לפני שנים, כאשר הייתי בן שש או שבע או שמונה, קרה לי לעיתים שכאשר נכנסתי לחדר אנשים מסוימים היו מתחילים לבכות. החדרים שבהם זה קרה היו על-פי-רוב במיאמי-ביץ’ שבפלורידה, והאנשים שעליהם היתה לי השפעה מוזרה כזאת היו, כמו כמעט כל האנשים במיאמי-ביץ’ באמצע שנות השישים, זקֵנים. כמו כמעט כל תושבי מיאמי-ביץ’ האחרים (או לפחות כך זה נראה לי אז), הזקנים האלה היו יהודים - מסוג היהודים שנטו לעבור ליידיש כל אימת ששיתפו זה את זה בקטעי רכילות מובחרים או הגיעו לסופם של סיפורים שהתארכו או לשורת המחץ של בדיחה; מה שהפך כמובן את השיאים, את הפּוּאֶנְטוֹת של הסיפורים והבדיחות הללו, לסתומים לחלוטין עבור אלה מבינינו שהיו צעירים. בדומה לרבים מיושביה הקשישים של מיאמי-ביץ’ באותם הימים, אנשים אלה חיו בדירות או בבתים קטנים, שנדמו מעופשים מעט למי שלא חי בהם; בתים שבהם שרר לרוב שקט, למעט אותם ערבים שבהם קולות המופע הקוֹמי של רֶד סְקֶלְטוֹן או מילטון בֶּרְל או לורנס וֶולְק הרעימו ממרקעי הטלוויזיות בשחור-לבן. על-כל-פנים, דירותיהם השקטות והמעופשות היו נמלאות, בפרקי-זמן מסוימים, ברעש קולותיהם של ילדים קטנים שטסו דרומה לכמה שבועות בחורף או באביב מלוֹנְג-אַיילֶנד או מפרברי ניו-ג’רזי כדי לראות את היהודים הזקנים הללו; הילדים הוצגו בפני הזקנים, מפרכסים במבוכה ואי-נוחות, והוכרחו לנשק את לחיי הנייר הקרירות שלהם. לנשק את הלחיים של קרובי משפחה יהודים זקנים! התפתלנו, גנחנו, רצינו להתחרות בריצה אל בריכת השחייה דמוית הכִּליה שמאחורי בניין הדירות, אבל קודם היה עלינו לנשק את כל הלחיים הללו; לחיים שאצל הגברים הדיפו ריח מרתפים ונוזל לשיער וסיגרים של טִיפּארילוֹ, והיו עטורות שפמפמים מגרדים שהיו כל-כך לבנים עד שנראו כמו מוֹך שנשר מבגד (אחי הצעיר טעה פעם וניסה למרוט דבלול כזה של מוך סורר, וזכה לחבטה, לאו דווקא עדינה, בצד ראשו); לחייהן של הזקנות הדיפו ניחוח עמום של פּוּדרה ושמן בישול, והיו רכות כממחטות הנייר "לשעת חירום" התחובות בתחתית תיקיהן ונחות שם, מְחוּצוֹת כעלי-כותרת לצד מלחי הרחה סגולים, עטיפות מעוכות של סוכריות נגד שיעול ושטרות מקומטים... השטרות המקומטים. קחי את זה ותשמרי בשביל מַרְלין עד שאני אצא, הורתה אם-אמי, שקראנו לה נָנָה, לסבתי השנייה, והושיטה לה ארנק עור אדום קטן ובו שטר ממועך של עשרים דולר; היה זה יום אחד בפברואר 1965, ממש לפני שהובילו אותה לחדר הניתוח בשביל בדיקה פולשנית כלשהי. היא חגגה לא מכבר את יום הולדתה החמישים ותשעה, ולא הרגישה טוב. סבתי קֵיי צייתה ולקחה את הארנק ובו השטר הממועך, אף קיימה את הבטחתה והעבירה אותו לאמי, שעדיין החזיקה בו ימים אחדים לאחר מכן כאשר נָנָה, שכובה בארון פשוט מעץ אורן כנהוג, הובאה לקבורה בבית-הקברות מָאוּנְט ג’וּדה בקְוִוינס, במתחם השייך (כפי שמודיעה כתובת מעל לשער הגרניט) לאגודת הצדקה הראשונה לחולים יוצאי בולכוב. כדי להיקבר כאן צריך להשתייך לאגודה הזאת, כלומר, צריך להיות מיוצאי עיירה קטנה בת כמה אלפי תושבים, הממוקמת בצידו השני של העולם, בנוף שהיה שייך פעם לאוסטריה ואחר-כך לפולין ואז לרבים אחרים, ושמה בּוֹלֶכוֹב. אומנם נכון הוא כי אם-אמי - שבתנוכי אוזניה הרכים, על עגיליהם העבים מבדולח כחול או צהוב, שיחקתי כשישבתי בחיקה על כיסא-הנוח מעשה-סבכה, בגזוזטרה שלפני בית הורי, ושאותה אהבתי זמן-מה יותר מכל אדם אחר, מה שמסביר בוודאי מדוע מותה הוא המאורע הראשון שממנו יש לי זכרונות ברורים, אם כי מדובר כאן לכל היותר בשברי זכרונות (הדוגמה המתפתלת של הדגים על אריחי הקירות בחדר-ההמתנה של בית-החולים; אמי האומרת לי משהו בבהילות, משהו חשוב, אף כי רק מקץ ארבעים שנה זכרתי סוף-סוף מהו; רגש מורכב שמשמשים בו בערבוביה כמיהה ופחד ובושה; צלילם של מים זורמים בכיור) - אם-אמי לא נולדה בבולכוב, ולא זו בלבד, אלא שהיתה היחידה מבין הורֵי הורַי שנולדה בארצות-הברית: עובדה שהקנתה לה פעם, בקרב קבוצה מסוימת של אנשים שנעלמה מן העולם, יוּקרה מסוימת. אבל בעלה יפה-התואר והשתלטן, סבי, סבא, נולד וגדל עד לבחרותו בבולכוב, הוא ושלושת אחיו ושלוש אחיותיו; ומסיבה זו רשאי היה לרכוש חלקה באותו מתחם ספציפי בבית-הקברות מאוּנט ג’וּדה. שם גם הוא קבור כעת, ביחד עם אמו, שתיים משלוש אחיותיו ואחד משלושת אחיו. האחות האחרת, אֵם לבן-יחיד, תקיפה ורכושנית, עברה בעקבות בנה למדינה אחרת, ושם היא קבורה. משני האחים האחרים, לאחד (כך נאמר לנו תמיד) היה שֵׂכֶל להגר עם אשתו וילדיו הקטנים מפולין לפלשתינה בשנות השלושים, וכתוצאה מהחלטה נכוחה זו נקבר בבוא עתו בישראל. האח הבכור, שהיה גם היפה ביותר מבין שבעת הילדים, האהוב והנערץ מכולם, נסיך המשפחה, בא בבחרותו לניו-יורק, ב‑1913; אבל אחרי שגר שם עם דודו ודודתו בקושי שנה אחת הוא החליט שהוא מעדיף את בולכוב. וכך, אחרי שנה בארצות-הברית, הוא חזר - ומשום שבסופו-של-דבר הוא היה שמח בבולכוב ועסקיו עלו יפה, הוא ידע שהבחירה שלו נכונה. לו אין קבר כלל. מבין הזקנים והזקנות הללו שבכו לפעמים ברגע שרק ראו אותי, אותם יהודים זקנים, ולחייהם שאותן צריך היה לנשק, ורצועות שעוניהם העשויות חיקוי עור תנין ובדיחותיהם הגסות ביידיש ומשקפי הפלסטיק השחורים והעבים עם מכשיר שמיעה מצהיב המשתרך מאחור, עם כוסות הוויסקי המלאות על גדותיהן, עם העפרונות שהיו נותנים במתנה כל פעם שראו אותך, עפרונות ועליהם שמותיהם של בנקים וסוכנויות רכב; עם השמלות המתרחבות מכותנה מודפסת והמחרוזות משלושה פתילים של חרוזי פלסטיק לבנים ועגילי הבדולח החיוורים והלכּה האדומה שנצנצה ונקשה על ציפורניהן הארוכות-ארוכות כששיחקו מָה-ג’וֹנג או קַנַסְטָה, או אחזו את הסיגריות הארוכות-ארוכות שאותן עישנו - מביניהם, היו לאלה שגרמתי להם לבכות גם דברים אחרים במשותף. כולם דיברו במבטא מסוים, מבטא שהיה לי מוכר כי הוא זה שריחף, קל אך מורגש, ברקע דיבורו של סבי: לא מבטא כבד מדי, כי כשהגעתי לגיל שבו מתחילים לשים לב לדברים כאלה הם כבר חיו כאן, באמריקה, חמישים שנה, אבל עדיין הסגירה אותו עסיסיות-מה, איכותן הדשֵנה של כמה מילים ששפעו R ו‑L, מילים כמו "דַרלִינג" או "וונְדֶרפוּל", אופן מסוים שבו נגסו באותיות T ו‑TH במילים כמו "טֶרִיבְּל", או (מלה שסבי, שאהב לספר סיפורים, השתמש בה לעיתים קרובות) "טְרוּת’", כלומר ’אמת’. אִיטְס דֶה טְרוּוּט! הוא היה אומר. היהודים הקשישים נטו להתפרץ הרבה זה לדבריו של זה באותם אירועים שבהם נדחקנו כולנו לסלון המחניק של מישהו; הם קטעו זה את סיפוריו של זה כדי לתקן, להזכיר מה באמת קרה באותו מקרה נהדר, וָאהנְדֶרפוֹל, או (סביר יותר) נורא, טָאהרִיבְּל, דוֹלִינְק, אני הייתי שם, אני זוכר, ואני אומר לך, אִיטְס דֶה טְרוּוּט. ועוד יותר ייחודי ובולט-לעין, נראה היה כי לכולם יש מערכת שנייה ונפרדת של שמות שבהם קראו זה לזה. הדבר בילבל והטעה אותי כשהייתי בן שש או שבע, כי חשבתי ששמה של (נניח) נָנָה שלי הוא גֶרְטְרוּד, או לפעמים גֶרטִי, ולא הצלחתי להבין מדוע בחברה סגורה זו, בפלורידה, בכינוסים משפחתיים גדולים שהתקיימו ארבעים שנה אחרי שבני-משפחתו השתלטנית והתיאטרלית של בעלה ירדו מהאונייה באֶלִיס אַיילֶנד ובראו עצמם מחדש כאמריקאים (אבל בלי להפסיק לספר סיפורים על אירופה), היא הפכה לגולדה. גם לא הבנתי מדוע אחיו הצעיר של סבי, דוד ג’וּליוּס שלנו, מחלק ידוע של עפרונות עם כתובות בתי-עסק, שהתחתן בגיל מאוחר שלא כנהוג ושסבי, מהדר בלבושו ומהלך בשחצנות, התייחס אליו תמיד בסלחנות מן הסוג שמפגינים כלפי חיית שעשועים שסרחה, הפך פתאום ליִידְל (רק מקץ עשרות שנים ייוודע לי כי שמו בתעודת הלידה היה יהודה-אריה). ומי זו בכלל הנֶחָה הזאת, שסבי קרא לה לפעמים אחותו הקטנה והיקרה מכולן, ועליה ידעתי שהיא מתה לה פתאום משבץ בגיל שלושים וחמש ב‑1943 ליד שולחן חג-ההודיה (כך היה סבי מספר לי, כדי להסביר למה הוא לא אוהב את החג); מי היתה הנחה הזאת, והלא ידעתי, או חשבתי שאני יודע, שאחותו הקטנטונת והאהובה היתה הדודה ג’אנֶט? רק לסבא שלי, ששמו הפרטי היה אברהם, היה כינוי שאותו יכולתי להבין: אֵייבּי; והיה בכך משום חיזוק לתחושתי שהוא אדם אותנטי ושקוף לחלוטין, מישהו שאפשר לסמוך עליו. בין האנשים האלה היו כמה שבכו כשראו אותי. הייתי נכנס לחדר והם היו מביטים בי ומצמידים (בעיקר הנשים) את שתי הידיים המעוקמות, עם הטבעות ועם פרקי האצבעות, בליטות נפוחות ומסוקסות כשל עצים, את הידיים האלה הן היו מצמידות ללחייהן היבשות ואומרות, בהתנשמות תיאטרלית קטנה, אוֹי, עֶר זֶעט אוֹיְס זֶײֶער עֶנְלֶעך צוּ שְמִיל! אוי, הוא כל-כך דומה לשמיל!