יום ראשון
בארי פֶרבְּראדֶר לא רצה לצאת לארוחת הערב. הוא סבל מכאב ראש אדיר כמעט כל סוף השבוע ונאבק לסיים בזמן רשימה לעיתון המקומי.
אבל אשתו היתה קצת צוננת ומיעטה לדבר בארוחת הצהריים, ובארי הסיק שכרטיס הברכה לרגל יום הנישואים לא המתיק את העונש על שהסתגר בחדר העבודה כל הבוקר. לא עזרה גם העובדה שכתב על קריסטל, שמרי לא חיבבה, גם אם העמידה פנים שכן.
"מרי, אני רוצה לצאת איתך לארוחת ערב," הוא שיקר כדי לשבור את הקרח. "תשע‑עשרה שנים, ילדים! תשע‑עשרה שנים, ואמא שלכם מעולם לא היתה יפה יותר."
מרי התרככה וחייכה, אז בארי התקשר למועדון הגולף, כי היה לא רחוק ולא היתה בעיה להזמין שם שולחן. הוא ניסה לפנק את אשתו בדברים הקטנים, כי עם הזמן, אחרי כמעט שני עשורים יחד, הוא הבין כמה פעמים איכזב אותה בדברים הגדולים. זה אף פעם לא היה בכוונה. הם פשוט הסתכלו אחרת על מה שאמור להיות חשוב בחיים.
ארבעת הילדים של בארי ומרי כבר עברו את הגיל שבו צריך בייביסיטר. הם צפו בטלוויזיה כשאמר להם להתראות בפעם האחרונה, ורק דֶקְלן, הכי קטן, פנה והסתכל עליו והרים יד לפרידה.
כאב הראש האדיר של בארי המשיך להלום בחוזקה מאחורי האוזן בזמן שיצא מהחניה בנסיעה לאחור והתחיל לנהוג ברחובות העיירה היפה פַּגְפוֹרד, שם גרו כל השנים שבהן היו נשואים. הם נסעו בצֶ'רְץ' רוֹאוּ, הרחוב עם הירידה התלולה, שם עומדים הבתים היקרים ביותר במלוא הדרם וכובדם הוויקטוריאניים, פנו בפינה ליד הכנסייה הכאילו‑גותית, שם צפה פעם בארי בתאומות שלו משתתפות ביוסף וכותונת הפסים המשגעת, וחצו את הכיכר, משם נראה במלואו השלד הכהה של המנזר ההרוס שחלש על קו הרקיע של העיירה, גבוה על גבעה, מתמזג בשמים הסגולים.
כל מה שבארי הצליח לחשוב עליו בזמן שסובב את ההגה וניווט בפניות המוכרות, היו הטעויות שהיה בטוח שעשה כשמיהר לסיים את הרשימה ולשלוח אותה באימייל ל"יארוויל אֶנְד דיסְטְריקְט גאזֶט". אף על פי שהיה דברן בלתי נלאה ומרתק בפגישות פנים אל פנים, הוא גילה שקשה לו להעביר את האישיות שלו אל הנייר.
מועדון הגולף שכן לא יותר מארבע דקות נסיעה מהכיכר, קצת אחרי הנקודה שבה החלה העיירה לדעוך בגניחה אחרונה של בתים קטנים וישנים. בארי החנה את המיניוַאן ליד מסעדת המועדון, "בּירְדי", ועמד רגע לצד המכונית, חיכה למרי, שתיקנה את השפתון שלה. אוויר הערב הקריר ליטף את פניו. הוא הביט בקווי המִתאר של מסלול הגולף המתפוררים באור בין הערביים ותהה למה המשיך להיות חבר במועדון. הוא היה שחקן גולף גרוע: תנועת החבטה שלו היתה לא יציבה ומספר החבטות‑לחור שנדרשו לו היה גבוה. כל כך הרבה עניינים אחרים תבעו את זמנו. ראשו פעם בכאב עז מתמיד.
מרי כיבתה את נורית מראת האיפור וסגרה את הדלת בצד שלה. בארי לחץ על כפתור הנעילה במחזיק המפתחות שלו; העקבים הגבוהים של אשתו נקשו על האספלט, מערכת הנעילה של המכונית ציפצפה, ובארי תהה אם הבחילה שחש תעבור אחרי שיאכל.
אז פילח את מוחו, כמו כדור ברזל ענקי, כאב שכמותו לא חש מעולם. הוא בקושי קלט שנחבל בברכיים כשנחבטו באספלט הקר; הגולגולת שלו נשטפה באש ובדם; הייסורים היו קשים לבלי שאת, אבל לא היתה לו ברירה אלא לשאת אותם, כי החידלון עדיין היה במרחק של דקה.
מרי צרחה - והמשיכה לצרוח. כמה גברים יצאו בריצה מהבר. אחד מהם טס בחזרה פנימה כדי לראות אם נמצא במקום אחד הרופאים בגמלאות החברים במועדון. זוג נשוי, מכרים של בארי ומרי, שמעו את ההמולה מהמסעדה, נטשו את המנות הראשונות ומיהרו החוצה כדי לראות אם יוכלו לעזור. הבעל התקשר למוקד החירום בנייד שלו.
עד שהגיע האמבולנס מהעיר הקרובה, יארוויל, עברו עשרים וחמש דקות. כשהאור הכחול המהבהב ריצד על זירת האירוע, כבר שכב בארי בשלולית של קיא, לא זז ולא הגיב; מרי רכנה לצידו, בגרבי ניילון קרועים בברכיים, לופתת את ידו, מתייפחת ולוחשת את שמו.
|
|||
 |
|||
יום שני
1
"תתכונן," אמר מיילס מוליסון, שעמד במטבח של אחד הבתים הגדולים בצ'רץ' רואו.
הוא חיכה עד שש וחצי בבוקר כדי להתקשר. זה היה לילה קשה, מלא פרקים ארוכים של ערות שנקטעו ברגעים חטופים של שינה חסרת מנוחה. בארבע לפנות בוקר הוא הבין שגם אשתו ערה, והם דיברו כמה זמן בשקט בחושך. גם כשדיברו על מה שנאלצו להיות עדים לו, וניסו לסלק מליבם רגשות חרדה והלם, גלי התרגשות קטנים ורכים כנוצות דיגדגו את הקרביים של מיילס כשחשב על הרגע שבו יספר את החדשות לאבא שלו. הוא תיכנן לחכות עד שבע, אבל החשש שמא מישהו עלול להקדים אותו דחף אותו אל הטלפון מוקדם יותר.
"מה קרה?" הרעים הקול של הווארד בשמץ גוון מתכתי; מיילס העביר את השיחה לרמקול, שסמנתה תוכל לשמוע. העור החום שלה, כמו מהגוני, בלט על רקע כותונת הלילה הוורודה החיוורת, אחרי שניצלה את היקיצה המוקדמת ומרחה מלוא החופן משחה לחיזוק השיזוף הטבעי הדוהה. המטבח נִמלא תערובת ריחות של נס קפה ושל קוקוס סינתטי.
"פֶרבְּראדֶר מת. התמוטט במועדון הגולף אתמול בלילה. סם ואני בדיוק אכלנו ארוחת ערב ב'בירדי'."
"פרבראדר מת?" שאג הווארד.
מנימת קולו השתמע שציפה גם ציפה לשינוי דרמטי במצב של בארי פרבראדר, אבל שאפילו הוא לא חזה שממש ימות.
"התמוטט במגרש החניה," חזר מיילס.
"אל אלוהים," אמר הווארד. "הוא לא היה הרבה מעל ארבעים, לא? אל אלוהים."
מיילס וסמנתה שמעו את הווארד מתנשם כמו סוס בלי אוויר. הוא תמיד סבל מקוצר נשימה בבקרים.
"מה זה היה? לב?"
"משהו במוח, הם חושבים. נסענו עם מרי לבית החולים ו..."
אבל הווארד לא הקשיב. מיילס וסמנתה שמעו אותו מדבר במרחק‑מה מהשפופרת.
"בארי פרבראדר! מת! זה מיילס!"
מיילס וסמנתה לגמו קפה, חיכו שהווארד יחזור. כשהתיישבה סמנתה לשולחן המטבח, נפתחה הכותונת שלה, חשפה את קווי המִתאר של שדיים גדולים שנחו על אמות ידיה. לחוצים כך כלפי מעלה הם נראו מלאים יותר וחלקים יותר מכפי שהיו כשנתלו בלי תמיכה. בעור הנוקשה שמעל לחזה ניבעו סדקים קטנים שכבר לא נעלמו בטיפול. בצעירותה היא היתה משתמשת נאמנה במיטות שיזוף.
"מה?" אמר הווארד, שחזר לשיחה. "מה אמרת על בית חולים?"
"סם ואני נסענו באמבולנס," ביטא מיילס בבהירות. "עם מרי ועם הגופה."
סמנתה הבחינה שהגרסה השנייה של מיילס הדגישה את מה שאפשר לכנות הזווית היותר מסחרית של הסיפור. סמנתה לא האשימה אותו. שכרם על החוויה הנוראה שעברו היה הזכות לספר עליה לאנשים. היא לא חשבה שאי‑פעם תשכח את זה: היללות של מרי; העיניים של בארי פקוחות למחצה מעל למסכת החמצן; היא ומיילס מנסים לפענח את הבעת פניו של הפרמדיק; התכווצויות השרירים הפתאומיות; החלונות הכהים; האימה.
"אל אלוהים," אמר הווארד בפעם השלישית, התעלם מהשאלות הרכות של שירלי ברקע והקדיש שוב למיילס את כל תשומת הלב שלו. "הוא פשוט מת באמצע החניה שם?"
"כן," אמר מיילס. "ברגע שראיתי אותו היה די ברור שאין מה לעשות."
זה היה השקר הראשון, והוא הסב את המבט מאשתו כשאמר זאת. היא זכרה את זרועותיו הגדולות והמגוננות על כתפיה הרועדות של מרי: הוא יהיה בסדר... הוא יהיה בסדר...
אבל אחרי הכול, חשבה סמנתה, נותנת למיילס את הכבוד המגיע לו, איך אפשר לדעת לכאן או לכאן בזמן ששׂמים עליו מסכות ותוקעים לו מחטים? נראָה לגמרי שהם מנסים להציל את בארי, ואף אחד מהם לא ידע בביטחון שאין טעם עד שהרופאה הצעירה ניגשה אל מרי בבית החולים. סמנתה עדיין ראתה בבהירות מחרידה את הפנים העירומות המזועזעות של מרי, ואת הבעת הפנים של האישה הצעירה, הממושקפת וחלקת השיער בחלוק הלבן: מושלת ברוחה אבל קצת זהירה... ראו דברים כאלה כל הזמן בדרמות בטלוויזיה, אבל כשזה באמת קורה...
"ממש לא," אמר עכשיו מיילס. "גווין עוד שיחק איתו סקווש ביום חמישי."
"והוא נראה בסדר?"
"כן, בטח. קרע את גווין."
"אל אלוהים. זה רק מראה לך, לא? זה רק מראה. רגע, אמא רוצה להגיד מילה."
שקשוקים ונקישות, ואז הקול הרך של שירלי עלה על הקו.
"איזה הלם נוראי, מיילס," היא אמרה. "אתה בסדר?"
סמנתה מילאה את הפה ביותר מדי קפה; הוא טיפטף מפינות הפה משני צידי הסנטר, והיא מחתה בשרוול את פניה ואת החזה. מיילס אימץ את הקול ששימש אותו לעיתים קרובות כשדיבר עם אמא שלו: עמוק מהרגיל, קול של אני‑בשליטה‑ושום‑דבר‑לא‑מרתיע‑אותי, נמרץ וברור. לפעמים, במיוחד כשהיתה שיכורה, סמנתה חיקתה שיחות בין מיילס ושירלי. "אל דאגה, אמא. זה מיילס כאן. החייל הקטן שלך." "מותק, אתה נהדר: כל כך גדול ואמיץ וחכם." פעם או פעמיים, בזמן האחרון, סמנתה עשתה את זה לפני אנשים אחרים, ומיילס כעס והתגונן, אף על פי שהעמיד פנים שהוא צוחק. בפעם האחרונה הם רבו, במכונית, בדרך הביתה.
"נסעתם איתה כל הדרך לבית החולים?" נשמעה שירלי אומרת ברמקול.
לא, חשבה סמנתה, בדרך היה לנו משעמם וביקשנו לצאת.
"זה המעט שיכולנו לעשות. הלוואי שיכולנו לעשות יותר."
סמנתה קמה וניגשה אל הטוסטר.
"אני בטוחה שמרי היתה אסירת תודה," אמרה שירלי. סמנתה פתחה ברעש את מכסה קופסת הלחם ודחסה ארבע פרוסות לחם לחריצים. הקול של מיילס נעשה טבעי יותר.
"כן, טוב, ברגע שהרופאים אמרו - אישרו שהוא מת, מרי רצתה את קולין וטֶסָה וול. סם התקשרה אליהם, חיכינו שהם יגיעו ואז הלכנו."
"טוב, למרי היה מזל גדול שהייתם שם," אמרה שירלי. "אבא רוצה להגיד עוד מילה, מיילס, אני מעבירה לך אותו. נדבר אחר כך."
"נדבר אחר כך," אמרה סמנתה בלי קול לַקומקום וניענעה את ראשה. ההשתקפות המעוותת שלה נראתה נפוחה אחרי לילה בלי שינה, והעיניים החומות כערמונים היו אדומות. כשנחפזה לשמוע את מסירת החדשות להווארד, סמנתה לא נזהרה ומרחה קצת משחה‑לזיוף‑של‑שיזוף בפינות העיניים.
"אולי אתה וסם תבואו הערב?" הרעים הווארד. "לא, חכה רגע - אמא הזכירה לי שאנחנו משחקים ברידג' אצל הבּוּלגֶנים. תבואו מחר. לארוחת ערב. סביבות שבע."
"אולי," אמר מיילס והציץ בסמנתה. "אני אצטרך לבדוק עם סם."
היא לא רמזה אם היא רוצה ללכת או לא. תחושה מוזרה של נפילת מתח מילאה את המטבח אחרי שמיילס ניתק.
"הם לא מאמינים," הוא אמר, כאילו היא לא שמעה את כל השיחה.
הם אכלו בשתיקה את הטוסטים ומזגו עוד קפה לספלים. העצבנות של סמנתה התפוגגה מעט בזמן שלעסה. היא זכרה איך התעוררה בקפיצה בחדר השינה החשוך בשעת בוקר מוקדמת וחשה הקלה והכרת טובה עצומה כשחשה את מיילס לצידה, גדול וכרסתני, מדיף ריח של שמן עשבים ושל זיעה ישנה. אחר כך דימיינה איך היא מספרת ללקוחות בחנות על האיש שנפל ומת ממש מולה, ועל נסיעת החסד לבית החולים. היא חשבה על דרכים לתאר היבטים שונים של הנסיעה, ועל סצנת השיא עם הרופאה. הגיל הצעיר של אותה אישה קרת רוח רק החמיר את המצב. בשורות כאלה צריכים לשמוע ממישהו יותר מבוגר. ואז, כדי לשפר את מצב הרוח שלה, נזכרה בפגישה שקבעה למחר עם נציג מכירות של שאמפּטרה; הוא פלירטט ברוח טובה בטלפון.
"כדאי שאני אזוז," אמר מיילס ורוקן את ספל הקפה. עיניו פנו מבעד לחלון אל השמים המתבהרים שבחוץ. הוא נאנח בכבדות וטפח על הכתף של אשתו בזמן שחלף על פניה עם הצלחת והספל הריקים בדרך למדיח.
"אלוהים, זה מכניס הכול לפרופורציות, אה?"
הוא ניענע את ראשו קצר השיער והמאפיר ויצא מהמטבח.
סמנתה חשבה לפעמים שמיילס מגוחך, ויותר ויותר שהוא גם משעמם. אבל מפעם לפעם היא נהנתה מהיהירות שלו בדיוק באותו אופן שבו אהבה לחבוש כובע באירועים רשמיים. אחרי הכול, הבוקר ראוי להיות חמור סבר וקצת מכובד. היא גמרה את הטוסט ופינתה את כלי ארוחת הבוקר, מלטשת בראש את הסיפור שתיכננה לספר לעוזרת שלה.
2
"בארי פרבראדר מת," התנשמה רות פְּרייס.
היא כמעט רצה בצינת השביל שבגינה כדי להספיק לבלות עוד כמה דקות עם בעלה לפני שילך לעבודה. היא לא עצרה במרפסת הכניסה כדי להסיר את המעיל אלא התפרצה, עדיין מכורבלת ועטויה בכפפות, אל תוך המטבח, שם סיימון ובניהם בני העשרה אכלו את ארוחת הבוקר.
בעלה קפא במקומו, פיסת טוסט בחצי הדרך אל השפתיים, ואז הנמיך אותה באיטיות תיאטרלית. הבנים, שניהם בתלבושת אחידה של בית הספר, העבירו את עיניהם מהורה אחד לאחר, מפגינים רק עניין זעום.
"מפרצת, הם חושבים," אמרה רות, קצת קצרת נשימה, וצבטה ומשכה את הכפפות, אצבע אחרי אצבע, ואז שיחררה את הצעיף ופרמה את כפתורי המעיל. היא היתה אישה דקה ושחומה בעלת עיניים כבדות עצובות, ומדי האחות הכחולים הכהים הלמו אותה. "הוא התמוטט במועדון הגולף - סם ומיילס מוליסון הביאו אותו - ואז קולין וטסה וול באו..."
היא זינקה קצרות אל מרפסת הכניסה כדי לתלות את הדברים, וחזרה בזמן כדי לענות על השאלות שצעק סיימון.
"מה זאת אומרת מפלצת?"
"מפרצת. עורק שפקע במוח."
היא מיהרה אל הקומקום, הפעילה אותו, ואז התחילה למחות פירורים מהשיש שסביב הטוסטר, ולא הפסיקה לדבר תוך כדי.
"היה לו דימום מוחי רציני. אשתו המסכנה, איזה מסכנה... היא לגמרי הרוסה..."
לרגע הוכתה רות בהלם. היא הביטה החוצה מחלון המטבח בלוֹבן הפריך של הדשא המכוסה בכפור, במנזר שמעבר לעמק, חמור למראה ודמוי שלד על רקע שמים ורודים‑בהירים‑אפורים, ובנוף הנרחב שעליו היתה תפארתו של "הבית בראש הגבעה". פגפורד, שבלילה היתה לא יותר מאשכול אורות מנצנצים ברִיק השחור הרחק למטה, התגלתה עכשיו באור השמש הצונן. רות לא ראתה דבר מכל זה: מחשבותיה היו נתונות לבית החולים, איך ראתה את מרי היוצאת מהחדר שבארי שכב בו אחרי שנותק ממכונות ההחייאה המיותרות. רחמיה של רות פרייס גאו ביתר חופשיות וביתר כנות כלפי אלה שהאמינה שהם כמוה. "לא, לא, לא, לא," גנחה מרי, וההכחשה המיידית הזאת הידהדה בראשה של רות, כי לרגע ניתנה לה ההזדמנות להציץ בעצמה במצב זהה...
המחשבה היתה קשה מאין כמוה, והיא פנתה והביטה בסיימון. השיער החום הבהיר עדיין היה מלא, מבנה הגוף דקיק כמעט כמו שהיה בגיל עשרים, והקמטים בזוויות העיניים היו פשוט מושכים, אבל החֲזרה של רות לעבודה כאחות בבית החולים, אחרי הפוגה ארוכה, עימתה אותה מחדש עם מיליון ואחת הדרכים שבהן עלול גוף אנושי להיפגם. כשהיתה צעירה הצליחה להתנתק יותר; עכשיו הבינה כמה מזל יש לכל מי שנשאר בחיים.
"לא יכלו לעשות משהו?" שאל סיימון. "לא יכלו לדחוף לו חשמל?"
הוא נשמע מתוסכל, כאילו מקצוע הרפואה, בפעם המי‑יודע‑כמה, דפק את העסק כי סירב לעשות את הדבר הפשוט והמובן מאליו.
אנדרו רטט בהנאה אכזרית. בזמן האחרון הוא שם לב שאבא שלו פיתח מנהג להשיב בשאלות בּוּר גסות על המינוחים הרפואיים שאמא שלו השתמשה בהם. דימום מוחי. לדחוף לו חשמל. אמא שלו לא קלטה מה אבא שלו עושה. אף פעם. אנדרו אכל דגני בוקר ובער משנאה.
"עד שהביאו אותו אלינו היה מאוחר מדי," אמרה רות ושמטה שקיקי תה לקנקן. "הוא מת באמבולנס, ממש לפני שהם הגיעו."
"לא ייאמן," אמר סיימון. "בן כמה הוא היה, ארבעים?"
אבל רות היתה מוטרדת.
"פול, השיער שלך נראה כמו פלונטר אחד גדול. הסתרקת בכלל?"
היא הוציאה מברשת שיער מתיק היד שלה ודחפה אותה לידיים של בנה הצעיר.
"שום סימני אזהרה או משהו?" שאל סיימון, בעוד פול מושך לאיטו את המברשת בסבך השיער העבות.
"היה לו כאב ראש חזק במשך כמה ימים, מתברר."
"אה," אמר סיימון, לועס טוסט. "והוא התעלם מזה?"
"הו, כן, בכלל לא התייחס לזה."
סיימון בלע.
"זה רק מראה לך, לא?" הוא אמר בידענות. "בן אדם צריך לשמור על עצמו."
איזה גאון, חשב אנדרו בבוז נזעם; איזה עומק. אז בארי פרבראדר אשם שהמוח שלו התפקע. חתיכת זבל מלא בעצמו, אמר אנדרו לאבא שלו, בקול רם, בתוך הראש.
סיימון הצביע בסכין על בנו הבכור ואמר, "אה, ודרך אגב. הוא הולך בקרוב למצוא עבודה. הפרצוף‑פיצה הזה שיושב שם."
רות המבוהלת פנתה מבעלה אל בנה. פצעי הבגרות של אנדרו, כחלחלים ובוהקים, בלטו על לחיו המסמיקה כשהרכין מבט אל העיסה הלבנבנה שבקערה שלפניו.
"כן," אמר סיימון. "החריין העצלן הקטן הולך להתחיל להרוויח קצת כסף. אם הוא רוצה לעשן הוא יכול לשלם על זה בעצמו. אין יותר דמי כיס."
"אנדרו!" קוננה רות. "אתה לא -?"
"הו, כן, הוא כן. תפסתי אותו במחסן העצים," אמר סיימון בארשת זדון מזוקק.
"אנדרו!"
"אין יותר כסף מאיתנו. אתה רוצה סיגריות, תקנה לך," אמר סיימון.
"אבל אמרנו," ייבבה רות, "אמרנו, בגלל הבחינות שמתקרבות -"
"אם לשפוט לפי איך שהוא דפק את המתכונות שלו, יהיה לנו מזל אם הוא בכלל יעבור משהו. הוא יכול להתחיל במקדונלדס כבר עכשיו, לצבור קצת ניסיון," אמר סיימון. הוא קם ודחף את הכיסא מתחת לשולחן, מתענג על מראה הראש המוטה של אנדרו, הצד הכהה המחוצ'קן של פניו. "כי אנחנו לא נתמוך בך כשתצטרך לשבת על בחינות חוזרות, אדוני. זה עכשיו או לעולם לא."
"אוי, סיימון," אמרה רות בתוכחה.
"מה?"
סיימון פסע שני צעדים תקיפים אל אשתו. רות התכווצה ונשענה על הכיור. מברשת הפלסטיק הוורודה נפלה מהיד של פול.
"אני לא הולך לממן את המנהג המטונף של החריין הקטן! חוצפה מזוינת, לעשן במחסן שלי!"
סיימון היכה על החזה במילה "שלי"; רות התכווצה למשמע הטפיחה העמומה.
"אני כבר הבאתי הביתה משכורת כשהייתי בגיל של החריין הקטן והמחוצ'קן הזה. אם הוא רוצה סיגריות, הוא יכול לשלם על זה בעצמו, בסדר? בסדר?"
הוא דחק את הפנים שלו אולי עשרה סנטימטר מהפנים של רות.
"כן, סיימון," היא אמרה ממש בשקט.
המעיים של אנדרו כאילו נהפכו לנוזל. רק עשרה ימים קודם לכן הוא נשבע לעצמו: מה, הרגע הזה הגיע כל כך מהר? אבל אבא שלו התרחק מאמא שלו ויצא מהמטבח לכיוון המרפסת. רות, אנדרו ופול נשארו דוממים למדי; היה אפשר לחשוב שהבטיחו לא לזוז בהיעדרו.
"מילאת דלק?" צעק סיימון, כמנהגו תמיד אחרי שעבדה במשמרת לילה.
"כן," ענתה רות וניסתה לשוות לקולה עליזות, רגילוּת.
דלת הכניסה נפתחה ואז נטרקה.
רות טרחה על קנקן התה וחיכתה שהאווירה הקשה תשוב ותתכווץ לממדים הרגילים. רק כשעמד אנדרו ללכת לצחצח שיניים, היא אמרה משהו.
"הוא דואג לך, אנדרו. לבריאות שלך."
בטח, מעניין את הזין שלו, המזדיין.
בתוך הראש לא נפל אנדרו מאבא שלו בכל מה שנוגע לגסויות. בתוך הראש הוא היה יכול לצאת לקרב מול סיימון בכוחות שקולים.
בקול רם, לאמא שלו, הוא אמר, "כן. נכון."