אני, קְלַאוּדיוּס טִיבֶּריוּס דרוּסוּס נֵרוֹן גֶרמָניקוּס כך-וכך-וכך (כי עדיין אין טעם שאטריח אתכם בכל תוארַי), שהייתי ידוע פעם, ובעצם לא כל-כך מזמן, בפי ידידַי וקרובַי ועמיתַי בשם "קְלַאוּדיוּס רפה-השכל", או "קְלַאוּדיוּס הזה", או "קְלַאוּדיוּס המגמגם", או "קְלַא-קְלַא-קְלַאוּדיוּס", או לכל היותר "דוד קְלַאוּדיוּס המסכן", אני יושב כעת לכתוב את ההיסטוריה המוזרה של חיי: החל מימי ינקותי ועבוֹר על פני כל השנים עד שאגיע לאותו מיפנה גורלי, לפני כשמונה שנים, בהיותי בן חמישים ואחת, כשמצאתי את עצמי לפתע לכוד במה שניתן לקרוא לו "מלכודת הזהב", שממנה עד היום לא הצלחתי להשתחרר.  

אין זה ספרי הראשון: אדרבא, הספרוּת, ובמיוחד כתיבת חיבורים היסטוריים – שלמדתי בבחרותי כאן ברומא אצל טובי המורים באותם ימים – היתה, עד שהשתנו חיי, מקצועי היחיד והדבר היחיד שהתעניינתי בו במשך יותר משלושים וחמש שנה. אל-להם, לקוראַי, להיות אם כן מופתעים למקרא סיגנוני המיומן: קלאודיוס עצמו הוא הכותב ספר זה, הוא ולא סתם אחד ממזכיריו, הוא ולא אחד מאותם כתבנים רשמיים של דברי הימים, הכתבנים שאנשי ציבור רגילים לספר להם את זיכרונותיהם בתקווה שהניסוח האלגנטי יחפה על דלות החומר ועל כל פשעים תכסה חנופה. אני נשבע בשם כל האלים כי בחיבור הזה אינני אלא המזכיר שלי עצמי, כותב דברי הימים שלי עצמי: אני כותב במו יָדִי, ואיזו טובת הנאה עשויה לצמוח לי אם אתחנף לעצמי? ראוי להוסיף כי אין זה החיבור הראשון שכתבתי על קורות חיי. כתבתי חיבור כזה בזמנו, שמונה כרכים היו בו, כתרומה לארכיון העיר. זה היה עסק משמים, שאיני גאה בו יותר מדי, וכתבתי אותו רק בגלל דרישה מצד הציבור. אם להודות על האמת, הייתי עסוק ביותר בעניינים אחרים בתקופה שבה חיברתי אותו, כלומר לפני שנתיים. את ארבעת הכרכים הראשונים הכתבתי ברובם לאחד ממזכירַי היוונים, ואמרתי לו שלא ישנה דבר בעודו כותב (למעט שינויים על-פי הצורך לשם איזון המשפטים, או כדי להסיר סתירות וחזרות). אבל עלי להודות כי כמעט את כל המחצית השנייה של החיבור, ולפחות כמה פרקים במחצית הראשונה, חיבר אותו בחור עצמו, פּוֹליבּיוּס (שֵם שנתתי לו בעצמי כשהיה נער-עבדים, על שם ההיסטוריון הדגול), וזאת על-פי חומר שנתתי לו. והוא התאים את סיגנונו לשלי בדיוק שכזה, עד כי בסופו של דבר, באמת, איש לא יכול היה לנחש מה פרי עטי ומה פרי עטו. היה זה ספר משעמם, אני אומר שנית. לא הייתי בעמדה המאפשרת לי למתוח ביקורת על הקיסר אַוּגוּסטוּס, שהיה דוד-רבא שלי מצד אמי, או על אישתו השלישית והאחרונה, ליוויה אַוּגוּסטה, שהיתה סבתי, משום ששניהם זכו בהַאֲלָהָה באופן רשמי, ואני הייתי מעורב בפולחנם בתפקיד כוהן; ואף-על-פי שיכולתי למתוח ביקורת נוקבת על שני יורשיו הלא-ראויים של אוגוּסטוּס בכס הקיסרות, נמנעתי מכך בשם ההגינות. הרי לא היה צודק מצידי אילו ניקיתי את ליוויה מכל חטא, וגם את אוגוסטוס עצמו, על אף שנכנע לאישה המדהימה – ומוטב שאומר זאת מייד, לאישה המדהימה והנתעבת הזו – בעודי מספר את האמת על שני האחרים, שהדת לא העניקה לזכרם אותה הגנה. איפשרתי לספר להיות מַשְמים, ותיעדתי בו רק עובדות שאינן שנויות במחלוקת; לדוגמה, שזה-וזה נשא לאישה את זו-וזו, בתו של כך-וכך שצבר לו אותות הוקרה ציבוריים כאלה ואחרים, אך בלי להזכיר את הסיבות הפוליטיות לנישואים, כמו גם את הסחר-מכר מאחורי הקלעים בין המשפחות. או כתבתי כי זה-וזה מת לפתע פתאום אחרי שאכל קערת תאנים אפריקאיות, אך בלי לציין רעל, או מי יצא נשכר מן המוות – אלא אם כן העובדות נתמכו בגזר-דין של בית המשפט הפלילי. לא כתבתי שקרים, אך גם לא אמרתי את האמת, כלומר לא כמו שאני מבקש לומר אותה כאן. כשנועצתי היום בספר ההוא בספריית אַפּוֹלוֹ שבגבעת הפַּלַטין, כדי לרענן את זיכרוני בכמה פרטים כרוֹנוֹלוֹגיים, נתקלתי למרבה העניין בכמה קטעים בפרקים הציבוריים שאותם הייתי מוכן להישבע שכתבתי או הכתבתי בעצמי, עד כדי כך היה הסיגנון דומה לשלי בכל פרט, ועם זאת אינני זוכר כי אי-פעם כתבתי או הכתבתי אותם. אם כתב אותם פּוֹליבּיוּס, הרי שזהו חיקוי פיקחי להפליא (אומנם, היו בידיו ספרי ההיסטוריה האחרים שלי שיוכל לשקוד עליהם), אבל אם באמת כתבתי אותם אני, הרי שהזיכרון שלי עוד יותר גרוע משטוענים אויבי. כשאני חוזר כעת וקורא מה שכתבתי זה עתה, אני רואה שיותר משאני מפיג את החשדות אני מעורר אותם – ראשית באשר לכך שאני המחבר היחיד של הפרקים הבאים, שנית בעניין היוֹשרה שלי כהיסטוריון, ולבסוף בנוגע לעובדות שאני זוכר. אבל אותיר זאת כך; אני הוא הכותב כפי שאני מרגיש, וככל שיתקדם החיבור ההיסטורי הזה ייקל על הקורא להאמין שאינני מסתיר דבר – גם אם ייזקף הדבר לחובתי. זהו חיבור היסטורי סודי. אבל מיהם אנשי סודי, תשאלו? תשובתי: אלה הם הדורות הבאים. אין כוונתי בכך לנינַי, או אף לילדיהם אחריהם: כוונתי לדורות שיבואו בעוד זמן רב, רב לאין שיעור ומידה. ועם זאת, אני מקווה כי אתם, הקוראים בסופו של דבר את ספרי בעוד מאה דורות, או אף יותר, תרגישו כאילו אני מדבר ישירות אליכם, כאילו אני בן זמנכם: כשם שאני מרגיש לעיתים קרובות כי הֵרוֹדוֹטוֹס או תוּקידידֵס שוכני העפר מדברים אלי. ולמה זה אני מתעקש דווקא על דורות רחוקים ומאוחרים כל-כך? הנה אסביר. הלכתי לקוּמַאי שבקַמְפָּניה, לפני קצת פחות משמונה-עשרה שנה, וביקרתי את הסיבּילָה בנקרת הצוקים שלה על הר גַאוּרוּס. תמיד יש סיבּילה בקוּמַאי, משום שכל אימת שהסיבּילה מתה, המתלמדת-משרתת שלה לוקחת את מקומה; אבל לא כולן מפורסמות באותה מידה. כמה מהן לעולם אינן זוכות לנבואה מפי אַפּוֹלוֹ בכל שנות שירותן הארוכות. אחרות דווקא מתנבאות: אבל דומה, לפי הבלי השִׁכְרוּת שהן משמיעות, כי הן מדברות בהשראתו של דיוֹניסוֹס יותר מאשר אפּוֹלוֹ; דבר זה הביא לירידת קרנו של האוֹרַאקל. לפני שעלו לכס האוראקל דֵאִיפוֹבֶּה, שאוגוסטוס נועץ בה לעיתים קרובות, ואָמַלְתֵיאָה, שעדיין חיה ומפורסמת ביותר, היה רצף של סיבּילות גרועות מאוד במשך כמעט שלוש-מאות שנה. המערה שוכנת מאחורי מקדש יווני קטן ונאה המוקדש לאפּוֹלוֹ ולאַרְטֶמיס – קוּמַאי היתה קולוניה יוונית אַיאוֹלית. מעל מיבנה-השער יש אַפְריז מוזהב עתיק המיוחס לדַיידָלוֹס, אף כי ברור וגלוי כי זהו אַבּסוּרד, כיוון שהאפריז הוא בן חמש מאות שנה לכל היותר, וגם זה לא בטוח, ואילו דַיידָלוֹס חי לפני אלף ומאה שנים; מופיע עליו סיפורו של תֶזֵיאוּס ההורג את המינוֹטַאוּרוּס בלַבּירינְת בכרתים. לפני שהרשו לי לבקר את הסיבּילה היה עלי להקריב שם שור ורְחֵלָה, זה לאפּוֹלוֹ וזו לאַרְטֶמיס. היה יום קר של דצמבר. המערה היתה מקום מחריד החצוב כולו בסלע, והעלייה אליה תלולה, מייגעת, שחורה כאופל ושורצת עטלפים. הלכתי בתחפושת, אבל הסיבּילה זיהתה אותי. הגמגום הוא שהסגיר אותי, מן הסתם. כשהייתי ילד גמגמתי מאוד; ואף-על-פי שלמדתי בהדרגה, בזכות עצותיהם של מומחים לצחות הדיבור, איך לשלוט בקולי באירועים ציבוריים שנקבעו מראש, הרי שבמצבים פרטיים או לא-צפויים הלשון נוטה עדיין מפעם לפעם, אם כי פחות מבעבר, לבגוד בי מרוב עצבנות: ודבר זה ממש קרה לי בקוּמַאי. נכנסתי אל תוך הניקרה הפנימית אחרי שגיששתי ברוב ייסורים, מטפס על ארבע במדרגות, וראיתי את הסיבּילה, קוֹפה יותר מאשר אישה, ישובה על כיסא בתוך כלוב התלוי מן התיקרה; שׂמלותיה היו אדומות ועיניה הפעורות זרחו באור אדום באלומת האור היחידה, אדומה גם היא, אלומה שירדה ממקום כלשהו למעלה ופגעה אנכית בקרקע. פיה היה פתוח בחיוך חסר שיניים. ריח המוות שרר סביבי. אבל הצלחתי לכפות על עצמי לומר את הברכה שהכינותי עימי. היא לא השיבה. רק כעבור כמה זמן התברר לי כי זוהי גופתה החנוטה של דֵאִיפוֹבֶּה, הסיבּילה הקודמת, שמתה לא מכבר בגיל מאה ועשר; עפעפיה נשארו פקוחים בעזרת גולות זכוכית שצופו כסף מאחוריהן כדי שיִזְהֲרוּ. הסיבּילה השַליטה התגוררה תמיד עם קודמתה בתפקיד. אם כן, ודאי עמדתי כמה דקות בפניה של דֵאִיפוֹבֶּה, רועד ומעווה את פני בניסיון להפיס את דעתה – הרגשתי כאילו חיים שלמים חלפו עלי כך. לבסוף התגלתה בפנַי הסיבּילה החיה, אָמַלְתֵיאָה שמה, אישה צעירה למדי כמסתבר. אלומת האור דעכה, כך שדֵאִיפוֹבֶּה נעלמה מן העין – מישהי, ודאי המתלמדת, כיסתה את החלון הקטן בעל הזגוגית האדומה – ואלומה חדשה, לבנה, נפלה על הארץ והאירה את אָמַלְתֵיאָה הישובה בכס שנהב בין הצללים שמאחור. היו לה מצח גבוה ופנים יפהפיות, שטירוף הדעת ניבט מהן, והיא ישבה ללא נוע, ממש כדֵאִיפוֹבֶּה. אבל עיניה היו עצומות. ברכי רעדו ונלפּתתי בגמגום שלא הצלחתי להשתחרר ממנו. "הו, סיבּ... סיבּ... סיבּ... סיבּ...", התחלתי. היא פתחה עיניים, הקדירה פניה וחיקתה אותי: "הו, קְלַא... קְלַא... קְלַא...". נתקפתי בושה, והצלחתי להיזכר בדבר שלשמו באתי. אמרתי בעמל רב: "הו, סיבּילה: באתי לשאול אותך על גורלה של רומא ועל גורלי".