היום אני בן חמש. אתמול בלילה כשהלכתי לישון בתוך ארון בגדים הייתי בן ארבע, אבל כשהתעוררתי על מיטה בחושך אני השתניתי לחמש, הוקוס פוקוס. לפני זה הייתי שלוש, ואז שתיים, ואז אחת, ואז אפס. "הייתי גם מינוס?"

"הממ?" אמא מותחת את עצמה מתיחה גדולה.

"למעלה בגן עדן. הייתי מינוס אחת, מינוס שתיים, מינוס שלוש -"

"לא, המספרים התחילו רק אחרי שצנחת למטה כמו טיל."

"דרך חלון בתקרה. היית עצובה נורא עד שקַריתי בבטן שלך."

"ועוד איך." אמא מתכופפת מעל מיטה ומדליקה את מנורה, היא עושה שהכול יאיר וּוּוּוּש.

אני עוצם עיניים בדיוק בזמן ואחרי זה פותח אחת לסדק ואחרי זה את שתיהן.

"בכיתי עד שלא נשארו לי יותר דמעות," היא אומרת. "פשוט שכבתי כאן וספרתי את השניות."

"כמה שניות?" אני שואל אותה.

"מיליוני מיליונים."

"לא, אבל כמה בדיוק?"

"התבלבלתי בספירה," אמא אומרת.

"ואז את ביקשת חזק חזק על הביצה שלך עד שנהיית שמנה."

היא מחייכת חיוך גדול. "הרגשתי אותך בועט."

"במה בעטתי?"

"בי, ברור."

אני תמיד צוחק בקטע הזה.

"מבפנים, בּוּם בּוּם." אמא מרימה את הטי שֶרט של השינה ועושה שתקפוץ לה הבטן. "חשבתי, הנה, ג'ק בדרך. ודבר ראשון בבוקר החלקת החוצה ישר על מחצלת בעיניים פקוחות לרווחה."

אני מסתכל על מחצלת עם האדומים והחומים והשחורים שלה שכולם זזים בזיגזג אחד מסביב לשני. הנה הכתם ששפכתי בטעות כשנולדתי. "את חתכת את החבל והייתי חופשי," אני אומר לאמא. "ואז נהפכתי לילד."

"בעצם כבר היית ילד." היא יוצאת מתוך מיטה וניגשת אל תֶרמוֹסְטַט בשביל לחמם את האוויר.

אני לא חושב שהוא בא אתמול בלילה אחרי תשע, האוויר תמיד אחר אם הוא בא. אני לא שואל כי היא לא אוהבת להגיד עליו.

"תגיד לי, אדון חמש, אתה רוצה את המתנה שלך עכשיו או אחרי ארוחת בוקר?"

"מה זה, מה זה?"

"אני יודעת שאתה מתרגש," היא אומרת, "אבל תזכור לא לכרסם את האצבע, חיידקים יתגנבו אל החור."

"ויעשו אותי חולה כמו שהייתי בן שלוש עם להקיא ושלשולים?"

"עוד יותר גרוע," אמא אומרת. "חיידקים יכולים לעשות שתמות."

"ואז שאני יחזור לגן עדן לפני הזמן?"

"אתה ממשיך לנשוך את זה." היא מושכת לי את היד.

"סליחה." אני יושב על היד הרעה. "תקראי לי אדון חמש עוד פעם."

"אז מה, אדון חמש," היא אומרת. "עכשיו או אחר כך?"

אני מזנק על כיסא נדנדה כדי להסתכל על שעון, הוא מראה 07:14. אני יכול לעשות סְקֶטבּוֹרד על כיסא נדנדה בלי ידיים, ואז אני נְנְנְנְנְנְנְ אחורה על פוך ועושה עליו סְנוֹבּוֹרד בִּמקום. "מתי מתנות אמורות להיפתח?"

"לא משנה מתי, זה תמיד יהיה כיף. רוצה שאני אחליט בשבילך?" אמא שואלת.

"עכשיו אני בן חמש, אני צריך להחליט." האצבע שלי עוד פעם בפה, אני שם אותה בבית שחי ונועל אותה. "אני מחליט - עכשיו."

היא שולפת משהו אחד מתחת לכרית, אני חושב שזה התחבא שם כל הלילה בלי שראו אותו. זה צינור של נייר שורות עם מסביב הסרט הסגול מכל האלף שוקולדים שקיבלנו בזמן שקרה חג המולד. "תפתח את זה," היא אומרת לי. "בעדינות."

אני מגלה איך פותחים את הקשר, אני מיישר את הנייר, זה ציור, רק עיפרון, בלי צבעים. אני לא מבין על מה זה, אז אני הופך אותו. "אני!" כמו על ראי אבל יותר, הראש והיד והכתף שלי בטי שרט של השינה. "למה העיניים של עצמי סגורות?"

"ישנת," אמא אומרת.

"איך עשית תמונה מתוך שינה?"

"לא, אני הייתי ערה. אתמול בבוקר ושלשום ויום לפני זה, הדלקתי את מנורה וציירתי אותך." היא מפסיקה לחייך. "מה קרה, ג'ק? זה לא מוצא חן בעיניך?"

"לא - שאת דולקת בזמן שאני מכובה."

"טוב, לא יכולתי לצייר אותך כשאתה ער כי אחרת זאת לא היתה הפתעה, נכון?" אמא מחכה. "חשבתי שתאהב הפתעה."

"אני מעדיף הפתעה ושאני יודע."

היא קצת צוחקת.

אני עולה על כיסא נדנדה לקחת סיכה מתוך הכלֵי תפירה על מדף, פחות אחת זה אומר שעכשיו יישאר אפס מכל החמש. תמיד היו שש אבל אחת נעלמה. אחת מחזיקה את "יצירות מופת גדולות של אמנות המערב מס' 3: הבתולה והילד עם אנה הקדושה ויוחנן המטביל" מאחורֵי כיסא נדנדה, ואחת מחזיקה את "יצירות מופת גדולות של אמנות המערב מס' 8: רשמים: זריחה" ליד אמבטיה, ואחת מחזיקה את התמנון הכחול ואחת את התמונה של הסוס המשוגע שקוראים לו "יצירות מופת גדולות של אמנות המערב מס' 11: גֶרניקָה". היצירות מופת באו עם הפתיתים של שיבולת שועל, אבל את התמנון אני ציירתי, הוא קצת מסולסל בגלל האדים באוויר שמעל אמבטיה. אני מחבר בסיכה את ציור הפתעה של אמא אל לוח שעם שהכי באמצע מעל מיטה.

היא עושה לא עם הראש. "לא שם."

היא לא רוצה שהוא יראה. "אולי בתוך ארון בגדים, מאחורה?" אני שואל.

"יופי של רעיון."

ארון בגדים הוא מעץ, אז אני צריך לדחוף את הסיכה חזק במיוחד. אני סוגר את הדלתות הטיפשיות שלו, הן תמיד חורקות, אפילו אחרי ששׂמנו שמן תירס על הצירים. אני מסתכל דרך הרווחים אבל חשוך מדי. אני פותח אותו קצת בשביל להציץ, הציור הסודי הוא לבן חוץ מקווים קטנים באפור. השמלה הכחולה של אמא תלויה מעל חלק קטן של העין הישֵנה שלי, אני מתכוון העין בתמונה אבל השמלה על באמת בתוך ארון בגדים.

אני מריח את אמא לידי, האף שלי הכי טוב במשפחה. "אה, שכחתי לקחת כשהתעוררתי."

"זה בסדר. אולי אפשר לדלג על זה מדי פעם, עכשיו שאתה בן חמש?"

"שְכְּחי מזה, חוֹזֶה."

ואז היא שוכבת על פוך לבן וגם אני, ואני לוקח המון.

אני סופר מאה דגנים ועושה מפל של חלב לבן כמעט אותו דבר כמו הקערות, בלי להשפריץ, אנחנו אומרים תודה לישו התינוק. אני בוחר כף נָמֶסֶת שכל הלבן שלה מלא בועות על הידית מאז שהיא נשענה בטעות על הסיר שהיתה בו פסטה רותחת. אמא לא אוהבת את כף נָמֶסֶת אבל אני הכי אוהב אותה כי היא שונה.

אני מלטף את השריטות של שולחן כדי שיבריאו, הוא עיגול לבן לגמרי חוץ מאפור בשריטות מהתאונה עם לחתוך את האוכל. בזמן האוכל אנחנו משחקים זמזומים כי זה משחק שלא צריך פֶּה. אני מנחש "מַקַרֶנָה" ו"היא תגיע מעבר להר" ו"סעי לאט, כרכרה מתוקה" אבל בעצם זה "מזג אוויר סוער". ככה יש לי שתי נקודות, אני מקבל שתי נשיקות.

אני מזמזם את "חתוֹר חתוֹר חתוֹר בסירה", אמא ישר מנחשת. ואז אני עושה את "להפוך שולחנות", היא עושה פרצוף ואומרת, "אוּף, אני מכירה את זה, זה השיר על ליפול ולקום, איך קוראים לו?" בסוף היא זוכרת נכון. בָּתור השלישי שלי אני עושה את "לא יכול להוציא אותך מהראש", לאמא אין מושג. "בחרת אחד נורא קשה... זה משהו ששמעת בטלוויזיה?"

"לא, זה משהו ששמעתי ממך." אני מתפרץ לה עם הפזמון, היא אומרת שהיא טמבּלוּלָה.

"טומטומית." אני נותן לה שתי נשיקות.

אני מזיז את הכיסא שלי אל ליד כיור ורוחץ כלים, עם קערות אני צריך לעשות בעדינות אבל עם כפות אני יכול קְלינְג קְלַנְג קְלוֹנְג. אני מוציא לשון אל ראי. אמא מאחורי, אני רואה את הפנים שלי תקועות מעל שלה כמו מסכה שהכנו כשקרה ליל כל הקדושים. "חבל שהציור לא כל כך טוב," היא אומרת. "אבל לפחות הוא מראה איך אתה."

"איך אני?"

היא נותנת מכה חלשה על ראי איפה שהמצח שלי, האצבע שלה משאירה עיגול. "דומה לי כמו שתי טיפות מים."

"מה פתאום אנחנו טיפות מים?" העיגול נעלם.

"זה רק אומר שאתה דומה לי. כנראה כי כל הטיפות דומות. לשנינו יש עיניים חומות, פה גדול, סנטר מחודד..."

אני מסתכל על שנינו באותו זמן ואנחנו שעל ראי מסתכלים חזרה. "לא אותו אף."

"טוב, לך יש אף של ילד בינתיים."

אני מחזיק אותו. "הוא ייפול ואחרי זה יצמח לי אף של גדול?"

"לא, לא, הוא פשוט יגדל. אותו שיער חום -"

"אבל שלי יורד עד המותניים שלי ושלך יורד רק עד הכתפיים."

"נכון," אמא אומרת ולוקחת את משחת שיניים. "כי התאים שלך פי שניים בַּחיים לעומת התאים שלי."

לא ידעתי שדברים יכולים להיות רק חצי בַּחיים. אני שוב פעם מסתכל על ראי. גם הטי שֶרטים של השינה שלנו הם שונים וגם התחתונים, על שלה אין דובים.

כשהיא יורקת פעם שנייה מגיע התור שלי עם מברשת שיניים, אני מצחצח כל שן מכל הצדדים ואחרי זה שוטף את כל השיניים ועושה חיוך של ערפד.

"אמא'לה." אמא מכסה את העיניים. "השיניים שלך כל כך נקיות שאני מסתנוורת."

שלה די רקובות כי היא שכחה לצחצח אותן, היא מצטערת על זה ולא שוכחת יותר אבל בכל זאת הן רקובות.

אני מקפל את הכיסאות לשָטוּח ומשעין אותם על סוס בגדים ליד דלת. הוא תמיד רוטן ואומר שאין מקום אבל יש מלא אם הוא עומד ממש זקוף. גם אני יכול לקפל את עצמי לשָטוּח אבל לא לגמרי בגלל השרירים שלי, מזה שאני בַּחיים. דלת עשויה ממתכת פלאים מבריקה, היא עושה בּיפּ בּיפּ אחרי תשע מתי שאני אמור להיות מכובה בתוך ארון בגדים.

הפנים של אלוהים לא באות היום, אמא אומרת שלָאור קשה להידחק דרך השלג.

"איזה שלג?"

"תראה," היא אומרת, ומצביעה למעלה.

יש טיפה אור בלמעלה של חלון בתקרה, השאר הכול חושך. השלג של טלוויזיה לבן אבל האמיתי לא, זה מוזר. "למה הוא לא נופל עלינו?"

"כי הוא בחוץ."

"בחלל החיצון? הלוואי שהוא היה בפנים והייתי יכול לשחק איתו."

"כן, אבל אז הוא היה נמס כי כאן חמים ונעים." היא מתחילה לזמזם, אני ישר מנחש שזה "שלג שלג בוא". אני שר את הבית השני. אחרי זה אני עושה את "ארץ פְּלאות של חורף" ואמא מצטרפת יותר גבוה.

כל בוקר יש לנו אלפי דברים לעשות, למשל להשקות את צמח בכוס מים בתוך כיור כדי שלא יישפך, ואז להחזיר אותו לצלוחית שלו על שידה. צמח גר פעם על שולחן אבל הפנים הצהובות של אלוהים שרפו לו עלה. העלה ההוא נפל אבל נשארו לו תשעה, הם ברוחב היד שלי עם פַּרוותיוּת על הכול, כמו כלב אם אני עוצם עיניים. אני לא אוהב את המספר הזה תשע. אני מוצא עלה קטנצ'יק שיוצא, זה נחשב עשר.

אני מחפש את העכבישה הקטנה מתחת לְשולחן אבל יש רק קוּרים בין הרגליים שלו והשטוח. שולחן עומד בשיווי משקל, זה די קשה, מתי שאני עומד על רגל אחת אני יכול לעשות את זה שנים על גבי שנים אבל בסוף אני תמיד נופל. אני רוצה להגיד לאמא על הקוּרים, ואז אני לא רוצה כי היא מגרשת קוּרים במברשת, היא אומרת עליהם שהם מלוכלכים אבל לי הם נראים כמו כסף נורא נורא דק. אמא אוהבת את החיות שרצות ואוכלות אחת את השנייה בעולם הטבע אבל לא חיות אמיתיות. כשהייתי בן ארבע הסתכלתי על נמלים מטפסות על תנור והיא רצה והרביצה להן במטלית רטובה שהן לא יאכלו לנו את האוכל. רגע אחד הן היו בחיים ואחרי עוד רגע הן היו לכלוך. בכיתי והעיניים שלי כמעט נמסו. וגם בפעם אחרת היה דבר בלילה נְנְנְנְנְג נְנְנְנְנְג נְנְנְנְנְג שעקץ אותי ואמא העיפה אותו על קיר דלת מתחת לְמדף, זה היה יתוש. הסימן עוד שם על השעם אפילו שהיא קירצפה, זה הדם שלי שהיתוש גנב אותו כמו ערפדוני פצפוני. עד עכשיו זאתי הפעם היחידה שהדם שלי יצא ממני.

אמא לוקחת את התרופה שלה מתוך האריזה בצבע כסף שיש בה עשרים ושמונה חלליות קטנות ואני לוקח ויטמין מהבקבוק עם הילד שעושה עמידת ידיים והיא לוקחת אחד מהבקבוק הגדול עם תמונה של אישה שעושה טניס. ויטמינים הם תרופות כדי לא להיות חולה ולא לחזור לגן עדן לפני הזמן. אני לא רוצה לחזור אף פעם, לא מוצא חן בעיני למות, אבל אמא אומרת שזה בסדר כשנהיה בני מאה ונהיה עייפים מלשחק. היא גם כן לוקחת משכיחים. לפעמים היא לוקחת שניים, אף פעם לא יותר משניים כי יש דברים שטובים לנו אבל יותר מדי זה פתאום רע.

"זה בגלל שן מקולקלת?" אני שואל. היא מאחורה למעלה בקצה של הפה שלה, היא במצב הכי גרוע.

אמא עושה כן עם הראש.

"למה את לא לוקחת שני משכיחים בכל החלקים של כל יום?"

היא עושה פרצוף. "אז אכלתי אותה."

"מה זה -"

"זה אומר שיהיה לי רע כי אני כל הזמן אצטרך אותם. האמת היא שאני צריכה יותר ויותר."

"מה רע בלהיות צריכה?"

"קשה להסביר."

אמא יודעת הכול חוץ מהדברים שהיא לא זוכרת נכון, או לפעמים שהיא אומרת שאני קטן מדי בשביל להסביר משהו.

"השיניים שלי מרגישות קצת יותר טוב אם אני מפסיקה לחשוב עליהן," היא אומרת לי.

"איך זה?"

"קוראים לזה ניצחון הרוח על החומר. אם לא חושבים על משהו הוא לא כואב."

אני כשכואב לי חלק ממני אני חושב על זה כל הזמן. אמא משפשפת לי את הכתף אבל לא כואבת לי הכתף, בכל זאת זה נעים.

עוד לא סיפרתי לה על הקוּרים. מוזר שיש לי סוד שאין לאמא. כל שאר הדברים הם של שנינו. כנראה הגוף שלי הוא שלי והרעיונות שקורים לי בתוך הראש. אבל התאים שלי עשויים מהתאים שלה אז אני בערך שלה. גם כשאני מספר לה מה אני חושב והיא מספרת לי מה היא חושבת, הרעיונות של כל אחד מאיתנו קופצים לתוך הראש של השני, כמו לצבוע בעיפרון כחול על צבע צהוב ולקבל ירוק.