בפעם האחרונה שראיתי את לורן ז’אמֶה, הוא היה בחנות של סקוט, עם זאב מת על הכתף. נכנסתי לשם כדי לקנות מחטים, והוא בא לשם כדי לקבל את הפרס. סקוט התעקש לקבל ממנו את כל הפגר, כי פעם איזה ינקי רימה אותו - הביא לו שתי אוזניים ודרש את הפרס, ואחר‑כך הביא את הכפות ודרש עוד דולר, ובסוף הביא את הזנב. זה היה בחורף והאיברים נראו די טריים, אבל התרמית התפרסמה מהר מאוד, לצערו הרב של סקוט. אז עכשיו, כשנכנסתי, ראיתי קודם כול את הפנים של הזאב. הלשון השתרבבה לו מהפה, שהיה משוך לאחור כאילו הוא מגחך. נרתעתי בבהלה עוד לפני שהספקתי לחשוב. סקוט צעק, וז’אמֶה התנצל מעומק הלב; היה קשה לכעוס עליו בגלל הקסם שלו ובגלל הצליעה. הפגר סולק אל החלק האחורי של החנות, ובזמן שאני הסתכלתי בכל מיני דברים, שניהם התחילו להתווכח על פרוות הזאב הישנה ואכולת העש שתלויה שם מעל הדלת. נדמה לי שז’אמֶה הציע בהלצה שסקוט יחליף אותה בפרווה חדשה. על השלט שמתחתיה כתוב "קאניס לוּפּוּס (זכר), הזאב הראשון שנלכד בעיר קולפילד, 11 בפברואר, 1860". מהשלט הזה אפשר ללמוד הרבה על ג’ון סקוט, על הניסיון שלו להיראות משכיל, על החשיבות העצמית שלו, על הכבוד הפחדני שהוא רוחש לסמכות ועל נטייתו להעדיף אותה על פני האמת. אין ספק שזה לא הזאב הראשון שנלכד בסביבה, ולמעשה גם אין דבר כזה שנקרא העיר קולפילד, אף‑על‑פי שהוא היה רוצה מאוד שקולפילד תהיה עיר, כי אז תהיה בה עירייה והוא יוכל להיות ראש העיר. "בכל מקרה, זאת נקבה, לזכרים יש פרווה כהה יותר מסביב לצוואר והם גדולים יותר. הזאב הזה מאוד קטן." ז’אמֶה ידע על מה הוא מדבר, כי מכל האנשים שאני מכירה, אף אחד לא צד כל‑כך הרבה זאבים כמוהו. הוא חייך כדי להבהיר לסקוט שהוא לא מתכוון להעליב אותו, אבל סקוט מקפיד תמיד להיעלב בקלות רבה, ולכן הוא הזדעף מייד. "אני מניח שאתה זוכר יותר טוב ממני, מר ז’אמֶה?" ז’אמֶה משך בכתפיו. מכיוון שהוא לא היה כאן בשנת 1860, ומכיוון שהוא היה צרפתי, שלא כמו כולנו, הוא היה חייב להיזהר. בשלב זה ניגשתי אל הדלפק. "נדמה לי שזאת באמת היתה נקבה, מר סקוט. האיש שהביא אותה סיפר שהגורים שלה ייללו כל הלילה. אני זוכרת את זה בבירור." וגם זכרתי בבירור איך סקוט קשר את הרגליים האחוריות של הפגר ותלה אותו מחוץ לחנות, וכולם עמדו ובהו בו. עד אז לא ראיתי אף פעם זאב, והופתעתי לראות כמה הוא קטן. הוא היה תלוי עם האף כלפי מטה, והעיניים שלו היו עצומות כאילו הוא מתבייש. הגברים התלוצצו למראה הפגר, והילדים צחקו וערכו תחרות מי יעז לדחוף לו יד לפה. הם גם נעמדו לידו, זה אחרי זה, כדי לשעשע זה את זה. סקוט הפנה אלי עיניים זעירות, בורקות וכחולות; אולי נעלב מפני שצידדתי בזר, ואולי סתם נעלב, זה לא היה ברור. "כן, ותראו מה קרה לו." דוק וֵוייד, האיש שהביא את הזאבה הזאת, טבע באביב שלאחר מכן. כאילו זה מטיל ספק בכושר השיפוט שלו. "כן, טוב..." ז’אמֶה משך בכתפיו וקרץ אלי בחציפות. משום‑מה - נדמה לי שסקוט היה הראשון שהזכיר את זה - התחלנו לדבר על הילדות המסכנות האלה, כמו תמיד כשעולה נושא הזאבים. אומנם יש הרבה ילדות מסכנות בעולם (אני עצמי הכרתי לא מעט), אבל בסביבה שלנו, כשאומרים "הילדות המסכנות האלה", מתכוונים תמיד לשתיים בלבד - לאחיות סיטון, שנעלמו לפני המון שנים. במשך כמה דקות התנהלה שיחה רגועה, שכללה החלפת דעות חסרות כל ערך, עד שפתאום צלצל הפעמון וגברת נוקס נכנסה. העמדנו פנים שאנחנו מתעניינים מאוד בכפתורים שהיו במקרה על הדלפק, ואז לורן ז’אמֶה לקח את הדולר שלו, קד אלי ואל גברת נוקס, ויצא. הפעמון המשיך לצלצל על קפיץ המתכת זמן רב אחרי שהוא נעלם. זה הכול, שום דבר משמעותי. הפעם האחרונה שראיתי אותו. לורן ז’אמֶה היה השכן הקרוב ביותר שלנו, אבל למרות זאת לא ידענו כלום על החיים שלו. לא פעם התפלאתי איך הוא מצליח לצוד זאבים עם הרגל הפגועה שלו, ואז מישהו סיפר לי שהוא מניח פיתיונות של בשר צבי עם סטריכנין. המיומנות שלו התבטאה ביכולת להתחקות אחרי העקבות עד הפגר. אני לא יודעת מה להגיד, אבל בעיני זה לא בדיוק ציד. אומנם הזאבים למדו במשך הזמן להתרחק מאנשים עד לטווח של רובה וינצ’סטר, כך שיש לשער שהם לא טיפשים לגמרי, אבל הם גם לא פיקחים עד כדי‑כך שהם לא יתפתו למתנת מזון, ומה החוכמה לעקוב אחרי יצור גוסס עד שהוא מתפגר? היו בו עוד דברים משונים: לא פעם עזב את הבית ויצא למסעות ארוכים לאזורים לא מוכרים; זרים קודרים ומסוגרים ביקרו אצלו מדי פעם; ולפעמים הפגין נדבנות מדהימה, שלא עלתה בקנה אחד עם הבקתה הרעועה שלו. ידענו שהוא מקוויבק. ידענו שהוא קתולי, אף‑על‑פי שהוא לא ביקר לעיתים קרובות בכנסייה ולא בא לווידוי (אם כי אולי הוא נהנה לעשות את זה דווקא במהלך ההיעדרויות הארוכות שלו). הוא היה מנומס ולבבי, אף‑על‑פי שלא היו לו חברים קרובים במיוחד ותמיד שמר על ריחוק מסוים. והוא היה גבר נאה, אני מעזה לומר, עם שיער כמעט‑שחור ועיניים כמעט‑שחורות, ותווי פנים שנראו תמיד כאילו רק עכשיו גמר לחייך או כאילו יחייך בעוד רגע. הוא התייחס לכל הנשים באותה מידה של חביבות אבל גם בכבוד, וכך הצליח לא להרגיז אותן או את בעליהן. הוא לא היה נשוי ולא הפגין שום נטייה להתחתן, אבל שמתי לב שיש גברים שטוב להם יותר לבד, במיוחד אם הם די מרושלים ומנהלים חיים לא סדירים. יש אנשים שמעוררים קנאה קלה, חסרת כל רשעות. ז’אמֶה היה אחד מאלה - בטלן חביב, שכאילו גלש בלי כל מאמץ לאורך החיים. הוא נראה לי בר‑מזל, כי נדמה שלא היה מוטרד מכל הדברים האלה שמלבינים לכולנו את השערות. לא היו לו שערות לבנות, אבל היה לו עבָר, שאת רובו הוא שמר לעצמו. אני משערת שהוא גם חשב שיש לו עתיד, אבל מתברר שלא היה לו. הוא היה אולי בן ארבעים. הוא לעולם לא יהיה מבוגר יותר. יום חמישי בבוקר, אמצע נובמבר, כשבועיים לאחר הפגישה ההיא בחנות. אני יוצאת מהבית, פוסעת במורד הדרך, כולי רותחת, ומתכננת בקפידה את הטפת המוסר הזאת. יש לשער שאני אפילו משננת אותה בקול - אחד מאותם הרגלים משונים ורבים שקל מאוד לרכוש באזור סְפָר כזה. הדרך - למעשה לא הרבה יותר מכמה תלמים שחרשו פרסות וגלגלים - מתפתלת לאורך הנהר, שמקפץ כאן במורד כמה מפלים קטנים. מתחת לעצי התרזה בוהקים טלאי אזוב באור השמש כמו אבני ברקת. עלי שלכת שהתאבנו בכפור הלילה מתפצחים מתחת לרגלי, לחשושי החורף הקרב ובא. השמים כחולים עד כאב. אני פוסעת במהירות מרוב זעם, בראש זקוף. אני בטח נראית עליזה ככה. הבקתה של ז’אמֶה ניצבת במרחק‑מה מהנהר, בתוך חלקת עשבים שממלאת את תפקיד הגן. הקירות עשויים בולי עץ לא מקולפים שדָהו במשך השנים, ולכן המבנה כולו נראה אפרפּר וצמרירי, כמו מצבור צמחי כלשהו ולאו דווקא כמו מבנה. הוא שריד מעידן שחלף: הדלת עשויה מעור צבי שמתוח על מסגרת עץ, החלונות עשויים מנייר קלף משומן. בחורף הם בטח קופאים. נשים שגרות בדאב ריוֶור לא מרבות לבקר במקום הזה, וגם אני לא הייתי כאן כבר חודשים, אבל כרגע זה המקום היחיד שעדיין לא חיפשתי בו. שום עשן או אות של חיים לא עולה מהבקתה, אבל הדלת פתוחה לרווחה; עור הצבי מוכתם בטביעות ידיים. אני קוראת בקול ואחר‑כך נוקשת על הקיר. אין תשובה, אז אני מציצה פנימה, וכשהעיניים שלי מתרגלות לאפלולית, אני רואה את ז’אמֶה. הוא נמצא בבית, וכצפוי, עדיין שוכב במיטה וישן בשעת בוקר כזאת. אני מתכוונת להסתלק משם, כי נראה לי שאין טעם להעיר אותו, אבל התסכול מניע אותי הלאה. הרי לא עשיתי את כל הדרך הארוכה הזאת לחינם. "מר ז’אמֶה?" אני אומרת, וקולי נשמע לי חביב להחליא. "מר ז’אמֶה, סליחה שאני מפריעה לך, אבל אני חייבת לשאול..." לורן ז’אמֶה ישן בשלווה. סביב צווארו כרוכה המטפחת האדומה שהוא עונד כשהוא יוצא לציד, כדי שציידים אחרים לא יחשבו שהוא דוב ויירו בו. רגל אחת משתרבבת לצד המיטה, בגרב מלוכלך. מטפחת הצוואר האדומה שלו מונחת על השולחן... אני לופתת בבעתה את משקוף הדלת. פתאום, כל מה שהיה נורמלי משתנה לגמרי: זבובים מרחפים סביב סעודת סוף הסתיו שלהם; מטפחת הצוואר האדומה לא כרוכה על הצוואר שלו, היא לא יכולה להיות שם, כי היא מונחת על השולחן, וזה אומר ש... "הו, לא," אני אומרת, וצליל קולי מזעזע אותי בדממת הבקתה. "לא." אני נאחזת במשקוף ומשתדלת לא לברוח, אף‑על‑פי שכעבור שנייה אני מבינה שלא הייתי מצליחה לזוז גם אם חיי היו תלויים בזה. האדום שמסביב לצווארו נזל מהחתך אל המזרן. חתך. אני מתנשפת, כאילו רצתי. המשקוף הוא הדבר החשוב ביותר בעולם עכשיו. לא ברור לי מה הייתי עושה בלעדיו. המטפחת לא מילאה את תפקידה. לא מנעה את מותו בטרם עת. אני לא מעמידה פנים שאני אמיצה במיוחד, ולמעשה, ויתרתי כבר מזמן על המחשבה שיש לי מעלות מיוחדות כלשהן, אבל אני מופתעת מהשלווה שבה אני סוקרת את פְּנים הבקתה. המחשבה הראשונה שעוברת במוחי היא שז’אמֶה התאבד, אבל ידיו של ז’אמֶה ריקות, ושום כלי נשק לא נראה לצידו. יד אחת שמוטה לצד המיטה. לא עולה על דעתי לפחוד. אני יודעת בוודאות מוחלטת שמי שעשה את זה לא נמצא בקרבת מקום - הבקתה מהדהדת את ריקנותה. אפילו הגופה שעל המיטה ריקה לגמרי. אין לה שום תכונות עכשיו - העליצות, הרישול וכשרון הירי, הנדיבות והחספוס - כל אלה נעלמו. ובניגוד לרצוני אני רואה עוד משהו, כי הפנים שלו מופנים קצת לצד השני. אני לא רוצה לראות את הפרט הזה, אבל הוא מזדקר לעיני, והוא מאשש את מה שכבר הבנתי והשלמתי איתו בעל‑כורחי - שאם יש בעולם דברים שלעולם לא יתבהרו, גורלו של לורן ז’אמֶה הוא לא אחד מהם. זאת לא היתה תאונה וגם לא התאבדות. מישהו קִרקף אותו. אחרי פרק‑זמן שנראה לי ארוך כנצח אף‑על‑פי שעברו רק שניות מעטות כנראה, אני יוצאת וסוגרת את הדלת מאחורי, וברגע שאני כבר לא רואה אותו, אני מרגישה טוב יותר. אם כי עד סוף היום הזה ובמשך כמה ימים אחרי כן, היד הימנית שלי עדיין כואבת מהעוצמה שבה לפַתּי את המשקוף, כאילו ניסיתי ללוש את העץ בין אצבעותי.