פתח דבר למהדורה העברית / יהודה מלצר

 

באמצע ההקדמה לספר המפתיע הזה, מכריז המחבר: “לכן פניתי בעצמי למקורות". לכאורה, זה מוזר. הוא לוקח אותנו למסע של חקירה בהיסטוריה של הרעיונות הפילוסופיים, לגלות את האמת על מה שאולי הוא האירוע המכונן של התרבות המערבית שלנו, ומה, עלתה על דעתו של מישהו האפשרות שבמחקר כזה הוא לא “יפנה בעצמו למקורות"?

אבל ההכרזה הזאת לא מוזרה. גם לא מפתיעה. כשהיא באה מפיו של איזידור פיינשטיין סטון, העילוי היהודי שבזמן לימודי התיכון יסד את העיתון הראשון שלו (The Progress) כשהוא בן 14, ואת אהבתו לפילוסופיה ולקלאסיקה כסטודנט בקולג' נטש כדי לרוץ ולהיעשות לעיתונאי־החוקר המשפיע ביותר באמריקה השסועה של המאה העשרים, לבדו, כשההכרזה הזאת נאמרת מפיו שלי איזי (Izzy) סטון, זאת הכרזה של יציאה לקרב.

במהלך רבע מאה של חפירה עיתונאית ללא לאות, תמיד הוא “פנה בעצמו למקורות". והמקורות מעולם לא היו אנשים, אלא מסמכים, דו"חות, טקסטים. וכך, לאחר אין־ספור סְקוּפּים, עובדות, עובדות, עובדות, וכמובן גם דעות מובהקות, והומור, כשהוא בן 44, הוא נערץ, והוא שנוא, אז, בימי מקארתי הנפלאים, הוא

סוף־סוף גם מנודה. לבדו הוא בחדרו הדל בוושינגטון (לא לגמרי לבדו — לפעמים פוגש אותו הדוור, לא לפני שהוא משתף את

האף־בי־איי בדואר של היהודי הזה), ולא רק שאין לו עיתון שיעסיק אותו, אלא שישנם בבירה האמריקאית די והותר עיתונאים שמתרוצצים להתקרב אל המקורבים. אל מי שהם רואים כ"מקורות", אל כל מי שאיזי ממילא לא מאמין להם.

אז, ב־1952 הוא יסד את אחד מן המפעלים המרתקים בתולדות העיתונות: השבועון של אַי. אֶף. סְטוֹן. את האיגרת הזאת שהקים הוא כותב ומפיק ומפיץ לבדו בעזרת כמה דולרים מידידים (“הכול החזרתי"), ואין בוושינגטון מי שלא קורא אותה. במשך 19 שנה זהו המקור החשוב ביותר של עיתונאות עם חדשות. חמישים שנה לפני האינטרנט, האיגרת השבועית הזאת היא אֵם כל הבלוגים הפוליטיים העצמאיים.

איזי סטון תמיד התעקש: החיסרון של רוב העיתונים הגדולים, הממוסדים, הוא שהתוכן שלהם פשוט אין בו חדשות. וכדי שיהיו בו חדשות, לֵך אל המקורות האמיתיים, לֵך ועבוֹד כגלאי שקר. הכול נמצא שם במסמכים אם רק תחפש נכון: השקרים, השתיקות, הסתירות, ההסתרות, ההטעיות המכוּונות, וגם גילויי התמימות המביכה של כל אלה שאין להם מושג עד כמה מעשיהם ומחדליהם נפשעים. “כל הממשלות משקרות" הוא אחד מן הפסוקים הנצחיים שלו (ושֵם אחת מארבע הביוגרפיות שנכתבו עליו). והמשכו של הפסוק נפלא: “...אבל הארצות שבהן אנשי הממשל מעשנים בעצמם את החשיש שאותו הם מסַפקים לציבור, להן מחכה אסון". כך היה כשכתב על שקרי וייטנאם, כך שם גם היום, וכך בכל מקום. ועל כן חופש הביטוי הוא לב הדמוקרטיה. ועל כן זהו חטאה של אתונה והכתם הנורא על הדמוקרטיה שלה. ועל כן זהו חטאו של סוקרטס: שלא על חופש הביטוי הוא נאם באפולוגִיה שלו. אילו רק נתנו לאיזי סטון לכתוב את נאום ההגנה של סוקרטס! הנה הוא, כדאי לקרוא כאן: "A New Apology for Socrates", Harper's Magazine, February 1988.

נאום ההגנה הזה של סוקרטס מאת הסנגור־מטעם־עצמו איזי סטון באמת לא דומה לנאום ההגנה של סוקרטס שכתב תלמידו הגאוני אפלטון. “אילו סוקרטס הדגיש את חופש הביטוי כזכות בסיסית של כל האתונאים, אני מאמין שהמושבעים היו משחררים אותו". הוא לא עשה כך, סוקרטס, והוא הזמין את גזר דינו, שנים מעטות אחרי שהדמוקרטיה הצעירה והמתגוננת הצליחה לסלק את החוּנְטָה השלטת.

מי היה סוקרטס האמיתי, איזו מין דמוקרטיה היתה שם באתונה, מהו העניין החדש הזה, פילוסופיה בדרך של שיחה — איזי סטון לא המציא את השאלות האלה. השבועון הלמדני האנגלי

Times Literary Supplement הקדיש חוברת מיוחדת לסקירה של יותר מאלפיים שנות כתיבה על סוקרטס, ביקורת וניכוּס: כל דור, כל מלומד, כל חולם ומהפכן והסוקרטס שלו. וכותרת הסקירה:

“Socrates Had It Coming" (TLS, December 13, 2012). אלא שהחידוש של סטון מאלף בפשטותו: הנה החידה, הנה התֵזה שתוביל לפתרון, והנה החקירה וההוכחה. והשיטה היא לפי הניסיון העיתונאי שהצטבר בעבודה של חמישים שנה, רק שהפעם המסמכים שהבלש החשדן קורא בדרך שלא קראו אותם לפניו הם קצת עתיקים ומקוטעים. וכך אנחנו מקבלים סוקרטס אחר, מפני שעד עכשיו לא כך התרגלנו לחקירה. קשה לחשוב על מישהו שידע להרגיז כמו איי. אף. סטון. וזהו המקום שכדאי להתחיל בו, האתר הרשמי:

The Official Website of I. F. Stone.

* * *

משפטו של סוקרטס הוא לא ספרו הראשון של אַיי. אֶף. סְטוֹן שמתורגם לעברית. כשעבד בצעירותו ביומון החלוצי PM ובשבועון The Nation, קיבל טלפון סודי ובו הזמנה: לטוס לאירופה ושם להצטרף למסעם של עקורי המחנות באונייה דרך המצור הימי הבריטי אל חופי פלשתינה. סדרת הכתבות שפרסם ב־1946 הפכה אותו מעיתונאי רדיקלי מפורסם לגיבור יהודי נערץ. הכתבות זכו לפרס, והספר Underground to Palestine נועד להיות רב־מכר, הוקצב לו על־ידי המוסד היהודי המזמין סכום עצום לפרסום ולהפצה, ולמחבר תוכננו הופעות ברחבי אמריקה. זה לא קרה. המהדורה נגרסה, הספר יצא בהוצאה קטנה, ונעלם. היה שם משפט אחד שאיזי מתבקש למחוק — הספר נהדר, אבל רק משפט אחד — משהו בעניין הפליטים האלה, שלא יעשו בביתם החדש פליטים חדשים. כמובן, איזי התעקש. ומאז לא הוזמן להופיע בשום מוסד יהודי. והאירוניה: כבר ב־1947 יצא הספר בעברית: בדרך המחתרת לארץ ישראל, בתרגום בנימין גלאי, בהוצאת מערכות (!). נפלאות הן הרפתקאות חופש הביטוי והפחד מפני החופש הזה. כך או כך, עם הזמן מצא את עצמו אַיי. אֶף. סְטוֹן, בעל תעודת־עיתונאי ישראלית משנת 1950, מוחרם גם בארצנו. זאת הארץ שאת תלאות ראשוני הפליטים האירופיים שנקבצו אליה היה הוא הראשון שסיקר.

הוא ידע את זה תמיד, שכך יהיה, וידע עוד. בשיא כוחו ובשיא בידודו, הוא, שבלשונו שלו נחשב אז פשוט ל"בן־כלבה יהודי אדום", הודיע לאשתו־שותפתו־לעבודה, לאסתר (“אף אחת טובה ממנה לא צעדה עלי אדמות"): “יקירה שלי, אני עתיד לצמוח ולהפוך ממנודה ל'טיפוס', ואם יהיו לי חיים די ארוכים, יִראו בי מוסד לאומי". הוא חי עד גיל 81, די כדי להיחשב לעיתונאי־החוקר המשפיע ביותר באמריקה, האב־המייסד של שושלת ממשיכי־דרך. העיתונאי העצמאי הראשון שזכה בפרס לעיתונאות עצמאית שנוסד על שמו, The I. F. Stone Award, הוא גְלֶן גרינוולד, מי שחשף את הדלפת מסמכי סְנוֹדֶן המסעירים והטיח בפנינו את האמת ההיא הברורה: כל הממשלות משקרות, הן ותאגידיהן עימן. בשנת 2014 היה גרינוולד גם הראשון שזכה בפרס החדש: כניסה ל"היכל התהילה" המיוחד של העיתונאים החוקרים, The Izzy Hall of Fame.

ונכון, משפטו של סוקרטס הוא צירוף נדיר של פולמוס בפילוסופיה קלאסית עם רב־מכר בלשי מותח. אבל כשהוא מופיע כסיום מפואר של חייו זרועי המאבקים של העיתונאי האגדי איזי סטון, בעיקרו הוא תזכורת רבת־יופי לאפשרות החמקמקה, זו שבהטיית־ראש קלה נעלמת לה בצִדי דרכינו: האפשרות הממשית לחיות כך את חיינו, כאילו החיפוש העיקש אחר האמת הפוליטית איננו רק אשליה נערית.

יהודה מלצר

ספרי עליית הגג