שני הגברים הופיעו משוּמָקוֹם, במרחק מטרים אחדים זה מזה, בשביל הצר המואר באור ירח. לרגע הם עמדו בלי ניע, שרביטיהם מכוּונים זה אל חזהו של זה; ואז, כשזיהו זה את זה, הם טמנו את השרביטים מתחת לגלימותיהם ופנו ללכת במהירות באותו כיוון."חדשות?" שאל הגבוה מבין השניים."הטובות ביותר," השיב סֶוֶורוּס סְנֵייפּ.השביל נִתחם משמאלו בשיחי בר קוצניים ונמוכים, ומימין – במשׂוּכה גבוהה ומטופחת. גלימותיהם הארוכות של שני הגברים התנופפו סביב קרסוליהם בשעה שצעדו."חששתי שאאחר," אמר יאקסְלי, תווי פניו הגסים מופיעים ונעלמים לסירוגין באור הירח שהשתבר בענפי העצים שמעל. "זה היה קצת יותר מורכב ממה שציפיתי. אבל אני מקווה שהוא יהיה שבע-רצון. אתה נשמע בטוח שיקבלו אותך יפה."סנֵייפּ הינהן, אבל לא הרחיב בדבריו. הם פנו ימינה אל שביל-גישה רחב-ידיים. המשוכה הגבוהה התעקלה עימם, והמשיכה הרחק אל מעבר לדלתות-שער רבות-רושם עשויות סורגי ברזל שחסמו את דרכם של הגברים. איש מהם לא האט את צעדיו: שניהם הרימו בשתיקה את זרועם השמאלית במעין הצדעה, ועברו בשער כאילו המתכת הכהה לא היתה אלא עשן.שיחי הטַקְסוּס עימעמו את קול צעדיהם. רחש נשמע אי-שם מימינם: יאקסלי שלף שוב את שרביטו וכיוון אותו מעל לְראש חברו, אבל מקור הרעש, התברר, היה בסך הכול טווס לבן כשלג שהידס בהילוך מלכותי במרומי המשׂוּכה."הוא תמיד ידע לחיות, לוּצְיוּס. טווסים..." יאקסלי תחב את שרביטו בחזרה מתחת לגלימה בנחרת בוז.בית-אחוזה נאה צמח מתוך האפלה בקצה שביל הגישה, ואורות ניצנצו בזגוגיות המעוינות שבחלונות קומת הקרקע. בגינה החשוכה שמעבר למשוכה נשמע שכשוך מזרקה. חצץ פיצפץ מתחת לרגליהם של סנֵייפּ ויאקסלי כשמיהרו אל דלת הכניסה, שנפתחה לקראתם אף שלא נראָה מי שפתח אותה.חדר הכניסה היה גדול, מואר במעומעם ומקושט לתפארת, ושטיח מרהיב כיסה את רוב רצפת האבן. העיניים בדיוקנאות החיוורים שעל הקירות עקבו אחרי סנֵייפּ ויאקסלי. שני הגברים נעצרו לפני דלת עץ כבדה שהובילה לחדר הבא, היססו להרף עין, ואז אחז סנֵייפּ בידית הארד.הטרקלין היה מלא אנשים שישבו דוּמם סביב שולחן ארוך ומפואר. הרהיטים הרגילים של החדר נערמו כלאחר-יד לצידי הקירות. האור בא מאח מבוֹערת בעלת כרכוב שיִש נאה ועליו מראה מוזהבת. סנֵייפּ ויאקסלי השתהו רגע על הסף. בעוד עיניהם מסתגלות לאפלולית נמשכו מבטיהם כלפי מעלה, אל הפרט המוזר ביותר במחזה: דמות אנושית, ככל הנראה מחוסרת הכרה, תלויה במהופך מעל לשולחן, מסתובבת לאיטה כאילו היא תלויה על חבל בלתי נראה, ומשתקפת במראָה ובפניו הממורקים של השולחן הריק שמתחתיה. איש מהיושבים מתחת למראֶה הייחודי הזה לא הביט מעלה, פרט לצעיר חיוור שישב כמעט בדיוק מתחתיו. נראה שהוא לא מצליח להימנע מלהציץ מעלה כל דקה או שתיים."יאקסלי, סנֵייפּ," אמר קול קר וצלול מראש השולחן. "עוד מעט ואיחרתם."הדובר ישב ממש לפני האח, ובתחילה התקשו הנכנסים להבחין ביותר מצללית. אבל כשהתקרבו, פניו בהקו באפלולית – נטולֵי שיער, נחשיים, עם שסעים במקום נחיריים ועיניים אדומות בוהקות עם אישונים אנכיים. הוא היה כה חיוור, עד שנדמה היה כי הוא זוהֵר בנוֹגה פניני."סֶוֶורוּס, לכאן," אמר ווֹלְדֶמוֹרְט, והורה על הכיסא הקרוב מימינו. "יאקסלי – ליד דוֹלוֹחוֹב."שני הגברים התיישבו במקומות שנקבעו להם. רוב העיניים מסביב לשולחן הופנו אל סנֵייפּ, ואליו פנה ווֹלְדֶמוֹרְט ראשון."ובכן?""אדון, מִסדר עוף החול מתכוון להעביר את הארי פּוֹטֶר ממקום המִבטחים הנוכחי שלו בשבת הקרובה עם רדת הלילה."רמת העניין מסביב לשולחן עלתה באופן מוחשי: היו שהזדקפו, היו שזעו בעצבנות, וכולם נשאו עיניים אל סנֵייפּ ואל ווֹלְדֶמוֹרְט."שבת... עם רדת הלילה," חזר ווֹלְדֶמוֹרְט. עיניו האדומות ננעצו בעיניו השחורות של סנֵייפּ בלהט כה רב, עד שאחדים מן הצופים הסבו את מבטם, כאילו חוששים להיכוות מעוצמת המבט האכזרי. סנֵייפּ, לעומת זאת, השיב מבט שלֵו, וכעבור רגע או שניים התעקל פיו חסר השפתיים של ווֹלְדֶמוֹרְט בעווית דמויַת חיוך."טוב. טוב מאוד. והמידע הזה בא –""מהמקור שדיברנו עליו," אמר סנֵייפּ."אדון." יאקסלי רכן קדימה והביט בווֹלְדֶמוֹרְט ובסנֵייפּ מקצהו הרחוק של השולחן הארוך. כל המבטים פנו אליו."אדון, אני שמעתי אחרת."יאקסלי המתין, אבל ווֹלְדֶמוֹרְט לא אמר כלום, והוא המשיך. "דוֹלִישׁ, ההילַאי, פלט בטעות שלא יעבירו את פּוֹטר לפני השלושים בחודש, ערב יום הולדתו השבעה-עשר."סנֵייפּ חייך."המקור שלי סיפר לי על תוכניות להדליף מידע כוזב; זוהי כנראה ההטעיה. אין ספק שהטילו על דוֹליש לחש קוֹנְפוּנְדוּס; וזאת לא הפעם הראשונה. ידוע שהוא פגיע.""האמן לי, אדון, דוֹליש נשמע לגמרי בטוח," אמר יאקסלי."אם הטילו עליו לחש קוֹנְפוּנְדוּס, רק טבעי שהוא יהיה בטוח," אמר סנֵייפּ. "האמן לי, יאקסלי: משרד הקסמים לא ימלא שום תפקיד בשמירה על הארי פּוֹטר. המִסדר משוכנע שהחדרנו את אנשינו למשרד.""לפחות בעניין הזה המִסדר צודק, הא?" אמר איש גוץ ושמן שישב במרחק קצר מיאקסלי; הוא פלט צִחקוּק שורקני שמצא הדים פה ושם לאורך השולחן.ווֹלְדֶמוֹרְט לא צחק. מבטו תעה מעלה, אל הגוף האנושי המסתחרר שם אט-אט, ונראָה שהוא שקוע במחשבות."אדון," המשיך יאקסלי, "דוֹליש חושב שחבורה שלמה של הילָאים תשתתף בהעברת הילד –"ווֹלְדֶמוֹרְט הרים יד לבנה גדולה. יאקסלי נדם מייד והביט באיבה כשווֹלְדֶמוֹרְט פנה אל סנֵייפּ."איפה הם מתכוונים להסתיר את הילד אחר-כך?""בביתו של אחד מחברי המִסדר," אמר סנֵייפּ. "המקום, לפי המקור שלי, מוגן בכל אמצעי ההגנה שהמִסדר ומשרד הקסמים גם יחד יכלו לספק. נראה לי שאחרי שיעבור לשם לא יהיה סיכוי רב לתפוס אותו, אדון, אלא אם כן, כמובן, משרד הקסמים ייפול לפני השבת הקרובה, מה שיאפשר לנו לגלות ולהָפֵר די כשפים כדי לפרוץ את אמצעי ההגנה הנותרים.""נו, יאקסלי?" קרא ווֹלְדֶמוֹרְט לעבר קצה השולחן, ואור האש שבאח ריצד מוּזרוֹת בעיניו האדומות. "משרד הקסמים ייפול לפני השבת הקרובה?"כל הראשים פנו שוב. יאקסלי זקף את גבו."אדון, בעניין זה יש לי חדשות טובות. הצלחתי – בקושי מסוים ובמאמץ רב – להטיל קללת אִימְפֶּרְיוּס על פָּאיוּס תִ’יקְנֶס."רבים מבין היושבים מסביב ליאקסלי הפגינו התפעלות; שכנו, דולוחוב, אדם בעל פנים מוארכים ועקומים, טפח על שִׁכמו."זאת התחלה," אמר ווֹלְדֶמוֹרְט. "אבל ת’יקנֶס הוא רק אדם אחד. סְקְרִימְגֶ’ר צריך להיות מוקף באנשינו לפני שאפעל. ניסיון כושל להתנקש בחיי השר יחזיר אותנו דרך ארוכה לאחור.""כן – אדון, זה נכון – אבל כידוע לך, בתור ראש המחלקה לאכיפת חוקי הקסם, ת’יקנֶס בא במגע קבוע לא רק עם השר עצמו אלא גם עם ראשי שאר המחלקות במשרד הקסמים. עכשיו, כשעובד כל-כך בכיר נתון לשליטתנו, יהיה קל, אני חושב, לכופף גם את האחרים, ואז כולם יחד יוכלו לעבוד כדי להפיל את סקְרימְגֶ’ר.""כל עוד חברנו ת’יקנֶס לא יתגלה לפני שיספיק להמיר את השאר," סִייג ווֹלְדֶמוֹרְט. "בכל אופן, נראה שעדיין לא סביר שהמשרד ייפול בידַי לפני השבת הקרובה. אם לא נוכל לגעת בילד אחרי שיגיע ליעדו, נצטרך לפעול כשהוא בדרך לשם.""בעניין הזה יש לנו יתרון, אדון," אמר יאקסלי, שנראה נחוש להשיג מידה כלשהי של הכרה בערכו. "כבר יש לנו כמה נציגים שתוּלים במחלקת התחבורה באמצעי קסם. אם פּוֹטר יִתעַתֵּק או ישתמש במערכת הפְלוּ, נדע על כך מייד.""פּוֹטר לא יעשה זאת," אמר סנֵייפּ. "המִסדר מדיר רגליו מכל אמצעי תחבורה שנתון לשליטה או לפיקוח של משרד הקסמים; הם חושדים בכל דבר שקשור במשרד.""עוד יותר טוב," אמר ווֹלְדֶמוֹרְט. "הוא ייאלץ לצאת לשטח. יהיה הרבה יותר קל לתפוס אותו."ווֹלְדֶמוֹרְט שוב הביט בגוף המסתובב לאיטו, והמשיך, "אני אטפל בילד בעצמי. יותר מדי טעויות נעשו בכל הקשור להארי פּוֹטר. אחדות מהן עשיתי אני. העובדה שפּוֹטר עדיין חי נובעת מהטעויות שלי יותר מאשר מההצלחות שלו."החבורה היושבת סביב השולחן צפתה בווֹלְדֶמוֹרְט בחשש, ולפי הבעות הפנים, כל אחד ואחד מחבריה פחד שעליו תוטל האשמה בכך שהארי פּוֹטר עדיין חי. אולם נראָה שווֹלְדֶמוֹרְט מדבר בעיקר אל עצמו ולא אליהם, ומפנה את הרהוריו לעבר הגוף חסר ההכרה שמעליו."לא נזהרתי, ועל כן הכשילו אותי יד המזל ויד המקרה, אותם כוחות ההורסים כל תוכנית שאינה מושלמת. אבל עכשיו אני חכם יותר. אני מבין מה שלא הבנתי בעבר. אני חייב להיות זה שיהרוג את הארי פּוֹטר, וכך יהיה."רק יצאו הדברים מפיו, וכאילו בתגובה נשמעה יללה פתאומית, זעקה מצמררת וממושכת של אומללוּת וכאב. רבים מיושבי השולחן השפילו את מבטם בבהלה, שכן נדמה היה שהקול בוקע מתחת לרגליהם."זְנַב-תּוֹלָע," אמר ווֹלְדֶמוֹרְט בלי לשנות במאום את נימת קולו השקטה והמהורהרת, ובלי לנתק את מבטו מן הגוף המסתחרר מעליו, "האם לא הטלתי עליך לדאוג לשתיקתו של האסיר שלנו?""כן א-אדוני," השתנק איש קטן שישב לקראת אמצע השולחן, ואשר הצטנף כה נמוך בכיסאו עד שבמבט ראשון נדמה היה כי הכיסא ריק. כעת הוא קם ממושבו בבהלה ואץ רץ לצאת מהחדר כשהוא מותיר מאחוריו רק בוהק כסוף ומוזר."כמו שהתחלתי להגיד," המשיך ווֹלְדֶמוֹרְט והביט שוב בפניהם המתוחים של נאמניו, "כעת אני חכם יותר. אצטרך, לדוגמה, לשאול שרביט מאחד מכם לפני שאצא להרוג את פּוֹטר."הפנים סביבו הביעו רק תדהמה; באותה מידה הוא היה יכול להכריז שעליו לשאול מאחד מהם זרוע."אין מתנדבים?" אמר ווֹלְדֶמוֹרְט. "בואו נראה... לוּציוּס. אני לא רואה שום סיבה שתמשיך להחזיק בשרביט."לוּציוּס מאלְפוֹי נשא את עיניו. עור פניו נראה צהבהב ושעווני באור האש שבאח, ועיניו היו שקועות ומוצללות. כשדיבר, קולו היה צרוד."אדון?""השרביט שלך, לוּציוּס. אני זקוק לשרביט שלך.""אני..."מאלְפוֹי הציץ בחשאי באשתו. היא הביטה היישר נִכחהּ, והיתה חיוורת לא פחות מבעלה, שערה הארוך והבלונדיני משתפל במורד גבהּ; אבל מתחת לשולחן התהדקו לרגע אצבעותיה הדקיקות על פרק ידו. בעקבות זאת תחב מאלְפוֹי את ידו לגלימתו, שלף שרביט והעביר אותו לאורך השולחן אל ווֹלְדֶמוֹרְט, שקירב אותו אל עיניו האדומות ובחן אותו במדוקדק."ממה הוא עשוי?""בּוּקִיצָה, אדון," לחש מאלְפוֹי."והליבָּה?""דרקון – נימי לב של דרקון.""מצוין," אמר ווֹלְדֶמוֹרְט. הוא שלף את שרביטו שלו והִשווה בין האורכים.לוּציוּס מאלְפוֹי עשה תנועה לא רצונית; לשבריר שנייה נדמה היה שהוא מצפה לקבל את שרביטו של ווֹלְדֶמוֹרְט בתמורה לשלו. המחווה לא נעלמה מעיניו של ווֹלְדֶמוֹרְט, שהתרחבו ברשעות."שאתן לך את השרביט שלי, לוּציוּס? את השרביט שלי?"אחדים מהיושבים צחקו בלגלוג."הענקתי לך את חירותך, לוּציוּס, לא די לך בזה? אבל שמתי לב שבזמן האחרון אתה ובני משפחתך נראים פחות מִמאושרים... מה בנוכחותי בביתך לא מוצא חן בעיניך, לוּציוּס?""שום דבר – שום דבר, אדון!""שקרים, לוּציוּס..."נדמה היה שהלחישה ממשיכה להישמע גם אחרי שהפה האכזרי חדל לנוע. קוסם או שניים כמעט לא הצליחו לכבוש רעד של חלחלה כאשר הלִחשוש התחזק; הם שמעו דבר-מה כבד משׂתרך על הרצפה מתחת לשולחן.הנחשית הענקית הגיחה וטיפסה אט-אט במעלה כיסאו של ווֹלְדֶמוֹרְט. היא עלתה ועלתה כאילו אין לה סוף, עד שנחה על כתפיו. צווארה היה עבה כיֶרך אדם; עיניה, שחריצים אנכיים היו להן אישונים, לא מיצמצו.ווֹלְדֶמוֹרְט ליטף את היצור בהיסח הדעת באצבעות ארוכות ודקיקות, והמשיך להביט בלוּציוּס מאלְפוֹי."מדוע בני מאלְפוֹי נראים כל-כך לא שמחים בחלקם? האם שובי ועלייתי לשלטון בכל זאת אינם בדיוק מה שחפצו בו, או לפחות טענו שהם חפצים בו שנים כה רבות?""כמובן, אדון," אמר לוּציוּס מאלְפוֹי. ידו רעדה כשמָחה אגל זיעה משׂפתו העליונה. "זה מה שרצינו – שאנחנו רוצים."אשתו, משמאלו, הינהנה הנהון מוזר ונוקשה בראשה, בלי להביט בווֹלְדֶמוֹרְט ובנחשית. בנו דְראקוֹ, שישב מימינו ותלה מבט בגוף המשותק מעליו, הביט רגע בווֹלְדֶמוֹרְט ומייד הסב את מבטו, שמא ייווצר ביניהם קשר עין."אדון," אמרה אשה כהת עור שישבה באמצע השולחן בערך, קולה חנוק מעוצמת הרגש. "לכָבוד הוא לנו לארח אותך כאן, בבית משפחתנו. אין בנמצא עונג גדול מזה."היא ישבה ליד אחותה, שונה ממנה בחזותה הכללית, בשערה הכהה ובעפעפיה הכבדים, כפי שהיתה שונה ממנה בהליכותיה ובהתנהלותה; נַרְקִיסָה נראתה נוקשה ומנותקת, ואילו בֶּלַטְרִיקְס רכנה לעבר ווֹלְדֶמוֹרְט כאילו המילים לבדן לא יוכלו להביע עד כמה היא משתוקקת לקירבתו."אין בנמצא עונג גדול מזה," חזר ווֹלְדֶמוֹרְט, ראשו מוטה קלות בעודו סוקר את בֶּלַטריקְס. "זאת מחמאה רבת-משמעות, בֶּלַטריקְס, כשהיא באה מפיך."פניה הוצפו סומק; עיניה התמלאו דמעות אושר."אדוני יודע שאני דוברת אמת בלבד!""אין בנמצא עונג גדול מזה... גם בהשוואה למאורע המשמח שמשפחתך חגגה, כך שמעתי, בשבוע האחרון?"היא הביטה בו בשפתיים פשוקות וניכר היה שאינה מבינה."אני לא יודעת על מה אתה מדבר, אדון.""אני מדבר על אחייניתך, בֶּלַטריקְס. ועל אחייניתכם, לוּציוּס ונַרקיסה. היא נישאה השבוע לאדם-הזאב, רֶמוּס לוּפִּין. אתם ודאי גאים."פרץ צחוק לועג עלה מהשולחן. רבים רכנו קדימה והחליפו מבטים של שמחה לאיד; אחרים הלמו בשולחן באגרופיהם. הנחשית הגדולה, שלא אהבה את הרעש, פערה את פיה וליחששה בכעס, אבל אוכלי-המוות – בשמחתם על השפלתם של בֶּלַטריקְס ומשפחת מאלְפוֹי – לא שמעו זאת. על פניה של בֶּלַטריקְס, שזה עתה הסמיקו באושר, פרחו בכתמים אדומים מכוערים."היא לא אחיינית שלנו, אדון," קראה מעל להמולת הצחוק. "נַרקיסה ואני ניתקנו כל מגע עם אחותנו אחרי שהיא נישאה לבּוֹצְדָם. אין לנו שום קשר לצאצאית שלה, ולא לשום חיה שהיא התחתנה איתה.""ומה איתך, דראקוֹ?" שאל ווֹלְדֶמוֹרְט, ואף שקולו היה שקט, הוא נשמע היטב בין קריאות הבוז והלעג. "תרצה לשמש שמרטף לגורים?"צחוקי הלעג גברו; דראקוֹ מאלְפוֹי הביט בבעתה באביו, שהשפיל את מבטו אל ברכיו, ואז לכד את מבטה של אמו. היא הנידה בראשה בתנועה כמעט בלתי מורגשת, ומייד חזרה לבהות בלי הבעה בקיר שממול."מספיק," אמר ווֹלְדֶמוֹרְט וליטף את הנחשית הנרגזת. "מספיק."הצחוק גווע מייד."רבים מאילנות היוחסין הוותיקים שלנו נגועים במחלות שתקפו אותם במרוצת השנים," אמר, בעוד בֶּלַטריקְס בוהה בו, בנשימה עצורה ובארשת תחנונים. "יש לגזום את האילנות, הלוא כן, כדי לשמור על בריאותם? עליכם לקצוץ את אותם חלקים שמאיימים על בריאות האילן כולו.""כן, אדון," לחשה בֶּלַטריקְס ועיניה נמלאו שוב דמעות של תודה. "בהזדמנות הראשונה!""ההזדמנות תבוא," אמר ווֹלְדֶמוֹרְט, "וכמו במשפחה שלך, כך בכל העולם... נעקור את הנגע שפשט בקִרבֵּנו, עד שייוותרו רק אלה שדמם טהור..."ווֹלְדֶמוֹרְט הניף את שרביטו של לוּציוּס מאלְפוֹי, כיוון אותו היישר אל הדמות המרחפת ומסתובבת לאיטה מעל לשולחן, והניעוֹ קלות. הדמות התעוררה לחיים באנקה והתחילה להיאבק בכבלים בלתי נראים."אתה מזהה את האורחת, סֶוֶורוּס?" שאל ווֹלְדֶמוֹרְט.סנֵייפּ נשא את עיניו אל הפנים ההפוכים. כל אוכלי-המוות הביטו בשבויה, כאילו ניתנה להם כעת הרשות לגלות סקרנות. כשפניה פנו אל אור האש שבאח, אמרה האשה בקול סדוק ומבוהל עד אימה, "סֶוֶורוּס! עזור לי!""אה, כן," אמר סנֵייפּ, ופני השבויה פנו ממנו לאיטם."ואתה, דראקוֹ?" שאל ווֹלְדֶמוֹרְט וליטף את אפה של הנחשית בידו שלא אחזה בשרביט. דראקוֹ הניד בראשו בתנועה קטועה. כעת, כשהאשה התעוררה, נראה שהוא מתקשה להסיר את מבטו ממנה."אבל אתה הרי לא היית נרשם לשיעורים שלה," אמר ווֹלְדֶמוֹרְט. "לאלה מכם שאינם מזהים, אנחנו מארחים כאן הערב את צָ’רִיטִי בֶּרְבֶּג’, עד לא מזמן מורה בבית-הספר הוֹגְווֹרְטְס לכישוף ולקוסמוּת."הִמהומי הבנה שקטים נשמעו מסביב לשולחן. אשה קטנה ומוצקה חייכה וחשפה שיניים מחודדות."כן... פרופסור בֶּרבֶּג’ לימדה את ילדי המכשפות והקוסמים כל מה שיש לדעת על מוּגְלְגִים... למשל, שבעצם הם לא כל-כך שונים מאיתנו..."אחד מאוכלי-המוות ירק על הרצפה. צָ’ריטי בֶּרבֶּג’ הסתובבה ושוב פנתה אל סנֵייפּ."סֶוֶורוּס... בבקשה... בבקשה...""דממה," אמר ווֹלְדֶמוֹרְט והניד קלות את שרביטו של מאלְפוֹי, וצָ’ריטי השתתקה כאילו מישהו סתם את פיה. "והיא לא הסתפקה בהשחתה וזיהום של מוחות ילדי הקוסמים. בשבוע שעבר פירסמה פרופסור בֶּרבֶּג’ מאמר נרגש בנביא היומי, ובו יצאה להגנתם של הבּוֹצדָמים. הקוסמים, היא טוענת, צריכים לאמץ אל קִרבָּם את גנבי הידע והקסם הללו. התמעטות טהורי-הדם, טוענת פרופסור בֶּרבֶּג’, היא דבר מבורך... היא היתה שמחה אילו כולנו הזדווגנו עם מוּגלְגים... וּודאי גם עם אנשי-זאב..."הפעם איש לא צחק: אי-אפשר היה לטעות בַּכעס ובבוז שבקולו של ווֹלְדֶמוֹרְט. צָ’ריטי בֶּרבֶּג’ הסתובבה ופנתה כלפי סנֵייפּ בשלישית. דמעות זלגו מעיניה ונטפו על שערה. סנֵייפּ השיב לה מבט אטום לחלוטין, והיא המשיכה להסתובב עד שפניה הוסבו ממנו."אַבַדָה קֶדַבְרָה."הבזק האור הירוק האיר את כל פינות החדר. צָ’ריטי נפלה בחבטה מהדהדת על השולחן, שנרעד וחרק. כמה אוכלי-מוות נרתעו בבהלה. דראקוֹ נפל מכיסאו על הרצפה."ארוחת הערב שלך, נַגִינִי," אמר ווֹלְדֶמוֹרְט ברוֹך, והנחשית האדירה התפתלה והחליקה מכתפיו אל משטח העץ הממורק.