מחבר הספר אנתוני דייוויד מספר על המפגש שלו עם יוסי ורדי  

מאז ומעולם התעניינתי בחייהם של יזמים גדולים, התעניינות שהניבה ביוגרפיות של איל־חנויות־כלבו שהפך למו"ל, של מבריח נשק, ושל לוחם זכויות אדם פלשתיני. כשפניתי אל יוסי ורדי, זה היה קודם כל מפני שרציתי לפרוץ מתחום הביוגרפיות הרגילות, שהיו עד אז תחום העיסוק שלי, אל סוגת סיפורי המסתורין, או ליתר דיוק המסתורין הכפולים. הסתערתי אל תוך הסיפור מתוך תחושה — מוטעית, כך התברר — שהוא אחד הקוסמים הסודיים של עידן האינטרנט. לזה דווקא היתה סיבה טובה. במשך שנים רווחו שמועות בממלכת חְנוּנְיָה (Geekdom) שיוסי הוא זה שהעניק לסֶרְגֵיי בְּרין ולַארי פֵּייג', מייסדי גוּגל, את הנוסחה הסודית שהביאה להם רווחים של מיליארדים. תמיד כשנשאל על כך סירב ורדי להתייחס לשמועות האלה. לימים אישר בְּרין את הסיפור בפני 400 חְנוּנים שערכו לו קבלת פנים כמו לכוכב רוק. "יוסי המציא בשבילנו את נוסחת הקסם", הוא אמר לקהל, תוך פירגון רציני וטפיחות על כתפו של יוסי (למחרת, הכותרת בעיתוני ישראל היתה "חשיפה: כיצד שימש גוּרוּ ההיי־טק הישראלי השראה לנוסחת הקסם"). אפילו אנשי תיאוריות הקנוניה תפסו על זה טרמפ. רדיו איסלאם מונה את "הגוּרוּ הישראלי" ורדי — לצד גוּגל, פֵייסבּוּק, ויקיפּדיה, מַייסְפֵּייס, אִי־בֵּיי ויַאהוּ — כדוגמאות ל"יד היהודית שמאחורי האינטרנט". סרגיי חזר ואישר זאת מפורשות בראיון לקן אַאוּלֶטָה בספרו Googled. אולי צריך להוסיף זאת לרשימה המפורסמת של תוצרי המוח הישראלי: העוזי, גלולת המעיים, ההשקיה בטפטוף, ו... ICQ. הרעיון שלי היה לרכב על הסיפור של ורדי כדי לחקור את טבעו המפליא של נס ההיי־טק הישראלי. עשרים שנה קודם לכן זינק בּיל גֵייטס אל הפיסגה על־ידי כך שנצמד אל זנבות המעיל של IBM, בעצמה חברה שפרחה משום שמעצמת־העל האמריקאית הזרימה מיליונים למחקריה. בישראל הזעירה, שאין לה תקציבים מסדר־גודל של מעצמת־על — ולמרות מלחמות, טרור, ומערכת פוליטית מנוּונת הראויה יותר לרפובליקה קווקזית מאשר לענקית טכנולוגיה — מיגזר ההיי־טק מושך אליו יותר הון סיכון מאשר כל יבשת אירופה. ודומה שיש בה גם חברות סטרט־אפּ טובות יותר. מה שמדהים עוד יותר הוא עד כמה הדינאמיוּת הזאת מוּנעת על־ידי חבר'ה צעירים, כמעט ילדים. מה לכל הרוחות קורה פה? שאלתי את עצמי. מהי המוזה המסתורית העומדת מאחורי הנס הזה? מסתורין נוסף הקשור בעניין, והסיבה שבגללה מצאתי את עצמי משחר לפתחו של ורדי, היא שחטפתי וירוס, או ליתר דיוק תקלה ויראלית. נוסף להתעניינות שלי באלה המושכים בחוטים, מתישהו נדבקתי גם בסקרנות מעוּותת בנוגע למגיפות. בכל פעם שריצ'רד פְּרֶסְטוֹן היה מוציא לאור ספר חדש על נגיף האֶבּוֹלָה הקטלני, או על איזו תפלצת מידבקת אחרת שיצאה מכלל שליטה, הייתי בולע אותו בשווּנג אחד. וירוסים של מחשבים — כגון וירוס ירושלים, שהתפרץ ביום שישי, 13 בחודש, והיה אחד מווירוסי המחשב העתיקים ביותר — עניינו אותי באותה מידה, ולוּ רק משום שסייעו להקמתה של אחת מחברות ההיי־טק הישראליות המצליחות ביותר בכל הזמנים, צֶ'קפּוֹינְט. סוג הרבה יותר שפיר של צמיחה ויראלית קטלנית התגלה לפני כעשר שנים, כשיוסי ורדי נתן לבן שלו ולעוד שלושה חְנוּנים ישראלים קצת כסף כהשקעה ראשונה, ולפני שהבין מה קורה הוא כבר עבד במישרה מלאה לטובת להיט עולמי משונה בשם ICQ. מבלי שתיכננו זאת, ה"בחורים", כפי שהוא עדיין מכנה אותם, הביאו לפריצתה של תופעה חברתית שבצורות מפותחות יותר מוסיפה גם היום להניע את צמיחת אתרי הרשתות החברתיות, כמו גם שורה של יישומים אחרים. אם לצטט בּלוֹגר מאחד מכנסי האינטרנט שוורדי מכהן בהם כיו"ר משותף, אתרים כאלה "מופיעים משום מקום" וכובשים את העולם ב"צוּנאמי של יצירתיות". הנתונים הסטטיסטיים שמפרסמות חברות ויראליות הם ממש מנקרי עיניים. ולגבי כמה חברות גדולות מאוד הם ממש סכנת מוות. הודות להתחלקות ותת־התחלקות כמו תאי גוף, האנשים שהשתמשו באתרי חילופי קבצים כגון נאפְּסְטֶר אילצו את חברות הבידור לעבור שינוי אֶבוֹלוּציוֹני או לעמוד בפני הכחדה. בעוד אילי התקשורת יושבים על הגדר, מיליוני בני נוער מורידי־קבצים מקצצים בנטיעות. שלוש שנים בלבד אחרי שקבוצה של אֶסְטוֹנים צעירים הוציאה לאור את סְקַייפּ, היו לתוכנה 220 מיליון משתמשים, היא חלשה על %7 מתקשורת הטלפונים העולמית ודחקה חברות מבוססות אל סף התהום. ג'ימי וֵיילְס מוויקיפּדיה, אדם שלא היה לו מושג על עסקי אנציקלופדיות, הרג את אנציקלופדיה בריטניקה המהוללת, ששרדה 200 שנה. היום כל תעשיית הספרים נמצאת תחת איוּם. הוליווד עלולה להיות הבאה בתור. האם יכול להיות שיוסי הוא אחד המוחות המתכננים מאחורי תופעת הוויראליות? כך בהחלט חשבתי כשקבעתי איתו פגישה ראשונה. לפני שנסעתי לתל־אביב הכנתי רשימה ארוכה של שאלות. מה יחסה של הוויראליות לדמוקרטיה וגלוֹבּליזציה? איך הצליחו אתרי רשתות חברתיות, המופצות באופן ויראלי, לצבור בן־לילה שווי שוק גבוה יותר מחברות ותיקות ומבוססות כמו ג'נרל מוֹטוֹרס ופוֹרד? איך, לכל הרוחות, מתחילה בכלל התפרצות ויראלית? ערכתי גם תחקיר על נושא הספר שלי, ומה שהצלחתי לדלות ברשת רק הוסיף להילה של ורדי. "אל תניחו שאתם יודעים הכל", הוא אמר פעם כמו חכם־פתגמים, "כי אתם לא יודעים כלום... אתם צריכים להחליף את ההיבּריס במשמעת ושיטתיות". גֶ'ף בֶּזוֹס מאַמָזוֹן שוורדי שימש כיועצו כינה את האיש הזה, איש המשמעת והשיטתיות, בשם "גאון יצירתי". כך שציפיתי לאיזו גירסה ישראלית של בַּקְמינְסְטֶר פוּלֶר, מעין נוסח פרופסורי של מַרְשַל מֶקלוּהַן, או אפילו איזה מין סוקרטס או מַסטר זֶן (בַּקְמינְסְטֶר פוּלֶר היה ממציא, מהנדס, אדריכל, פילוסוף, איש אשכולות שהשפיע על מיגוון תחומים; המצאתו המפורסמת ביותר היא הכיפה הגאודזית. מַרְשַל מֶקלוּהַן הוא חוקר התקשורת הנודע, שבין השאר טבע את הביטויים "הכפר הגלובלי" ו"המדיום הוא המסר"). נכונה לי הפתעה. אישתו נעימת־הסבר של ורדי, תלמה, הכניסה אותי אל המשרד שלו במרתף, ולאיש שקיבל את פני היה שפם משתפל של אריה־ים וקול שנע בין נביחה לשאגה. "בוא תיכנס", הוא צעק אלי מאחורי שולחן עמוס בערימות בגובה מטר של ניירות, צעצועים אלקטרוניים וכל מיני פּיצ'יפקס. מסביב נראו בעיקר ערימות של ספרים. הפרט החריג האחד בחדר היה תמונת ענק של מפעלי ים המלח שהיתה תלויה על הקיר. האיש הגדול קם מכיסאו, לחץ את ידי עד שכאבו לי פרקי האצבעות, וחזר לשבת. הבלגן על השולחן רמז על אדם עסוק מאוד שמריץ הרבה השקעות, מרצה מסביב לעולם, מארגן כנסים. מיהרתי לפלוט את הסיבה לביקור שלי: אני רוצה את עזרתו בכתיבת ספר שאני מתכנן על שיווק ויראלי ועל נס ההיי־טק הישראלי. ניסיתי להציג את שאר השאלות שלי בצורה דיפלומטית ככל האפשר: איך הצליח איש בן שישים כמותו להפוך לכוח עצום שכזה בתעשייה של אנשים צעירים מאוד? כשגמרתי את נאום המעלית שלי, שפם הכידון של ורדי רטט. הוא הסיר את המשקפיים וצמצם את העיניים. הוא נראה כמו מישהו שמנסה למצוא דרך מנומסת לסלק אותי משם. "אז מה אתה חושב?" שאלתי, מוכן לרע מכל. "מה אני חושב? אתה רוצה לדעת מה אני חושב". הוא שב והרכיב את המשקפיים, והשפם שב ורטט. נימת הקול האדישה שלו העלתה בדעתי כוכב רוק קהה־חושים שמבקשים ממנו עוד חתימה אחת. "כן, בטח! למה לא?" הוא רצה לדעת למה אני כל־כך מתעניין בו. פירטתי מה אני יודע עליו, ואפילו השחלתי איזו תיאוריה קטנה על זה שהפּוּאנטה של ICQ היא "חוכמת ההמון", ושהנחילים הדיגיטליים העולים מן הקרקעית תופסים את השלטון. זה היה אחד הרעיונות שמצאתי אותם מרחפים במרחבי האינטרנט: הדמוקרטיה הדיגיטלית הוויראלית מטאטאת את חברות המלמעלה־למטה הישנות אל פחי הזבל של ההיסטוריה הכלכלית, וכו' וכו'. הוא פיהק. ואז שלפתי את הקלף המנצח שלי: עושה רושם שהאינטרנט מתנהג כמו מוח גלוֹבּלי ענקי, כמו דמוקרטור גדול, נשק יעיל כנגד האינטרסים וההייררכיות המאובנות והמושחתות. הוא שוב פיהק. לסיום התרגיל סיפרתי לו איך אנשים מתייחסים אליו כמו אל גוּרוּ, החלילן מהֶמְלין של עידן ההמונים החדש. יוסי שינה את תנוחתו בכיסא שלו, והניף את זרועו לאחור כאילו הוא חובט באיזה זבוב. "תקרא לי גוּרוּ, תקרא לי בּוּרוּ. לא משנה". בנקודה זו הוא כבר שלח לי מספיק איתותים שאניח לו לחזור לעבודה, והייתי כבר מוכן להסתלק משם על קצות האצבעות. אבל מכיוון שלא היה לי מה להפסיד — ממילא הראיון כבר נגמר — שאלתי אותו אם אוכל לכתוב משהו על חייו. "בחור צעיר, אם אין לך משהו יותר טוב לעשות עם הזמן שלך, אין בעיה. תכתוב מה שאתה רוצה. אבל בוא נבהיר דבר אחד. אם אתה רוצה לתאר נכון את הישגי בתחום האינטרנט, אתה צריך לתאר אותי בתור... אֶה... איך קוראים לו?" לא היה לי מושג למה הוא מתכוון. "אתה יודע, הוא דמות בסרט. חצי־טמבל". עדיין לא היה לי מושג. "האידיוט הזה בסרט. איך לעזאזל קוראים לו? טוֹם הֶנְקְס משחק אותו, אתה יודע". הוא זינק מן השולחן שלו, וגופו הגדול דשדש במשרד. הוא זז כמו מישהו שאוהב לחשוב על הרגליים. "הבחור הזה שאיכשהו מצליח תמיד להיות במרכז תשומת הלב, בלי לנסות. דברים פשוט קורים לו". "פוֹרֶסְט גאמְפּ?" ניחשתי ניחוש פרוע. "בדיוק!", הוא קרא, כאילו אנחנו משחקים ב"נחש את המילה". "אם אתה רוצה לדעת באמת מה קרה לי, אני בדיוק כמו גאמפּ. אני פוֹרסט גאמפּ של האינטרנט. אני נתקל בדברים. אולי פשוט יש לי מזל. אתה חושב שתיכננתי משהו מכל העניינים האלה? תשאל את הילדים שלי. הם יגידו לך. הם חושבים שבכל מה שקשור למחשבים ואינטרנט אני מפגר". והם גם צודקים. הוא פלט שאגה אל שאר הבית, אבל אף אחד מהבנים שלו לא היה שם כדי לאשר את דבריו. "בלעדי", הוא המשיך, מתייחס למכירה של ICQ, "השותפים הצעירים שלי היו מקבלים אולי חצי ממה שקיבלו, או עשרה אחוז. אבל תשמע. בלעדיהם, אני לא הייתי מקבל כלום. אתה מבין? כלום, גוּרנישט, נאדה, אפס אחד גדול. רשמת? תרשום את המילה 'כלום'. תַראה לי. אני רוצה לוודא שרשמת". הוא עוד לא גמר את הקטע. אחר־כך הוא סיפר לי שאמא שלו כינתה אותו תמיד אידיוט. הוא סיפר לי איך פירסם את עבודת הדוקטורט שלו כספר שהתפרסם בהוצאת MIT, בשם גישה מאוחדת לתמיכה בתיכנון החלטות במערכות לייצור חשמל, והספר היה מלא משוואות מתמטיות, רק כדי להוכיח למשפחה שלו שהם טועים. "זה לא עזר", הוא הבהיר לי בצחוק חורקני (עוד סיבה שבגללה הוא כתב את הספר, כך גילה לי מאוחר יותר, זה בתור תרופה לאנשים שסובלים מ"נדודי שינה כרוניים"). מכיוון שכל בני הדודים שלו עסקו במחקר והוא לא –אמו כינתה אותו מתוך כאב "אידיוט", וכשאחיו טען להגנתו שהוא גם ניהל שני משרדי ממשלה וגם יש לו תואר דוקטור, אמו פטרה אותו במילים: "דוקטור שלא עושה מחקר הוא דוקטור קאקער". המשפט על זה שהוא "מפגר" יצא כמו קטע קלאסי של הומור עצמי, מעין תרגיל ווֹדְוויל. צחקתי יחד איתו, מלמלתי משהו נדוש על אמהות יהודיות עם ציפיות מוגזמות, וניסיתי לשוב אל נושא הספר שלי, אבל לשווא. "תשמע, אני רוצה להראות לך משהו". ורדי חזר אל השולחן, סובב לעברי את מסך המחשב שלו, הקליד כמה פקודות ונשען לאחור על הכיסא המשרדי שלו בזרועות שלובות. "רק תסתכל על זה". ציפיתי שאראה עמוד של אמזון עם כל הספרים הקיימים על היי־טק ואינטרנט, ושזו תהיה הדרך שלו לומר לי לא לבזבז לו את הזמן על־ידי הוספת עוד ספר לערימה. במקום זה ראיתי את מסך המחשב הנייד שלו מואר באחד מסרטוני יוּטיוּבּ החביבים עליו. הוא כבר ציחקק לפני שהסרטון גמר להיטען והדיבור התחיל. הוא געה קצת בצחוק בזמן שסקר אותי מעל המשקפיים בעיניים חודרות. הרגשתי כמו בבחינה. "אתה רוצה לדעת על ויראליות? תסתכל על זה". זה היה וידיאו של ישו מתפשט באמצע צומת בניו יורק, ונדרס על־ידי משאית. בווידיאו אחר שהראה לי היה עכביש אלקטרוני ענקי בליברפּוּל. "למה?", הוא אמר, "למה מיליונים באים לראות דווקא את הווידיאו הזה ולא אחרים? ומה יש אצל היוצרים של הסרטים האלה ואין אצל אחרים?" הגעתי אל קודש־הקודשים של קוסם הוויראליות הגדול, וגיליתי קומיקאי מחגורת הבּוֹרְשְט (אזור הנופש בצפון מדינת ניו יורק, הפופולרי במיוחד בקרב יהודים). אבל היה די במבט אחד על המשרד שלו כדי להבין שהדיבור על זה שהוא אידיוט הוא ברווז שנועד להסתיר את הברק האמיתי שלו. אבל אם כן, מה הוא אותו ברק? אחד הרמזים בשבילי היו מדפי הספרים של ורדי, שאני עתיד ללמוד להתייחס אליהם כאל רישום ארכיאולוגי של האוֹבּססיות שלו. בשנות ה־1980, לאחר קריסת שוק המניות בתל־אביב, היה לו קיבעון על מחזורי שגשוג וקריסה, והיתה לו שורת ספרים בנושא. קיבעון נוסף שלו הוא ההיסטוריה של חוקי הפטנטים. על מדף אחר ניצבים ספרים בנושא קשרי הון־שלטון, הגיאויות וההתרסקויות שטלטלו את השוק החופשי הקפיטליסטי מתחילת דרכו. אם לשפוט על־פי הכמות לבדה, יותר מכל הוא מתעניין ביצירתיות ובמה שהוא אוהב לכנות חוויית המשתמש. הספר זרימה של מיהַיי צ'יקסנטמיהַיי והספר עליית המעמד היצירתי של ריצ'רד פְלוֹרידָה תופסים שם מקום של כבוד. אוֹבּססיה נוספת שמגלים בספרים שלו היא הדרמה של נוטלי הסיכונים, מגלי הארצות והממציאים, שבנשמתם יש ניצוץ של גאונות. בערימות גבוהות מונחות אצלו ביוגרפיות של מפיקי־על בהוֹליווּד ובבּרוֹדוויי, של מהמרים ומשקיעים חכמים שכללו בהצלחתם את שיקולי הכישלון, ושבשיגעון שלהם היתה שיטה. במהלך הקריירה של יוסי בתעשייה הכבדה, לפני האינטרנט — התקופה שממנה נותרה לו התמונה של מפעלי ים המלח — סיקרנו אותו המחפשים הנמרצים, שהיו מסוגלים לקדוח מאה בארות ולהמשיך, למרות כישלון אחרי כישלון, עד שמצאו את הזהב השחור. אחד הטיפוסים שריתקו אותו במיוחד היה מייסד חברת האשלג של פלשתינה, איש בשם משה נוֹבוֹמייסקי, הראשון שפיתח את הפוטנציאל הכלכלי של ים המלח. כדי לחקור לעומק את האיש ועבודתו, ורדי קרא 1,500 מסמכים על ים המלח שחבר שלו צילם והביא לו מארכיוני משרד המושבות הבריטי משנות ה־1930... כמה פעמים הוא מצא את עצמו חופר עד שלוש לפנות בוקר בארגזים מאובקים עם ניירות אכולי תולעים. העניין בנוטלי סיכונים וחלוצים בא כחלק מן החבילה אצל אדם שאמו היתה סוציאליסטית מבְּיֶילוֹרוּסיה ואביו רֶביזיוֹניסט מפולין. בשנות ה־1940, בני הזוג התגוררו בפלשתינה, והיו עסוקים כמו רוב בני דורם בקְרָב על עתיד החיים היהודיים בארץ ישראל — עד כדי כך שכמו אחרים מבני דורם תרמו את טבעות הנישואין שלהם כדי לעזור לממן את המאבק. לימים הם יהיו בעלי מסעדה קטנה ברחוב שינקין. יוסי, שנולד בשנת 1942, היה צעיר מכדי להספיק לחוות הרבה מן הימים מלאי הגבורה של העצמאות והקמת המדינה. הוא זוכר עדיין איך ראה, כילד בן חמש, את הריקודים ברחובות בעקבות הצבעת האו"ם בשנת 1947, וגם זוכר, לאחר שדָממה המוזיקה, את תחושת הפחד מפני מחיקת המדינה על־ידי צבאות ערב הפולשים. בשנות ה־1950, כשיוסי התחיל לפתוח עיניים אל העולם, ישראל היתה מקום קטן ונידח, שהסוציאליזם הרשמי והלאומיות הסמכותנית שלו התאימו מאוד להשקפת העולם של אמו, אבל לא כל־כך לנטיותיו הקפּיטליסטיות של אביו. כדי לרַצוֹת את שני ההורים, הוא היה שר באחד במאי את האינטרנציונל, ואחר־כך את "שתי גדות לירדן". גם אם תהיה זו טעות לתייג נער על־פי הנטיות האידיאולוגיות של הוריו, במובן אחד יוסי הלם טוב יותר את הלך־רוחו של אביו. הוא התעניין פחות בבנות ויותר בכתבי־עת למדע פופולרי, וקרא כל ספר שהצליח למצוא על הממציאים הגדולים, כגון האחים רַייט, תוֹמס אֶדיסוֹן ואלכסנדר גְראהם בֶּל. כשלא קרא ספרים, יוסי היה רוכב על האופניים שלו מקצה אחד של תל־אביב לקצה השני כדי להשיג שפופרות ואקום לרדיו המאולתר שלו. הוא היה חובב רדיו, ובמשך שעות חקר את העולם בעזרת עמיתיו לתחביב. בתקופת בית־הספר התיכון הוא חזר בלי ספק אלפי פעמים על קריאת חובבי הרדיו CQ — מחפש אותך. במידה מסוימת בגלל תחביבו, הוא כמעט סולק מבית־הספר, וקרוב לוודאי שכך באמת היה קורה אלמלא לָוותה אמו כסף מידידים כדי לאפשר לו לקבל שיעורים פרטיים. הישגיו העלובים בבית־הספר היו גם המקור לחשד שלה שהוא אידיוט. באותם ימים לא היו בתל־אביב הרבה חובבי אלקטרוניקה, ורק טבעי היה שיוסי ישרת בצבא ביחידת אלקטרוניקה, שם פגש את תלמה. הוא המשיך ללימודים בטכניון, ולימודיו הובילו אותו להרפתקת היזמוּת הראשונה שלו. בשלהי שנות ה־1960 בארצות־הברית, חברת IBM נאלצה — בעקבות תביעות משפטיות על התנהלות מוֹנוֹפּוֹליסטית — להפריד בין תוכנה וחומרה במוצריה. עד אותו זמן מכרה החברה הענקית את מחשביה עם תוכנות שלה עליהם. פתאום התאפשר לכל אחד ליצור תוכנות מחשב, ולהריץ אותן על מחשבי IBM. ורדי וכמה מחבריו, שהיו משוכנעים כי חלון ההזדמנויות עומד להיסגר, וכי אם לא יפעלו די מהר לא יישאר להם מה להמציא, גירדו איזה 5,000 דולר והשיקו חברת תוכנה שהם קראו לה טֶכֶם. מכיוון שלא היתה תחרות רבה בישראל, שהיתה אז פרובינציה מבחינה טכנולוגית, החלו להגיע הזמנות מן המימשל ומן המיגזר התעשייתי. למשך זמן־מה היתה טֶכֶם חברת התוכנה הגדולה בארץ. אבל ורדי לא נשאר בה מספיק זמן כדי ליהנות מן ההצלחה. שנה לאחר שסייע בהשקתה, הוא מכר את חלקו בחברה ועבר למשהו שאפתני הרבה יותר. חיים לנדאו, אז שר הפיתוח, חיפש מנכ"ל למשרדו, ובנו עוזי, שהכיר את יוסי מן הטכניון, אמר עליו מילה טובה. וכך, בגיל 27, נעשה ורדי למנכ"ל הצעיר ביותר של משרד ממשלתי כלשהו בתולדות המדינה עד אותה עת, והשיג בשנתיים את שמעון פרס (יוסי ממהר לציין כי הדבר נשמע מרשים יותר מכפי שהוא באמת; פרס ניהל את משרד הביטחון, אירגון גדול וחזק פי כמה — ותקציבו של משרד הפיתוח היה משהו כמו חצי שעה של התקציב השנתי של משרד הביטחון). לענייננו, ההיבט המהותי ביותר בשנותיו הארוכות של ורדי בשירות המדינה ומחוצה לו הוא עבודתו בתחום האנרגיה, אגוז קשה לפיצוח בכלכלה הישראלית הצומחת, הצמאה לאנרגיה אבל חסרה כמעט לחלוטין מקורות משלה ומוקפת במדינות עוינות. לאחר תקופה באמצע שנות ה־1970, שבה עבד מטעם הממשלה בגיוס השקעות בארצות־הברית, הוא מונה למנכ"ל משרד האנרגיה וליו"ר חברת הנפט לישראל, שהופקדה על נושא חיפושי נפט. בתקופה ששימש בתפקיד זה התגלה נפט בסיני ("זה לא באשמתי", ממהר ורדי לציין). כשדנו בהקמת תחנת הכוח הפחמית הראשונה בארץ, עלתה הבעיה של סילוק אפר הפחם. אחת ההצעות היתה לקבור את האפר במחצבות ישנות. בדיקה קצרה העלתה שהן לא יספיקו, ואיזשהו רב־יועץ הוציא מסמך שיש למצוא עוד בורות. ורדי הגיב במסמך "רציני" בן כמה עמודים שהופץ לכל המנכ"לים של משרדי הממשלה, ובו הציג תוכנית להקים בארץ מפעלים לייצור בורות, לייבא בורות וכו'. הפרודיות הביקורתיות והנוקבות שלו, המתגנבות תמיד אל סדר היום בצורה של מסמך או מצגת מהוגנת המוגשת בפנים חתומות, הפכו לאחד מסימני ההיכר שלו, והפכו למיצרך מבוקש בהרבה כנסי אינטרנט. "למה צריך קפאין אם ורדי הוא המרצה הראשון בתחילת היום", צייץ לאחרונה אחד ממשתתפי כנס Le Web כשהאזין להרצאה על "חוכמת ההמון" הכל־כך פופולרית; ורדי הראה שם ציטטה של איינשטיין, שבה הוא טוען כי ישנם שני דברים אינסופיים, היקום והטיפשות של אנשים, והוא לא בטוח בקשר לראשון... עסקי האנרגיה הם מן המלוכלכים בעולם, וגם מן השיגרתיים ביותר: קודחים בשדה נפט ומעבירים את התוצרת לצרכנים ולתעשייה כדי שיוכלו לנסוע לעבודה ולהפעיל בוכנות. אבל עד מהרה נעשה ורדי מעורב בגיאו־פוליטיקה יותר מאשר בפיקוח על זרימת הנפט. בעקבות הסכמי קמפּ דייוויד נאלצה ישראל להחזיר את השדות לידי המצרים, והוא שיקע את עצמו במשא־ומתן שלאחר קמפ דייוויד, באוקטובר 1978. כאילו לא היה די בכך, בעוד יוסי נושא ונותן בוושינגטון מטעם ממשלת ישראל על החזרת השדות לידי המצרים, עלה האייתולה חוֹמייני על טיסת אייר פראנס המפורסמת והגיע לטהרן כדי להפיל את השאח. איראן, שהיתה עד אז בעלת־ברית אמינה שיש לה נפט בשפע, הפכה לאויבת מושבעת שהצטרפה לשאר העולם המוסלמי בחרם על ישראל. כדי לשמור את אורותיה של המדינה דולקים ואת האוטובוסים שלה בתנועה, היה צורך דחוף להשיג מקורות אלטרנטיביים. ורדי עלה על מטוס למקסיקו והתחנן בפני מנכ"ל חברת הנפט הלאומית למכור כמה מכליות נוספות לישראל. כשהמנכ"ל המקסיקני נותר מסויג, ורדי פשוט פרץ בבכי מר. הוא עמד שם, תשעים ומשהו קילוגרמים של מקחן קשוח ושפך דמעות כמים — הוא לא היה מסוגל לשאת את המחשבה לשוב לישראל בלי עוד נפט. המנכ"ל העיף מבט בענק המייבב והסכים בו במקום לספק את הנפט. רק שייעצר כבר שטף הדמעות. שתים־עשרה שנים בשירות המדינה היו די והותר, ובשנת 1979 קיבל ורדי מינוי להיות יועץ לבנק העולמי. זו היתה הזדמנות לראות את העולם ולהירגע מן המתח שבשמירה על אורות המדינה דולקים. המינוי היה מושלם: הבנק ביקש ממנו לכתוב מחקר על אנרגיה אלטרנטיבית בפּנמה. בלהט אופייני הוא השקיע את כל־כולו בעבודה, נסע לאזורי ג'ונגל וחיפש דרכים שבהן יוכלו הילידים המקומיים להשתמש במשאבים מקומיים כדי לספק לעצמם אנרגיה. והנה, אין דבר ירוק יותר מגללי פרות, ויוסי נעשה כמובן מומחה בנושא. בפנים חתומות הגיש למנהליו מסמך שכתב עבור הבנק העולמי, ובו הציע שכל איכר יקבל צלחת לוויין דו־שימושית, שגם תשקול את גללי הפרות וגם תעביר את המידע למחשב, תשדר את המידע לוושינגטון ותפלוט הצעות לשימוש מושכל בגללים. זו היתה כמובן פרודיה טכנולוגית, והמנהלים חסרי־ההומור שלו איימו לשלוח את השובב הביתה. ככל שאנו מתקרבים אל הרגע הקסום שבו אריק בנו ושלושת חבריו ביקשו מיוסי לתמוך בפרויקט הסודי שלהם, כן נעשה ניסיונו רלוונטי יותר. באמצע שנות ה־1980 הוא החל להקים ולהשקיע עם חברו יורם אלמוגי בחברות סטרט־אפּ בראשית דרכן. האסטרטגיה שלהם היתה להעמיד את החברות על הרגליים, להשיג תנופה מסוימת ואז למכור אותן, או להביא שותפים חדשים. השקעות הון־סיכון היו באותה עת בגדר חידוש בישראל, וכתב סקרן אחד מצא את דרכו אל ורדי כדי לשאול אותו מה הוא מעולל. מהו הסוד לבניית חברה מצליחה? התשובה שנתן יוסי היתה אותה תשובה שהוא עתיד להציג בפני מאות קהלים לאחר שהוכתר כגוּרוּ ההיי־טק של ישראל: צריך רעיון טוב, מנהיגות המסוגלת להביא את המוצר אל השוק, ויותר מכל "נחישות ברזל". תשוקה. במהלך עשר השנים הבאות מילא ורדי שורה של תפקידים ומישרות בתחומי האנרגיה, קרנות ההשקעה, הכימיקלים, הפוֹסְפַטים והדְשָנים. הוא ישב בדירקטוריונים של חברות טכנולוגיה ואנרגיה, וכן בועדה מייעצת של בנק ישראל. כמה מחבריו מן הטכניון תפסו עמדות מפתח בכלכלה הישראלית. אחד מהם, יורם אלמוגי, הקים בגיל 31 את קווי המכוּלוֹת של צים. בראשית שנות ה־1990 ורדי היה כבר בן חמישים־ומשהו, והיתה מאחוריו רשימה ארוכה של הצלחות והישגים. אחרים מבני גילו ומעמדו היו מתפתים אולי להעביר את עסקיהם לטייס אוטומטי ולצאת למסלולי הגולף או למרינה. וול סטריט התחילה את עשר שנות הזינוק שלה אל השחקים. גלוֹבּליזציה, ליבּרליזציה, שווקים חופשיים ואנוכיות נאורה מצד האוֹליגרכיוֹת התאגידיות בעולם, כל אלה נתפסו כעמודי התווך של שלום ושלווה תמידיים, מה שהביא חבורה של הוגים נלהבים מדי, רובם אמריקאים, להכריז על "קץ ההיסטוריה" (את הביטוי טבע הפרופסור האמריקאי פרנסיס פוּקוּיאמָה במאמר משנת 1989, שבו טען כי נפילת הגוש הקומוניסטי מסמנת את קיצה של ההיסטוריה כפי שהיכרנו עד אז, ומַעבר לתקופה שבה הדמוקרטיה הליברלית תשלוט ללא עוררין). אשר לישראל, המדינה יצאה זה עתה מעשור של מיתון; היה נדמה שעידן המלחמות — חמות, קרות, אינתיפאדות — הסתיים; ותעשייה חדשה, היי־טק, הולכת ומאפילה במהירות על החקלאות בתור ענף היצוא הייצוגי של ישראל. בישראל היה כבר שנים רבות שפע של היי־טק, אבל הוא היה קשור ברובו לצבא. מה שעוד היה לה, יותר מאשר חברות רווחיות בסיגנון עמק הסיליקון, הוא כמה מן המתמטיקאים הטובים בעולם. באוניברסיטה העברית פעלה אחת המחלקות הראשונות בעולם למדעי המחשב. ישראל פנתה אל הגלוֹבּליזציה. ראש הממשלה החדש, יצחק רבין, ושר החוץ שלו שמעון פרס, הגיעו למסקנה כי הגיע הזמן שערבים ויהודים יניחו את נשקם. היה דיבור על סיום מאה שנות מלחמה. יוסי השתלב במצב־הרוח החדש הזה, כי בשנת 1993 היה לממשלה לצורך במישהו שינהל את החזית הכלכלית במשא־ומתן לשלום בין ישראל וירדן. אברהם שוחט, אז שר האוצר, מכר לרבין ולפרס את ורדי. התואר הרשמי שלו היה ארוך ומורכב: יועץ מיוחד לשרי החוץ והאוצר בעניין שיתוף פעולה כלכלי ואזורי. פרס, איש החזון, הלך צעד קדימה וביקש מיוסי להצטרף לצוות המוחות שלו, שמוּנה כדי להמציא מזרח תיכון חדש. רבין ופרס בחרו ללא ספק את האיש הנכון. העיתון גלובס כינה אותו "בולדוזר שיווק", ולא משנה אם מדובר בכימיקלים או בשלום מזרח־תיכוני. "תחשבו על סינגפור", אהב ורדי לומר לספקנים שראו בישראלים ובערבים שני שבטים הלכודים בסכסוך נצחי על סלעים ואבנים. יוסי, שלדברי אורי סביר היה "אחד המוחות היצירתיים ביותר בצוות שלנו", הקדיש בסופו של דבר שלוש שנים מחייו בהתנדבות כדי להעלות רעיונות ופרטים על שלום כלכלי, שהסתכמו בכרך שנתי בן 300 עמודים שערך יחד עם רפי בנבנישתי. הכרך כלל מפות צבעוניות ומידע כלכלי, והוא הוגש לוועידת השלום בקזבלנקה בשנת 1994. לגבי סוריה, למשל, הרעיון היה להפוך את רוב שטח רמת הגולן לאזור של תיירות אֶקוֹלוֹגית. הצעה אחרת היתה לסלול אוֹטוֹסטרדת־על, זרועה תחנות התרעננות, שתחבר את ישראל לאירופה דרך סוריה. נוסף על מוקדי התקשורת, המסחר והתיירות שינצלו את יצר־הרווח הכלכלי כדי להשכין שלום והבנה בין ישראלים לסורים, הספר הציג גם פרויקט של תעלה בין הים התיכון לים המלח, פארקים תעשייתיים גדולים, רכבות מהירות שיחצו את האזור, ובאופן כללי יותר — שימוש מושכל במשאבים באמצעות חלוקת עבודה אזורית. הפיגוע בפורים 1996, שתפס את ורדי משתתף בשיחות וַאי עם הסורים, שם קץ להלך־הרוח האופטימי ששרר באזור.