובי הוותיק: שיבה של מלח ופלפל זרקה בשיערו, רקותיו כבר הלבינו לגמרי ובצאתו מן הבית הוא מסרק את פאותיו בקפידה במברשת מיוחדת, ושמח לגלות, בהביטו במראה, כי שפמו המטופח עודנו שחור כפחם. מבט אחד במשרת היפני הנאמן שלו, וללא מלים מתברר כי אראסט פטרוביץ' פנדורין, יועץ ללא שכר לשירותי הביון של רוסיה במלחמה הנוראה עם יפן, שוב יוצא להרפתקה.
נשנן אפוא איתו את המנטרה שהיא כרטיס הכניסה לעלילותיו: "לזכר המאה ה–19, שהספרות בה היתה גדולה, האמונה בקדמה – חסרת גבולות, והפשעים בוצעו ופוענחו בחן ובטוב טעם". ניזכר שהמנטרה הזאת תקפה בהחלט גם לראשית המאה ה–21, ועכשיו — הידד — אפשר לשקוע בכרך העשירי של "תיבת פנדורין" המתורגם לעברית, לנתק את הסלולרי ולהתרפק על הימים הטובים והמסובכים ההם, שמעולם לא חווינו על בשרנו.
סיפור האהבה שלי החל עם "עזאזל", הכרך הראשון מתוך 14 במקור, שתורגם לעברית, ומצדי הוא יכול להימשך לנצח. בוריס אקונין, מחברה של הסדרה הבלשית הכי מוצלחת בתולדות הספרות הרוסית, נחשף בינתיים בזהותו האמיתית: גרגורי שאלבוביץ' צ'חראטישווילי — לכו תייצרו רב מכר עם שם כזה — והתברר כי הוא יפנולוג נודע ופרופסור באוניברסיטה ומן האנשים המעצבנים שיודעים הכל על כל דבר, שני רק לאומברטו אקו. מאז האהבה רק התעצמה, מפני שבצד העלילות מסמרות השיער והפיקרסקיות כל כך, אקונין וגיבורו הם אמני מניפולציה ספרותית מענגת ביותר.
כמו היה נאמן לאמירה הנשכחת של ראבלֶה: "ספרות היא בילוי מצוין לבורגנים מהוגנים", מגיש אקונין (כן, השם הוא רמיזה גלויה לבאקונין, שיש לו קשר ביוגרפי ליפן, הידעתם?) לקוראים שלו את מיטב הבידור הבלשי שאפשר לצפות לו, בנאמנות עילאית לעקרונות הז'אנר הקלאסי, בתחקיר מופתי שמשיב רוח חיים באפה של המאה האהובה עליו ובחדווה בלתי נלאית להלעיט את קוראיו בפרטי מידע על התרבויות שבהן משוטט גיבורו. בורגנים מהוגנים מדווחים על אושר עילאי בקריאה: גם הפעם הם לא יתאכזבו, השבח לאל או לבודהה, שניים בכריכה אחת!
"מרכבת היהלום" מתחיל בנובלה שנגמרת, למרבה הצער, מוקדם מדי ולמרבה השמחה, בלכידתו של אויב מסוכן — המאיים לשבש את מערכת האספקה של צבא הצאר, המובילה נשק, מזון וגם וודקה לחיילים האמיצים במערכה שאיש כבר אינו יודע מדוע התחילה, אבל ברור שיש לנצח בה. אראסט פטרוביץ' המאפיר, שחִנו וקסמו לא סרו ועדיין הם גורמים לנשים סחרחורת מעודנת במפגש הראשון עמו, הוא כבר סוג של גימלאי משירותים חשאיים רבים ושונים. הוא נאלץ להתגייס אליהם, כזכור למעריציו, אך ורק מפני שמשפחתו ירדה מנכסיה והיה עליו לעמול במלאכות ארציות וגסות כדי להתפרנס. שכלו החריף כשורש חזרת רוסי, נימוסיו המושלמים, תאוות הידע השרלוקית שלו ויכולת הדדוקציה המפעימה לא פחות מובילים אותו מהצלחה להצלחה. ואף על פי שבפתח הדברים שלפנינו כבר נטש את הפקידות והוא עסוק בחיפושי אוניות טבועות, יש מלחמה בעולם, ואנשים מהוגנים חייבים להתנער מחלומם להתעשר ולעשות משהו למען המולדת.
עד כמה זה מסובך מבחינה רגשית ומפתיע, שומט לסתות ממש, אפשר יהיה לגלות רק בעמוד האחרון, אחרי קריאת הרומן המזנב באחורי הנובלה, הקרוי "בין השורות". כמו שרלוק הולמס והרקול פוארו, גם אראסט פטרוביץ' אינו מדווח לזולת על רגשותיו, אינו לוקה בפלאשבקים סנטימנטליים ואינו מסביר את מניעיו לפעולה. עלינו, הקוראים, מוטלת חובת הגילוי, והפעם היא משמחת במיוחד, שכן כמו במניפה ססגונית, "בין השורות" פורש את מהות הקשר הביוגרפי והמיסטי כאחד של גיבורנו ליפן. הרומן מוצא אותו בנעוריו מגויס לשירות החוץ בתפקיד זוטר של יועץ טיטולרי ביוֹקוֹהמה, קצת אחרי נפילת המשטר הישן, הרפורמות מרחיקות הלכת של מייג'י ופתיחתה של יפן לעולם המע
יוקוהמה ויפן כולה הן עדיין ארץ מסתורית ולא ידועה, אבל רוסים יכולים לחיות בה חיים של חירות פרועה כמעט, עם משרתים כנועים וחרישיים ופילגשים־להשכרה ואהבות גדולות תחומות בחוזה, מעשים נכלוליים ושיברונות לב בלתי מהוגנים לגמרי, וגם להיקלע לטרגדיות של מלחים שיכורים ורומנטיקנים שלא השאירו את הלב המדמם ברוסיה. ברשותכם, כדי למנוע ספוילר, רק קווים כלליים: בעילה מוצדקת ביותר של גילוי יפן לגיבורנו, אקונין מרבה להובילנו לחצרות האחוריות של יוקוהמה, שם גרים פושעים קטנים ונינג'ות גדולים ופילוסופים בלתי נלאים של הבודהיזם. הם מאתגרים את פנדורין לא פחות מן הנשים היפניות, הנוהגות חירות מופגנת בעניינים שבינו לבינה ובכל זאת נותרות מצועפות ומרוחקות, עטויות ערפל קסום. כל זה קורה אחרי שמתרגלים לקריטריונים האסתטיים השונים כל כך מאלה של הסלון המוסקבאי המהוגן.
קריאה של הנובלה והרומן ביחד — שלא תעזו להפוך את הסדר, בבקשה — היא שמעניקה לשניהם את ממד העומק שאולי חסר מעט בכל אחת מהן. תיבת הפנדורה האמיתית של אקונין מכילה שלל מרהיב של אמצעים ספרותיים שבכולם הוא מלהטט כרב אמן. אם החליט להקדים את הנובלה לרומן ואת המאוחר למוקדם, החלטה לא פופולרית אצל מו"לים, זה נעשה במניפולציה מכוונת שתכליתה היא ההוכחה שהשלם גדול בהרבה מסכום חלקיו. אני מנועה מלהסביר כאן מדוע, ורק מבקשת שתיתנו לאקונין להוביל אתכם ממרכזיות הטלפונים החדישות של מוסקבה, במכונית שהיא פלא טכנולוגי - אל מאורות האופיום של יוקוהמה, אל חידות העולם התחתון היפני ואל עלילה מקפיאת דם ומכמירת לב בעת ובעונה אחת.
חנונים ייהנו גם מפענוח אזכורים ספרותיים ורמזים ומשחקונים שאקונין מפזר כאן ביד רחבה: אפשר כמעט לשמוע אותו צוחק בעת שהעלה אותם על הכתב, ואפשר להסתייע ב"הערות מאלפות, אזכורים ספרותיים ומידע שימושי נוסף" המובאים באחרית הספר על ידי המתרגם יגאל ליברנט. התרגום נעשה בחן ובטוב טעם — כלומר, מי שאיתרע מזלו ואינו יודע רוסית, יכול לקרוא בשטף בלי להרים גבה בשל ענייני לשון מוקשים.
הביקורות המושמעות תדיר כלפי אקונין תקפות גם כאן: הדמויות לפעמים שטוחות ורק גיבורנו מצטיין בתלת־ממדיות; נשים מוצגות בספריו במיטב הג'נטלמניות המיזוגנית של ימים עברו; לפעמים הוא עולה על גדותיו מרוב התלהבות, ולעולם אינו נוטש את סגנון הבלש הקלאסי, ההוא עם השריטה שמוכרח לפענח פשע ולתקן את הקרע ברקמה החברתית. אומרים גם שלעתים קרובות הדידקטיות שלו מוגזמת והוא מאכילנו בכפית בטריוויה בלתי נחוצה. הכל נכון, וגם כאן דמותו של מאסה, המשרת היפני, אינה מפותחת עד תום, ולמעט גבירה מפוקפקת אחת, הנשים קצת פלקטיות למדי. אבל כשמתאהבים מותר להתעוור קצת, אחרת השיער המאפיר המסורק בקפידה ייראה לנו כסתם סימני זיקנה.
בני המזל שבינינו, מפענחי אותיות קיריליות, יכולים להתוודע לכל עלילותיו של פנדורין כמעט בבת אחת. אקונין העלה את שלל העלילות לרשת באתר הרשמי שלו, אבל כל הטוב הזה נמנע ממי שאהבתם תלויה ב"נשיקה דרך מטפחת", כלומר בתרגום. לפני שנאחל לאקונין בשל כך שתיפח רוחו הספרותית, צריך לשוב אל הקצב הטוב, האטי, של המאה ה–19, מקסימום תחילת ה–20. האמת, עדיף כך, לא קשר קצר וסוער עד כלות אלא רומן ארוך עם פנדורין עול הימים, וגם עם זה המאפיר. שלא ייגמר לעולם.