היום לא היה מוצלח כבר מתחילתו. אראסט פטרוביץ' קם השכם בבוקר, כיוון שבשמונה וחצי כבר היה עליו להתייצב בתחנת הרכבת ניקולאיֶבְסְקי. הוא השלים את ההתעמלות היסודית והקבועה בחברת משרתו היפני, שתה מן התה הירוק ועבר כבר לגילוח אגב ביצוע תרגילי נשימה, כאשר הטלפון צילצל. התברר כי היועץ הממלכתי קם בשעה מוקדמת כל-כך לחינם: הרכבת המהירה מסנקט-פטרבורג צפויה להגיע באיחור של שעתיים, בגלל תילי השלג שנערמו על המסילה. היות שכל ההוראות הנדרשות לצורך אבטחתו של האורח מן הבירה חולקו כבר אתמול, נדרש לאראסט פטרוביץ' זמן-מה על-מנת לחשוב במה אפשר למלא את הפנאי הפתאומי. בתחילה רצה לצאת לתחנת הרכבת מוקדם מן הדרוש, אבל נמלך בדעתו. בשביל מה לעלות על העצבים של פקודיך שלא לצורך? אין ספק כי תת-אלוף סְוֶרְצְ'ינְסְקִי, ממלא-מקום המפקד של מִנהלת הז'נדרמים המחוזית, ימלא בדייקנות אחר ההוראות שקיבל: הגישה לרציף הראשון, שאליו תגיע הרכבת המהירה, חסומה בידי סוכנים בלבוש אזרחי; סמוך לרציף ממתינה מרכבה משוריינת, והמשמר נבחר בקפידה יתרה. ככל הנראה, יהיה אפשר להגיע לתחנה כרבע שעה מראש – וגם זאת יותר למען הסדר הטוב מאשר מתוך כוונה לחשוף מחדלים. המשימה שהוטלה עליו בידי הוד רוממותו הנסיך ולדימיר אַנְדְרֶיֶביץ' דרשה אחריות אך לא היתה קשה. לפגוש את האישיות החשובה, ללַווֹתה לארוחת הבוקר אצל הנסיך; לאחר מכן – למעון השמור היטב בגבעות ווֹרוֹבְּיוֹבִי למנוחת צהריים; ובערב – להסיע את הגנרל-המושל הטרי של סיביר לרכבת לצֶ'לְיאבִּינְסְק, שאליה כבר חוּבּר קרון השרד של השר. וזהו זה, בעצם. השאלה הקשה היחידה, שעינתה את אראסט פטרוביץ' כבר מאתמול, היתה כדלהלן: האם ראוי להושיט יד לגנרל-אדיוטנט חראפּוֹב, אדם שהכתים את מצפונו במעשה נְבָלה, או לכל הפחות – במעשה שהיה אווילי באופן בלתי נסלח? מן הסתם, טעמי התפקיד והקריירה דרשו להתעלם מן הרגשות, מה גם שאנשים יודעי-דבר ניבאו למפקד הז'נדרמים לשעבר חזרה מהירה לצמרות השלטון. אולם פנדורין גמר אומר שלא להימנע מלחיצת היד מסיבה שונה בתכלית – אורח הוא אורח, ואין לפגוע בכבודו. די יהיה אם ינהג ברשמיות מודגשת. החלטתו היתה נכונה ואף בלתי ניתנת לערעור, אולם נפשו של היועץ הממלכתי לא היתה שקטה. ומה אם בכל זאת שיקולים של תועלת קרייריסטית שיחקו תפקיד כלשהו בהחלטתו? זו היתה הסיבה לכך שהדחייה הפתאומית כלל לא דיכדכה את רוחו של אראסט פטרוביץ' – כעת עמד לרשותו זמן נוסף על-מנת שיפתור את הדילמה המוסרית הסבוכה. פנדורין פקד על משרתו מאסָה לבשל קפה חזק, התיישב בכורסה ושב לשקול את כל ה"בעד" וה"נגד", בעודו פותח וסוגר בהיסח הדעת את כף ידו הימנית. אלא שלא הזדמן לו לשקוע בהרהורים למשך זמן רב, כיוון ששוב נשמע צלצול, והפעם – בדלת. מתוך חדר המבוא נישאו קולות – בתחילה שקטים, ואחר-כך רמים. מישהו ניסה לפרוץ פנימה, אל חדר העבודה, ומאסה לא הניח לו להיכנס ופלט צלילים לחששניים ושורקניים אשר העידו על נחישותו ועל מצב-רוחו הלוחמני של נתין יפני לשעבר. – מאסה, מי שם? – קרא אראסט פטרוביץ' ויצא מחדר העבודה לחדר המבוא. שם הוא ראה אורחים בלתי צפויים – סגן-אלוף של הז'נדרמים בּוּרליָאיֶב, מפקד מחלקת הבילוש המוסקבאית, ועימו שני אדונים במעילים משובצים – סוכני בולשת, על-פי המראה. מאסה, ידיו פרושׂות לצדדים, חסם לשלישייה את הדרך והתכונן בבירור לעבור מדיבורים למעשים בפרק-הזמן הקרוב ביותר. – פַּרְדוֹן אדון פנדורין, – אמר בּוּרליָאיֶב בבס נבוך, בהסירו את כובעו, והעביר יד על תספורתו הקצוצה, בצבע מלח-ופלפל. – ברור שאירעה כאן אי-הבנה כלשהי, אולם יש בידי מברק ממשרד המשטרה. – הוא נופף בדף נייר. – הם מיידעים אותנו כי הגנרל-אדיוטנט חראפּוֹב נרצח, ומי שרצח אותו זה... אה-ה-ה... אתה... ויש לשים אותך במעצר תכף ומייד. הם יצאו לגמרי מדעתם, אולם פקודה היא פקודה... אנא ממך, תרגיע את היפני שלך, כי אני כבר שמעתי כמה כואב הוא מרביץ ברגליו. ברגע הראשון חש אראסט פטרוביץ' הקלה אבסורדית לנוכח המחשבה כי הבעיה של לחיצת היד יורדת מן הפרק מעצמה, ורק לאחר מכן התמוטטה עליו מלוא משמעותם המזוויעה של הדברים שנאמרו. ● החשד הוסר מעל פנדורין רק לאחר שהרכבת המהירה והמתאחרת הגיעה. סרן ז'נדרמים בהיר-שיער ובעל הבעת פנים מעוּותת קפץ לרציף מקרון השר בלי להמתין לעצירת הרכבת, ואגב פיזור גידופים איומים עט למקום שבו עמד היועץ הממלכתי העצור, מוקף בסוכני הבולשת. אולם במרחק כמה צעדים הסרן האט את ריצתו ועבר להליכה, ואחר-כך עצר כליל מלֶכת. הוא מיצמץ בעפעפיו הלבנים וחבט על ירכו באגרוף. – זה לא הוא! דומה, אבל לא הוא! מה עוד שלא ממש דומה! רק השפם והרקות הכסופות, ופרט לכך, שום דמיון! – מילמל הקצין מוכה ההלם. – את מי הבאתם הנה? איפה פנדורין? – אני מבטיח לך, אדון פ..פון זיידליץ, שאני הוא פנדורין, – אמר היועץ הממלכתי בעדינות מופרזת, כאילו פנה לחולה-נפש, ואז נפנה אל בּוּרליָאיֶב, שפניו הלכו והתמלאו סומק ארגמני. – פְּיוֹטֶר איוואנוביץ', אמוֹר לאנשיך שאפשר לחדול מלאחוז במ..מרפקַי. סרן, היכן סגן-אלוף מוֹדזָלֶבסקי ואנשי המשמר שלך? עלי לתחקר את כולם ולרשום את עדויותיהם. – לתחקר? לרשום עדויות?! – זעק זיידליץ בקול ניחר, מניף לשמים את אגרופיו הקפוצים. – אֵילו עדויות, לכל הרוחות! מה, אתה לא מבין? הוא נרצח, נרצח! הו אלִי, זה הקץ לכול, לכול! צריך לרוץ, להקפיץ את כל הז'נדרמֶריה, את המשטרה! אם לא אמצא את המתחזה הזה, את המנוול הזה, את ה... – הוא השתנק ושיהק בעווית. – אבל אני אמצא אותו, אמצא אותו לבטח! אכפר על עווני! אהפוך שמים וארץ! אחרת, כל מה שנותר לי הוא כדור לרקה! – טוב ויפה, – אמר אראסט פטרוביץ' באותה נימה מפויסת. – נראה שאתחקר את הסרן מאוחר יותר, לכשיחזור לעצמו. וכעת, נתחיל מכל השאר. שיפַנו בשבילנו את מ..משרדו של מנהל התחנה. אבקש מן האדונים סְוֶרצ'ינסקי ובּוּרליָאיֶב להיות נוכחים בחקירה. לאחר מכן אצא עם דין-וחשבון אל הוד רוממותו. – הוד אצילותך הנעלה, ומה לעשות במנוח? – שאל בחשש מנהל הרכבת, שעמד במרחק מביע כבוד. – אישיות חשובה כל-כך... לאן להוביל אותו? – מה זאת אומרת, לאן? – התפלא היועץ הממלכתי. – תכף תגיעה עגלת הג..גוויות, וקדימה, לחדר המתים, לנתיחה. ● – ...ולאחר מכן, השליש מוֹדזָלֶבסקי, שהיה הראשון שחזר לחושיו, רץ אל בניין "תחנת הנוסעים קְלין" ושלח מברק מוצפן למ..משרד המשטרה. – דיווחו הנרחב של פנדורין התקרב לסיומו. – כובע הצילינדר, מעיל הגשם והפגיון נמסרו למעבדה לבדיקה. חראפּוֹב בחדר המתים. זיידליץ קיבל זריקת הרגעה. החדר הפך דומם, ורק השעון תיקתֵק והזגוגיות נרעדו קלות תחת מתקפת הרוח הסוררת של חודש פברואר. הגנרל-המושל של עיר הבירה העתיקה, הנסיך ולדימיר אנדרֶיֶביץ' דוֹלְגוֹרוּקוֹי, לעס בריכוז את שפתיו הקמוטות, משך כמה פעמים בשפמו הארוך והצבוע וגירד מאחורי אוזנו, מה שגרם לפאתו הערמונית להחליק הצידה. לא לעיתים קרובות הזדמן לאראסט פטרוביץ' לראות את שַליטהּ הכול-יכול של העיר אובד עצות עד כדי כך. – הקליקה הפטרבורגית כבר לא תסלח לי על כך בשום תנאי, – אמר הוד רוממותו בעגמומיות. – לא יהיה איכפת להם שחראפּוֹב הארור הזה, מנוחתו עדן, אפילו לא הגיע למוסקבה. הרי קלין גם היא שייכת למחוז מוסקבה... מה, אראסט פטרוביץ', הרי נראה שזה הסוף? היועץ הממלכתי רק נאנח בתשובה. אז הפנה הנסיך את ראשו אל לובש מדי המשרתים שעמד ליד הדלת עם מגש עשוי מכסף בידיו. על המגש עמדו צנצנות כלשהן, בקבוקונים וקערית-בדולח עם לחמניות אקליפטוס נגד שיעול. קראו למשרת פְרוֹל גְריגוֹריֶביץ' וֶדישְׁצֶ'ב, והוא אִייש את התפקיד הצנוע של משרת אישי, אולם לא היה לנסיך יועץ מסור או מנוסה יותר מן הזקן השדוף הזה, בעל הגולגולת הקירחת, פאות הלחיים עצומות-המידות ומשקפי הזהב עבי-העדשות. ומלבדם לא היו בחדר העבודה אנשים נוספים – רק השלושה האלה. – מה, פרוֹלוּשׁקָה, – שאל דוֹלגוֹרוּקוֹי, וקולו נרעד, – הגיע הזמן להתפנות למזבלה? ועוד בלי כבוד, בלי חסד. בשערורייה... – ולדימיר אנדרֶיֶביץ', – אמר המשרת האישי בקול בכייני. – שיילך לכל הרוחות השירות הזה שלך למען הצאר. כבר שירַתָּ די, השבח לאל, הרי אתה כבר בעשור התשיעי שלך. אל תייסר את נשמתך בגלל זה. בוא נאמר, אם הצאר לא יטה חסד, אזי יהיו אלה תושבי מוסקבה שיזכרו אותך במלה טובה. מה זה, עשרים וחמש שנים תמימות דאגת להם, לא ישנת לילות. ניסע לניס, לשמש. נשב לנו במרפסת, ניזכר בימים עברו, מה עוד יש לנו לעשות בגילנו... הנסיך חייך בעצב: – לא אוכל לחיות כך, פרול, אתה יודע בעצמך. אם לא אשרת – אמות, אגווע תוך חצי שנה. גם עכשיו אני נמרץ רק מפני שמוסקבה מחזיקה אותי. ועוד מילא אם היתה לזה סיבה כלשהי, אבל הרי יגרשו אותי סתם כך, על לא עוול בכפי. בעיר אצלי הכול בסדר גמור. ממש חבל... המגש בידיו של וֶדישצֶ'ב נרעד וקירקש; על לחייו זלגו דמעות לרוב. – האל הוא רחום, אבא'לה שלי, אולי המזל יאיר לנו פנים. הרי מה לא עברנו, ותמיד האל הושיענו. אראסט פטרוביץ' ימצא לנו את הנבל ששחט את הגנרל, והוד מלכותו יירגע. – לא יירגע-ע, – משך דוֹלגוֹרוּקוֹי בקול עגמומי. – מדובר פה בבטחונה של הממלכה. בשעה שהשלטון מתחיל לפחד, הוא לא מרחם על אף אחד. מוכרחים להטיל מורא על כולם, ובייחוד על אנשיך שלך. שיהיו דרוכים ויפחדו מן השלטון יותר מאשר מרוצחים. פה זה השטח שלי, והאחריות מוטלת עלי. אני מתפלל שהאל יעזור לנו רק בדבר אחד: שנצליח למצוא את הפושע מהר ככל האפשר, בכוחות עצמנו. לפחות אפנה את הכיסא שלי בלי שאמיט חרפה על עצמי. שירַתי יפה ואסיים את שירותי יפה. – הוא הביט בפקיד למשימות מיוחדות בתקווה. – מה, אראסט פטרוביץ', תצליח למצוא את ה"אל" הזה? פנדורין התמהמה עם תשובתו והתחיל לדבר לאט ובהיסוס: – ולדימיר אנדרֶיֶביץ', אתה מ..מכיר אותי, אינני אוהב להבטיח הבטחות סרק. הרי אין לנו אפילו הביטחון שהרוצח המשיך למוסקבה ולא לפטרבורג, לאחר הפשע שביצע... בסופו של דבר, פעולותיו של הארגון הלוחם מונְחות דווקא מפטרבורג. – כן-כן, נכון, – הינהן הנסיך בעצבות. – ובאמת, מה אני סח. כל גֵיס הז'נדרמים, יחד עם משרד המשטרה, לא מצליחים לתפוס את המרצחים האלה, ואני בא אליך בדרישות. רוסיה ענקית היא, והמנוול היה יכול להגיע לכל מקום שיבחר... סלח לי, בבקשה. אתה יודע, ברגע שמתחילים לטבוע, נאחזים בקש. מה גם שכבר הצלת אותי ממצבים גרועים ביותר... היועץ הממלכתי כיחכח בגרונו, פגוע מעט מן ההשוואה לקש, ואמר בנימה מסתורית: – ובכל זאת... – מה "ובכל זאת"? – ניעוֹר וֶדישצֶ'ב. הוא הניח את המגש בצד, מחה במהירות את פניו הבוכיים בממחטה עצומת-מידות, ונחפז להתקרב אל הפקיד. – שמא יש איזה קצה חוט? – ובכל זאת אפשר לנסות, – אמר פנדורין מתוך הרהור. – ואפילו צריך לנסות. האמת היא שבעצמי התכוונתי לבקש מהוד מעלתך הרמה להעניק לי את הסמכויות המתאימות. הרוצח עשה שימוש בשמי, וכך קרא עלי תיגר. וכבר אינני מ..מדבר על הדקות הלא-נעימות שנאלצתי לחוות היום בבוקר, בחסדו. בנוסף לכך, אני בכל זאת מניח כי הפושע פנה מקלין דווקא למוסקבה. הנסיעה ברכבת ממקום הרצח עד הנה אורכת שעה בלבד, ואפילו לא היינו מספיקים לצעוק חמס. ואילו בכיוון ההפוך, עד פטרבורג, נוסעים תשע שעות תמימות. כלומר, הוא היה עדיין בדרכו לשם גם עכשיו. עם זאת, כבר בשעה אחת-עשרה בבוקר הוכרז המצוד: כל התחנות נחסמו, הז'נדרמריה של מסילות הברזל בודקת נוסעים בכל הרכבות ברדיוס שלוש-מאות ורסטאות. לא, הוא לא יכול היה לנסוע לפטרבורג. – ואולי הוא בכלל לא נסע ברכבת? – פיקפק המשרת. – אלא סתם עלה לו על סוסה ורכב בשקט לאיזו טיזְאלנַבּינסק – לשבת שם בשקט עד יעבור הזעם? – טיזְאלנַבּינסק בשום אופן אינה מתאימה להורדת הפרופיל. שם כולם מכירים את כולם. הכי פשוט להסתתר בעיר גדולה, שאף אחד בה לא יודע מי אתה, וגם יש בה רשת קונספירטיבית של מהפכנים. הגנרל-המושל שלח אל אראסט פטרוביץ' מבט בוחן והשמיע נקישה במכסה קופסת הטבק שלו, מה שהעיד על מעבר מייאוש להרהורים עמוקים. הפקיד חיכה עד שדוֹלגוֹרוּקוֹי יטען קומץ טבק בנחירו ויתעטש בקולניות. בשעה שווֶדישצֶ'ב הספיג את זוויות עיניו ואת אפו של אדונו באותה ממחטה שבה ניגב זה עתה את דמעותיו שלו, הנסיך שאל: – אבל איך תחפש אותו – גם אם הוא פה, במוסקבה? הרי זה כרך של מיליון תושבים. ואפילו אין ביכולתי להעביר תחת פיקודך את המשטרה ואת הז'נדרמריה, אלא רק לחייב אותן לשתף איתך פעולה. אתה יודע בעצמך, יקירי, שבַּקשתי למנות אותך לתפקיד האוֹבֶּר-פּוֹליצְמַייסטֶר* מטיילת לה בחלונות הגבוהים זה החודש השלישי. אתה רואה לאיזו מין בּבל הפכנו פה בכל הקשור לעבודת המשטרה.