ב-18 ביוני 2007 עמדנו, שני מחברי הספר, זה מול זה באולם ג של בית המשפט העליון, בדיון שעסק בתוואי הגדר באזור אלפי מנשה. האחד מאיתנו, מיכאל סְפַרְד, ייצג את הכפרים הפלסטיניים. השני, שאול אריאלי, היה שם כנציג המועצה לשלום ולביטחון, שקיבלה מעמד נדיר של "ידיד בית המשפט", המציג עמדה משלו ואינו שותף לעמדת אחד הצדדים. לעימות הובילו העתירות שהגישו ההתנחלות אלפי מנשה, מצד אחד, והכפרים הפלסטיניים שנכלאו במובלעת שיצרה הגדר, מצד שני, נגד תוואי שהציע הצבא ואישרה הממשלה, לאחר שהתוואי הקיים נפסל על-ידי בג"ץ בעתירה קודמת. שנינו ערערנו על התוואי שהציע הצבא. שנינו, בניגוד לעמדת הצבא וההתנחלות, טענּוּ כי יש להוציא את חמשת הכפרים אל מחוץ למרחב התפר, ולא רק שלושה. ספרד טען כי התוואי חייב להיות קרוב יותר לבתי ההתנחלות כדי להקטין את הפגיעה באדמות הפלסטינים וכי יש לשמור את הגישה להתנחלות בכביש הקיים. אריאלי, לעומתו, תמך בעניין זה בעמדת ההתנחלות, שלפיה על התוואי לחבר את אלפי מנשה לישראל על-ידי כביש מדרום, ולא על-ידי כביש מצפון, שהיה קרוב מאוד לקלקיליה. ספרד טען שעמדת אריאלי אינה מידתית. אריאלי טען שעמדת ספרד אינה ביטחונית. עמדנו שם משני צידי האולם, משני צידי המתרס, אבל בכל צעד וטיעון ידענו שאיננו נאבקים זה בזה אלא במי שקבע את התוואי. שנינו הסכמנו על דבר אחד ואותו גם אמרנו לשופטים: התוואי שבחרה מערכת הביטחון איננו תוואי שמוּנע משיקולים ביטחוניים; הוא נקבע בהתאם לצרכים מדיניים, התנחלותיים, פוליטיים ואחרים; שיקולי הביטחון - אם בכלל נלקחו בחשבון - נדחקו לסוף הרשימה. על-כן, טען ספרד, מדובר בתוואי בלתי-חוקי וסיפוחי; על-כן, טען אריאלי, מדובר בתוואי שאינו מגן על חיי הישראלים באופן מיטבי. שנינו הגענו ממקומות שונים בתכלית. כל-כך שונים, שעצם הכתיבה המשותפת של הספר הזה הוא דבר שאנו יכולים רק להתגאות בו. שאול אריאלי הוא אלוף מישנה (כיום במיל’), צנחן, לשעבר מפקד החטיבה הצפונית בעזה, ששימש בתקופתו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל כראש מינהלת "קשת צבעים ב’" בצה"ל, שעסקה בתיכנון וביישום הסכמי אוסלו. לאחר מכן שימש כסגן מזכיר צבאי לשר הביטחון יצחק מרדכי בממשלת נתניהו, ובשנים 1999-2001 היה ראש מינהלת המשא-ומתן במשרדו של ראש הממשלה אהוד ברק. בשנים האחרונות היה אריאלי שותף מרכזי לעיצובן וקידומן של הבנות יוזמת ז’נבה והצטרף למועצה לשלום ולביטחון, שם ריכז את עבודת המועצה בנוגע לגדר ההפרדה. התעניינותו בנושא גדר ההפרדה נובעת מעיסוקיו המגוונים בפתרון הסכסוך ובעיצוב גבולות הקבע של מדינת ישראל, וזווית ראייתו היא ביסודה מדינית וביטחונית. מיכאל ספרד הוא עורך דין העוסק זה שנים בתחום זכויות האדם ומייצג אירגוני זכויות אדם ישראליים ופלסטיניים, קהילות פלסטיניות ויחידים שנפגעו מפעילות צה"ל, בעיקר בשטחים הכבושים. אל העיסוק בגדר ההפרדה הגיע כתוצאה מפנייה של אירגונים (כמו האגודה לזכויות האזרח והמוקד להגנת הפרט) ושל כפרים פלסטיניים (כגון הכפר בילעין), שאותם ייצג במאבק נגד הגדר המוקמת על אדמותיהם. עניינו בנושא גדר ההפרדה נובע מהתנגדותו לפגיעה בזכויות האדם של הפלסטינים החיים בקירבת הגדר, ומהתנגדותו להפקעת אדמות ולפגיעה בפרנסה, בתנועה, בחינוך, בבריאות ובחיים החברתיים - ולמעשה בכל תחומי החיים - הנובעת מהקמת הגדר. פגישתנו הראשונה היתה, כאמור, בבית המשפט העליון. הפגישות הבאות נועדו להחלפת דעות ובירור האפשרות לשיתוף פעולה. למרות נקודות המוצא הכל-כך שונות, גילינו שעמדותינו אינן כה רחוקות זו מזו. קיימים אומנם הבדלי השקפה, הנובעים מעברנו ומניסיוננו, ובמיוחד מן האופן שכל אחד משנינו מתבונן בנושא. אבל על כל אלה גישרה הסכמה עמוקה לגבי השקר הגדול של תוואי גדר ההפרדה, השימוש הפסול בטיעונים של "ביטחון", המניעים הסיפוחיים של הגדר, והעובדה שהגדר מהווה סכנה למאמצים להביא להסדר שלום בינינו לבין הפלסטינים. באותו דיון, ביוני 2007, ניסינו שנינו - כל אחד מעמדתו, כל אחד בהתאם לאינטרסים שייצג - לשכנע את בית המשפט העליון כי התוואי המתוקן שנקבע למובלעת אלפי מנשה אינו התוואי הנדרש והחוקי. לבג"ץ נותרה לכאורה עבודה קלה: הכי נוח לבג"ץ לקבוע שהעמדה של מערכת הביטחון סבירה וחוקית כאשר היא מותקפת משני הכיוונים. ואכן, בג"ץ דחה הן את עתירת הכפרים והן את עתירת מועצת אלפי מנשה. ומה היה קורה אילו הצגנו עמדה אחת משותפת - כפי שאירע במספר תיקים שבהם העותרים קיבלו את עמדת המועצה לשלום ולביטחון כ"רע במיעוטו" מבחינת הפגיעה ברכושם? כל תשובה תהיה בגדר ספקולציה. ייתכן שהסיכוי להצליח בעתירה כזו היה יכול להיות גדול יותר. הספר זה נכתב על-ידי שני אנשים בעלי התמחויות שונות, תפיסות שונות, ושונות הן גם הסיבות למעורבותו של כל אחד מהם במאבק לשינוי תוואי גדר ההפרדה. אבל יש כמה אמיתות שמאחדות את שנינו, ובראשם התובנה שגדר ההפרדה, בתוואי שנבחר לה, עוצבה לא משיקולים ביטחוניים אלא משיקולים מדיניים, ושהיא חלק ממערך שלם שמטרותיו בעייתיות ביותר הן ברמה המדינית והן ברמה המוסרית.