השעה היתה כמעט חצות, וראש הממשלה ישב לבדו במשרדו וקרא מִזכָּר ארוך,
שמילותיו חלפו מול עיניו בלי להשאיר במוחו אפילו שמץ קל של משמעות. הוא המתין
לשיחת טלפון מנשיא של מדינה נידחת, ובעודו תוהה מתי סוף-סוף יתקשר האיש הארור,
ומנסה לשווא להדחיק זכרונות לא נעימים מהשבוע החולף, שהיה שבוע ארוך, מייגע וקשה,
לא נותר בראשו הרבה מקום לדברים אחרים. ככל שהתאמץ להתרכז במילים המודפסות על הדף,
כן ראה ראש הממשלה ביתר בירור את פניו המלגלגים של אחד מיריביו הפוליטיים. היריב
המסוים הזה הופיע בחדשות באותו יום, ולא זו בלבד שטרח לִמנות בזה אחר זה את כל
הדברים הנוראים שקרו בשבוע האחרון (כאילו שמישהו זקוק לתזכורת), אלא אף הסביר כיצד
אשמה הממשלה בכל אחד ואחד מהם.
הדופק של ראש הממשלה החל להאיץ כשרק חשב על ההאשמות האלו, כי לא היתה
בהן אמת והן לא היו הוגנות. איך לכל הרוחות היתה ממשלתו אמורה למנוע את התמוטטות
הגשר ההוא? זאת חוצפה לטעון שממשלתו אינה משקיעה די הצורך בגשרים. הגשר היה בן
פחות מעשר שנים, וטובי המומחים לא הצליחו להסביר מדוע נשבר פתאום לשניים ושילח
תריסר מכוניות אל מעמקי הנהר שמתחתיו. ואיך הוא מעז לטעון שמחסור בשוטרים הוא
שאיפשר את שני מקרי הרצח האכזריים והמתוקשרים כל-כך? או שהממשלה היתה צריכה לחזות
איכשהו את סופת ההוּריקן החריגה לעונה, שהתחוללה פתאום במערב המדינה והסֵבּה כל-כך
הרבה אבדות בנפש ונזקים לרכוש? והאם זאת אשמתו שאחד מסגני השרים, הרברט צ'וֹרְלי,
בחר להתנהג בצורה מוזרה כל-כך דווקא השבוע, כך שמעתה והלאה הוא עתיד לבלות הרבה
יותר זמן בחיק משפחתו?
"רוח נכאים השתלטה על ארצנו," סיכם היריב בלי לנסות להסתיר
את החיוך הרחב שעל פניו.
למרבה הצער, דבריו היו נכונים. ראש הממשלה חש זאת בעצמו; אנשים אכן
היו אומללים מהרגיל. אפילו מזג האוויר היה מדכדך; כל הערפל הקריר הזה באמצע
יולי... זה היה לא תקין, לא נורמלי...
הוא הפך דף, ראה שהמִזכּר עוד נמשך ונמשך, והתייאש. הוא התמתח, הרים
את שתי זרועותיו מעל לראשו והביט סביבו בדיכאון. משרדו היה חדר נאה, עם אח שַׁיִש
מהודרת שפנתה אל החלונות המוארכים, הסגורים היטב מפאת הצינה הלא-רגילה לעונה.
ברעד קל קם ראש הממשלה ממקומו, ניגש לחלון והביט החוצה אל הערפל הדליל
שהסתחרר מעבר לזגוגית. בעודו עומד שם, גבו מופנה לחלל החדר, שמע מאחוריו שיעול קל.
ראש הממשלה קפא במקומו, אפו צמוד אל האף של בבואתו המבוהלת שהשתקפה
בזגוגית הכהה. השיעול הזה היה מוכר לו. הוא שמע אותו בעבר. הוא הסתובב אט-אט, ומצא
את עצמו ניצב מול חדר ריק.
"הלו?" הוא אמר, מתאמץ להישמע אמיץ יותר מכפי שהרגיש.
לרגע קל הִרשה לעצמו לקוות שלא יזכה לתשובה. אבל מייד בא מענה, בקול
ברור והחלטי של מישהו שנשמע כאילו הוא קורא הודעה כתובה. הקול בקע – כפי שידע ראש
הממשלה כבר מן השיעול הראשון – מפיו של איש קטן וצפרדעי למראה, חובש פיאה ארוכה
וכסופה, שדיוקנו היה מצויר בתמונת שמן קטנה ומלוכלכת בפינה הרחוקה של החדר.
"לכבוד ראש ממשלת המוּגְלְגִים. עלינו להיפגש בדחיפות. מצפה
לתשובתך המיידית. בכבוד רב, פַאדְג'." האיש בציור הביט בשאלה בראש הממשלה.
"אה," אמר ראש הממשלה, "שְׁמע... זה לא זמן טוב
בשבילי... אני מחכה לשיחת טלפון, אתה מבין... מהנשיא של –"
"ניתן לטפל בזה," אמר הדיוקן.
פניו של ראש הממשלה נפלו. מזה בדיוק חשש.
"למען האמת, די רציתי לדבר –"
"אנחנו נסדר שהנשיא ישכח לצלצל. הוא יתקשר מחר בערב," אמר
האיש הקטן. "אנא השב מייד לאדון פאדְג'."
"אני... אוי... בסדר," אמר ראש הממשלה חלושות. "טוב,
אני מוכן לפגוש את פאדְג'."
הוא מיהר בחזרה לשולחנו, והיטיב את עניבתו תוך כדי הליכה. בקושי הספיק
להתיישב ולעצב את פניו בהבעה שקיווה כי תיראה נינוחה ורגועה, ובתוך אח השיש התלקחו
לפתע להבות ירוקות. הוא הביט, והתאמץ לא לחשוף שמץ הפתעה או בהלה. איש עגלגל הופיע
בין הלהבות, מסתחרר במהירות כמו סביבון. בתוך שניות יצא האיש מהאח, נעמד על השטיח
העתיק והמפואר, וניער את האפר משרוולי גלימתו הארוכה והמפוספסת. הוא אחז מגבעת
עגולה בצבע ירוק לימוני.
"אה... – אדוני ראש הממשלה," אמר קוֹרְנֶלִיוּס פאדְג' ופסע
קדימה, ידו מושטת לפניו. "טוב לראות אותך שוב."
ראש הממשלה לא יכול היה להשיב במחמאה דומה בלי לשקר, ולכן שתק. הוא לא
שמח כלל לראות את פאדְג'. ביקוריו המזדמנים, שהיו מבהילים למדי כשלעצמם, בישרו
כמעט תמיד שהוא עומד לקבל חדשות מאוד לא טובות, מה גם שהפעם פאדְג' נראה טרוד יותר
מן הרגיל. הוא היה רזה יותר, קירח יותר ואפור יותר, ופניו נראו נפולים. ראש הממשלה
כבר ראה הבעות כאלו על פניהם של פוליטיקאים שונים, וזה אף פעם לא היה סימן טוב.
"במה אוכל לעזור לך?" הוא שאל, בעודו לוחץ את ידו של פאדְג'
לחיצה קלה ביותר ומחוֶוה לעבר הכיסא הכי קשה שמעברו האחר של השולחן.
"קשה לדעת במה להתחיל," מילמל פאדְג', אחז בכיסא, התיישב
והניח את המגבעת הירוקה על ברכיו. "איזה שבוע, איזה שבוע..."
"גם עליך עבר שבוע קשה?" שאל ראש הממשלה בקרירות, בתקווה כי
יובן מדבריו שכבר יש לו מספיק צרות גם בלי פאדְג'.
"כן, כמובן," אמר פאדְג', שיפשף את עיניו בעייפות והביט
בראש הממשלה בעצב רב. "השבוע שלי היה בדיוק כמו שלך, אדוני ראש הממשלה. הגשר
בבְּרוּקְדֵייל... מקרי הרצח של בּוֹנְז ושל ואנְס... שלא לדבר על המהומה
במערב..."
"אתה – אה – אצלכם – זאת אומרת, גם אנשים משלך היו מעורבים –
מעורבים ב – בדברים האלה?"
פאדְג' נעץ בראש הממשלה מבט חמוּר למדי.
"כמובן," הוא אמר. "ודאי כבר הבנת מה מתרחש?"
"אני..." גימגם ראש הממשלה.
בדיוק בגלל זה הוא סלד כל-כך מביקוריו של פאדְג'. בסופו של דבר הוא
היה ראש ממשלה, ולא אהב כשגרמו לו להרגיש כמו תלמיד קשה-תפיסה.
אבל, כמובן, כך היה כבר בפגישתו הראשונה עם פאדְג', בערב הראשון
לכהונתו כראש ממשלה. הוא זכר זאת כאילו היה זה רק אתמול, וידע שהזיכרון ירדוף אותו
עד יום מותו.
באותו ערב הוא עמד לבדו, כאן במשרד הזה, והתענג על הניצחון שנחל אחרי
כל-כך הרבה שנים של חלומות ותִחמונים, כשלפתע שמע מאחוריו שיעול, בדיוק כמו הלילה.
כשהסתובב, ראה שהדיוקן הקטן והמכוער מדבר אליו, ומודיע לו ששׂר הקסמים עומד להגיע
ולהציג את עצמו בפניו.
באופן טבעי, ראש הממשלה הניח כי מסע הבחירות הארוך, וההתרגשות והמאמץ
הכרוכים בו, גרמו לו לאבד את שפיות דעתו. הוא נחרד עד עמקי נשמתו כשאחד הדיוקנאות
בחדר דיבר אליו, וזה עוד כלום לעומת הבהלה שאחזה בו כאשר מתוך האח זינק פתאום איש,
טען שהוא קוסם ולחץ את ידו. הוא לא פצה את פיו במשך כל ההסבר הפטרוני של פאדְג',
שסיפר כי עוד יש בעולם קוסמים ומכשפות המתקיימים בחשאי, וניסה להרגיע אותו ולהבטיח
לו שאין מה לדאוג, כי משרד הקסמים אחראי לקהילת הקוסמים כולה, ומונע מהאוכלוסייה
נטולת-הקסם להתוודע אל קיומם. זוהי עבודה קשה ומורכבת, טען פאדְג', והיא נוגעת בכל
התחומים, מקביעת כללי בטיחות לשימוש במטאטאים לתעופה ועד לפיקוח על אוכלוסיית
הדרקונים (ראש הממשלה נזכר כי בנקודה הזאת במפגש הוא נאלץ לתמוך את עצמו בשולחן).
אחר-כך טפח פאדְג' באבהיות מסוימת על שכמו של ראש הממשלה, שעדיין לא מצא מילים
להגיב.
"אל דאגה," הוא אמר. "רוב הסיכויים שיותר לא תראה
אותי. אני אטריד אותך רק אם יקרה משהו מאוד רציני בצד שלנו, משהו שעלול להשפיע על
המוּגלְגים – נכון יותר לומר, על האוכלוסייה נטולת-הקסם. בכל עניין אחר, המדיניות
שלנו היא 'חיֵה ותן לִחיות'. ואני מוכרח לציין שאתה מגיב הרבה יותר טוב מקודמך
בתפקיד. הוא ניסה לזרוק אותי מהחלון: חשב שזאת מתיחה שאירגנו אנשי
האופוזיציה."
כאן מצא סוף-סוף ראש הממשלה את קולו.
"אז אתה – אתה לא מתיחה?"
תקוותו האחרונה נגוזה.
"לא," אמר פאדְג' בעדינות. "לא, חוששני שלא.
ראֵה."
והוא הפך את ספל התה של ראש הממשלה לגֶרבִּיל.
"אבל," פלט ראש הממשלה, והביט בספל התה המכרסם את שולי
הנאום הבא שלו, "אבל למה – למה אף אחד לא סיפר לי?"
"שר הקסמים מגלה את עצמו רק בפני ראש ממשלה מכהן," אמר
פאדְג' וטמן את השרביט במקטורנו. "כך הכי קל לשמור על סודיות."
"אבל," פעה ראש הממשלה, "למה אף אחד מראשי הממשלה
הקודמים לא הזהיר אותי ש – ?"
הפעם פאדְג' ממש צחק.
"אדוני ראש הממשלה, האם אתה מתכוון לדבר על זה עם מישהו?"
בעודו מחרחר מצחוק השליך פאדְג' אבקה כלשהי אל האח, ואז פסע אל תוך
הלהבות הירוקות ונעלם באִוושת רוח חזקה.
ראש הממשלה עמד ללא ניע, והבין שלְעולם, עד יומו האחרון, לא יעז לספר
על המפגש הזה – כי מי בעולם יאמין לו?
עבר זמן-מה עד שחלף ההלם. בהתחלה הוא ניסה לשכנע את עצמו שפאדְג' אכן
היה רק הזיה, שהופיעה בשל המחסור בשינה במהלך מסע הבחירות המתיש. בנסיון-סרק
להיפטר מכל זֵכר למפגש המטריד, הוא נתן את הגֶרבּיל במתנה לאחייניתו המאושרת,
והורה למזכירו האישי להסיר מהקיר את דיוקן האיש הקטן והמכוער אשר בישר לו על
ביקורו של פאדְג'. למורת-רוחו של ראש הממשלה, התברר כי לא ניתן להסיר את הדיוקן
מהקיר. לאחר ששני נגרים, שיפוצניק או שניים, חוקר תולדות האמנות ושר האוצר ניסו
לשווא, כל אחד בתורו, לעקור את הציור מהקיר, ראש הממשלה הרים ידיים והחליט פשוט
לקוות שיישאר דומם ושקט עד לסיום כהונתו. מדי פעם היה מוכן להישבע בכך שראה בזווית
עינו את דייר הציור מפהק או מגרד באפו; פעם-פעמיים אפילו יצא מהמסגרת והשאיר
מאחוריו רק ריבוע של בד קַנְוָס בצבע חום בוצי. אבל עם הזמן הִרגיל את עצמו ראש
הממשלה פשוט לא להתבונן בתמונה מקרוב, ובכל פעם שקרה דבר מעין זה, להגיד לעצמו
בתקיפות שעיניו מתעתעות בו.
ואז, לפני שלוש שנים, בלילה דומה ללילה הזה, ישב ראש הממשלה לבדו
במשרד ולפתע שוב הכריזה התמונה על בואו הממשמש ובא של פאדְג'. פאדְג' פרץ מן האח,
נוטף מים ומפגין סימנים של מצוקה נפשית קשה, ולפני שהספיק ראש הממשלה לשאול אותו
מדוע הוא מרטיב את שטיח האַקְסְמִינְסְטֶר היוקרתי שלו, התחיל לברבר על איזה
בית-כלא שראש הממשלה בחיים לא שמע עליו, ומישהו בשם צִירִיוּס בְּלֶק, ומשהו שנשמע
כמו הוֹגְווֹרְטְס ואיזה ילד אחד בשם הארי פּוֹטֶר. שום דבר מכל זה לא התחבר
לסיפור הגיוני שאותו יכול ראש הממשלה להבין.
"...אני מגיע ישר מאַזְקַבּאן," התנשף פאדְג', ושפך לא מעט
מים משולי מגבעתו לתוך כיסו. "באמצע הים הצפוני, אתה יודע, טיסה קשה מאוד...
הסוֹהַרְסָנִים בהיסטריה –" הוא רעד – "מעולם לא היתה להם בריחה. בכל
אופן, הייתי חייב ליידע אותך, אדוני ראש הממשלה. בּלֶק ידוע כרוצח מוּגלְגים,
וייתכן שהוא מתכנן להצטרף לאתה-יודע-מי... אבל, כמובן, אתה בכלל לא יודע מי זה
אתה-יודע-מי!" הוא הביט בו בייאוש, ואז אמר, "טוב, אז שב, שב, כדאי
שאסביר לך הכול... קח כוס וויסקי..."
ראש הממשלה לא בדיוק אהב שמזמינים אותו לשבת אצלו במשרד, ואז עוד
מציעים לו לשתות מהוויסקי שלו עצמו, אך למרות זאת התיישב. בינתיים הניף פאדְג' את
שרביטו, שלף משום-מקום שתי כוסות גדולות מלאות נוזל כעין העִנבר, שׂם אחת מהן בידו
של ראש הממשלה והציב לידו כיסא.
פאדְג' דיבר יותר משעה. בשלב מסוים הוא סירב להגיד שֵׁם כלשהו בקול
רם, ובמקום זאת כתב אותו על פיסת קלף, שאותה שׂם בידו-הפנויה-מהוויסקי של ראש
הממשלה. לבסוף, כשקם פאדְג' ללכת, קם גם ראש הממשלה.
"אז אתה חושב ש..." הוא אימץ את עיניו כדי לקרוא את השם
הרשום בידו השמאלית, "הלורד ווֹל –"
"זה-שאין-לנקוב-בשמו!" גער בו פאדְג'.
"אני מצטער... אז אתה חושב שזה-שאין-לנקוב-בשמו עדיין
בחיים?"
"כך טוען דַמְבֶּלְדוֹר," אמר פאדְג' ורכס את גלימתו
המפוספסת מתחת לסנטרו, "אבל מעולם לא מצאנו אותו. אם תשאל אותי, הוא לא מסוכן
כל עוד אין לו תגבורת, ולכן הדאגה הגדולה שלנו היא בּלֶק. תדאג להפיץ את האזהרה?
מצוין. טוב, אני מקווה שלא נתראה שוב בעתיד, אדוני ראש הממשלה! לילה טוב."
אבל הם הִתראו שוב. בתוך פחות משנה הופיע פאדְג' שוב, כאילו
משום-מקום, בחדר הקַבּינֶט. מוטרד למראה, הוא דיווח לראש הממשלה כי היתה בעיה
כלשהי באתר אליפות העולם בקוִויצְ'דִיץ' (או משהו כזה), וכי כמה מוּגלְגים היו
"מעורבים", אבל גם שאין לראש הממשלה סיבה לדאגה, מפני שאין שום משמעות
לעובדה שהאות של אתה-יודע-מי שוב נראה בשמים; פאדְג' היה בטוח כי זוהי תקרית
חד-פעמית, ואמר שברגעים אלה ממש לשכת הקישור למוּגלְגים מטפלת בהתאמת הזכרונות.
"אה, וכמעט שכחתי," הוסיף פאדְג'. "אנחנו מתכוונים
לייבא שלושה דרקונים זרים וספינקס לשימוש בטורניר הקוסמים המשולש; עניין שבשיגרה,
אך המחלקה לרישוי ופיקוח על חיות פלא הודיעה לי שעלי לעדכן אותך בכל פעם שאני
מתכוון לייבא לארצנו חיות מסוכנות מאוד."
"אני – מה – דרקונים?" גימגם ראש הממשלה.
"כן, שלושה," אמר פאדְג'. "וגם ספינקס. יום טוב שיהיה
לך."
ראש הממשלה פילל בכל מאודו שהדרקונים והספינקסים יהיו הדברים הכי
גרועים שעליהם ייאלץ לשמוע, אבל לא כך היה. בתוך פחות משנתיים שוב פרץ פאדְג' מתוך
הלהבות, והפעם היתה בפיו הידיעה על בריחה המונית מכלא אזקַבּאן.
"בריחה המונית?" חזר ראש הממשלה בקול צרוד.
"אין סיבה לדאגה, אין סיבה לדאגה!" צעק פאדְג', וכבר החזיר
רגל אחת ללהבות. "תוך זמן קצר נלכוד שוב את כולם – רק רציתי שתדע!"
ולפני שראש הממשלה הספיק לצעוק לו, "רגע, מה זה פה?" נעלם
פאדְג' בפרץ של ניצוצות ירוקים.
בניגוד לכתוב בעיתונים וחרף עמדת האופוזיציה, ראש הממשלה לא היה איש
טיפש. לא חמקה מעיניו העובדה שלמרות הבטחותיו המרגיעות של פאדְג' בפגישתם הראשונה,
יצא להם להיפגש לעיתים די קרובות, ובכל ביקור נראה פאדְג' מוטרד יותר ולחוץ יותר.
אף שלא אהב לחשוב על שר הקסמים (או, כפי שכינה את פאדְג' בינו לבין עצמו, השר
ההוא), לא יכול ראש הממשלה שלא לחשוש כי בפעם הבאה יהיו בפיו של פאדְג' חדשות רעות
עוד יותר. לפיכך עכשיו, כשראה את פאדְג' יוצא שוב מהאח, מקומט וטרוד ומופתע מכך
שראש הממשלה לא יודע בדיוק למה הוא בא, היה זה אחד הדברים הגרועים ביותר שקרו לו
במהלך השבוע הקשה הזה.
"איך אני אמור לדעת מה קורה ב – אה – קהילת הקוסמים?" הטיח
בו ראש הממשלה. "יש לי מדינה לנהל, ויש לי כרגע די דאגות על הראש גם בלי
–"
"הדאגות שלך הן גם הדאגות שלי," קטע אותו פאדְג'. "הגשר
בבּרוּקדֵייל לא סתם התמוטט. ולא היתה באמת סופת הוריקן. מאחורי מקרי הרצח לא עמדו
מוּגלְגים. ולמען משפחתו של הרברט צ'ורלי, עדיף שהוא ייצא מהבית. אנחנו דואגים כעת
להעבירו לבית-החולים על-שם הקדוש מנגו למחלות ולפציעות קוסמים. ההעברה אמורה
להתבצע עוד הלילה."
"על מה אתה... אני חושש שאני... מה?" גימגם ראש הממשלה.
פאדְג' נשם נשימה עמוקה ואמר, "ראש הממשלה, צר לי מאוד לבשר לך
שהוא חזר. זה-שאין-לנקוב-בשמו חזר."
"חזר? כשאתה אומר 'חזר'... אתה רוצה להגיד שהוא עוד חי? כלומר
–"
ראש הממשלה פישפש בזכרונו, בניסיון לאתר את פרטיה של אותה שיחה מחרידה
לפני שלוש שנים, שבה סיפר לו פאדְג' על הקוסם המפחיד מכולם, הקוסם שביצע אלפי
פשעים נוראים לפני היעלמותו המסתורית חמש-עשרה שנים לפני כן.
"כן, חי," אמר פאדְג'. "זאת אומרת – אני לא יודע –
אפשר לקרוא למישהו 'חי' אם ממילא אי-אפשר להרוג אותו? אני לא ממש מבין את זה,
ודַמבֶּלדוֹר לא מסביר את זה באופן ברור – אבל בכל אופן, יש לו גוף, והוא הולך
ומדבר והורג, אז אני מניח שלצורכי השיחה בינינו, כן, הוא חי."
ראש הממשלה לא ידע מה לומר, אבל מנהגו להישמע תמיד ידען בכל נושא
הוביל אותו לנסות ולהיאחז בכל פרט שהצליח לזכור משיחתם הקודמת.
"האם ציריוּס בּלֶק הצטרף ל – אה – זה-שאין-לנקוב-בשמו?"
"בּלֶק? בּלֶק?" אמר פאדְג' בהיסח הדעת וסובב את מגבעתו
במהירות בין אצבעותיו. "אתה מתכוון לסִירִיוּס בּלֶק? חֵי זקָנו של מֶרְלִין,
לא. בּלֶק מת. מתברר שאנחנו – אה – טעינו בקשר לבּלֶק. בסופו של דבר הוא היה חף
מפשע. ובכלל הוא לא חבַר לזה-שאין-לנקוב-בשמו. זאת אומרת," הוסיף בנימה
מתגוננת וסיחרר את המגבעת במהירות הולכת וגוברת, "כל הראיות הצביעו – היו לנו
יותר מחמישים עדי ראייה – אבל בכל מקרה, כפי שאמרתי, הוא מת. נרצח, למעשה. בתחומי
משרד הקסמים. למען האמת, מקימים ועדת חקירה..."
להפתעתו הרבה חש ראש הממשלה נקיפה רגעית של רחמים כלפי פאדְג'. אבל
כמעט מייד התחלפו רחמיו בתחושה חמימה של עליונות, כשנזכר כי גם אם היה מוגבל בכל
הנוגע להופעות פתע מתוך האח, לפחות באף אחד ממשרדי הממשלה שהוא אחראי להם מעולם לא
אירע מקרה רצח... עד עתה, בכל אופן...
ובעוד ראש הממשלה נוקש בחשאי על שולחנו, המשיך פאדְג' ואמר, "אבל
בּלֶק כבר שייך לעבר. מה שחשוב עכשיו הוא שאנחנו במלחמה, אדוני ראש הממשלה, ויש
לפעול בהתאם."
"מלחמה?" חזר ראש הממשלה בדאגה. "אתה ודאי מפריז קצת
בחומרת המצב."
"זה-שאין-לנקוב-בשמו מלוּוה עכשיו באלה מחסידיו שברחו מכלא
אזקַבּאן בינואר," אמר פאדְג' בקצב הולך וגובר, וסיחרר את מגבעתו במהירות
כזו, שכל מה שנראה ממנה היה מעין טשטוש ירוק לימוני. "מאז שהחלו לפעול בגלוי,
הם מחוללים שַׁמות. הגשר בבּרוּקדֵייל – זה מעשה ידיו, אדוני ראש הממשלה. הוא איים
שיבצע רצח המוני של מוּגלְגים אם לא אשָּׁמע לו, ו –"
"ריבונו של עולם, אם כך זו אשמתך שכל האנשים ההם נהרגו! ואני
נאלץ להתמודד עם שאלות על כבלים שהחלידו ועל מַחְבָּרים סדוקים ואני לא יודע
מה!" אמר ראש הממשלה בזעם.
"אשמתי!" אמר פאדְג', ופניו סמקו. "אתה רוצה להגיד לי
שאתה היית נכנע לסחיטה כזאת?"
"אולי לא," אמר ראש הממשלה, שקם והחל לפסוע בחלל החדר,
"אבל הייתי משקיע כל מאמץ כדי לתפוס את הסחטן לפני שיבצע מעשי זוועה
כאלה!"
"אתה באמת חושב שלא עשיתי כל מאמץ?" שאל פאדְג' ברוגז.
"כל הילַאי והילאי במשרד הקסמים היה – ועודנו – עסוק בניסיון להתחקות אחריו
ולעצור את חסידיו, אבל במקרה אנחנו מדברים פה על אחד הקוסמים החזקים ביותר בכל
הזמנים, קוסם שמצליח לחמוק מאיתנו כבר כמעט שלושה עשורים!"
"אני מניח שתכף תגיד לי שהוא גם גרם להוריקן במערב, נכון?"
אמר ראש הממשלה, ובכל פסיעה שפסע גבר כעסו. מתסכל ומכעיס היה לגלות את הסיבה לכל
האסונות האלה ולדעת שאתה לא יכול לספר עליה לציבור; כמעט יותר גרוע מלגלות שהדברים
הם בכל זאת באשמת הממשלה.
"זה לא היה הוריקן," אמר פאדְג' באומללות.
"סלח לי מאוד!" נבח ראש הממשלה, וממש רקע ברגליו.
"עצים שנעקרו משורשיהם, גגות שנתלשו מבתים, עמודי חשמל מכוּפפים, פציעות
איומות –"
"אלה היו אוכלי-המוות," אמר פאדְג'. "חסידיו של
זה-שאין-לנקוב-בשמו. ו... אנחנו חושדים שהיתה מעורבות של ענקים."
ראש הממשלה נעצר בבת-אחת, כאילו נתקל בחומה בלתי נראית.
"מעורבות של מה?"
פאדְג' עיווה את פניו. "הוא השתמש בענקים גם בפעם הקודמת, כשרצה
להפגין כוח. לשכת ההסברה עובדת מסביב לשעון. הוצאנו צוותים של משכיחים שעסוקים כעת
בהתאמת הזכרונות של כל המוּגלְגים שהיו עדים לאירוע האמיתי, רוב אנשי המחלקה
לרישוי ופיקוח על חיות פלא מתרוצצים עכשיו ברחבי סוֹמֶרְסֶט, אבל עדיין לא מצאנו
את הענק – קטסטרופה."
"מה אתה אומר!" קרא ראש הממשלה בזעם.
"לא אכחיש שמצב-הרוח במשרד הקסמים די קשה," אמר פאדְג'.
"ואם לא די בכל זה, גם איבדנו את אֶמִילִיָה בּוֹנְז."
"את מי?"
"אֶמיליה בּוֹנז, ראש המחלקה לאכיפת חוקי הקסם. יש חשד
שזה-שאין-לנקוב-בשמו הרג אותה בעצמו, כי היא היתה מכשפה מוכשרת מאוד ו – ולפי כל
הראיות, היא נאבקה על חייה."
פאדְג' כיחכח בגרונו, ובמאמץ מסוים, כנראה, חדל לסחרר את מגבעתו
העגולה.
"אבל הרצח הזה דוּוח בעיתונים," אמר ראש הממשלה, שלרגע שכח
את כעסו. "בעיתונים שלנו. אֶמיליה בּוֹנז... היה כתוב רק שהיא אשה בגיל
העמידה, שהתגוררה לבדה. זה היה רצח די – די אכזרי, לא? הוא זכה לכיסוי נרחב
בתקשורת. לשוטרים אין קצה חוט, אתה מבין."
פאדְג' נאנח. "אלא מה. הלוא היא נרצחה בתוך חדר שהיה נעול מבפנים.
אנחנו, לעומת זאת, יודעים בדיוק מי עשה את זה, אבל זה לא עוזר לנו ללכוד אותו.
ואחר-כך הרצח של אֶמֶלַיין ואנְס, אולי עליו לא שמעת –"
"שמעתי ועוד איך!" אמר ראש הממשלה. "זה קרה ממש פה,
ברחוב הסמוך. העיתונים חגגו: כֶּשל בשמירה על חוק וסדר בחצר האחורית של ראש הממשלה
–"
"ואם לא די בזה," אמר פאדְג', שבקושי הקשיב, "יש הצפה
של סוהַרסָנים, שתוקפים אנשים על ימין ועל שמאל..."
פעם, בימים טובים יותר, משפט כגון זה לא היה מובן כלל לראש הממשלה,
אבל כיום הוא ידע יותר.
"חשבתי שהסוהַרסָנים שומרים על האסירים באזקַבּאן?" הוא שאל
בחשש.
"זה היה נכון פעם," אמר פאדְג' בקול עייף, "אבל היום
כבר לא. הם נטשו את הכלא והצטרפו לזה-שאין-לנקוב-בשמו. ולא אנסה להעמיד פנים שזאת
לא היתה מכה קשה."
"אבל," אמר ראש הממשלה באימה גוברת, "לא סיפרת לי
שהיצורים האלה מנקזים שמחה ותקווה מאנשים?"
"נכון. והם מתרבים עכשיו. זאת הסיבה לכל הערפל הזה."
ברגליים כושלות ניגש ראש הממשלה והתיישב על הכיסא הקרוב ביותר. המחשבה
על יצורים בלתי נראים, השועטים בשמי העיירות והכפרים ומפיצים ייאוש וחוסר תקווה
בקרב אוכלוסיית המצביעים שלו, עוררה בו חולשה.
"תקשיב טוב, פאדְג' – אתה מוכרח לעשות משהו! בתור שר הקסמים, זאת
אחריותך!"
"אדוני ראש הממשלה, אתה באמת חושב שאחרי כל זה אני עוד מכהן כשר
הקסמים?! פוטרתי לפני שלושה ימים! קהילת הקוסמים כולה קראה להתפטרותי כבר לפני
שבועיים. בכל תקופת כהונתי לא ראיתי אותם מאוחדים כך!" אמר פאדְג' תוך ניסיון
אמיץ לחייך.
לרגע לא היו מילים בפיו של ראש הממשלה. למרות כעסו על המצב שאליו
נקלע, ליבו יצא אל האיש המכוּוץ הזה היושב מולו.
"אני מצטער לשמוע," הוא אמר לבסוף. "אם יש משהו שאוכל
לעשות למענך..."
"יפה מצידך, אדוני ראש הממשלה, אבל אין מה לעשות. נשלחתי לכאן
הערב כדי לעדכן אותך באירועים האחרונים ולהכיר לך את המחליף שלי. חשבתי שיגיע
בינתיים, אבל יש לצפות שהוא יהיה עסוק מאוד בימים אלה... כל-כך הרבה קורה
סביבנו..."
פאדְג' הסתובב והביט בדיוקן האיש הקטן והמכוער, החובש פיאה ארוכה
וכסופה, שבדיוק חיטט באוזנו בחוֹד של עט-נוצה.
הדיוקן לכד את מבטו של פאדְג' ואמר, "הוא יהיה פה בעוד רגע, הוא
רק גומר לכתוב מכתב לדַמבֶּלדוֹר."
"שיהיה בהצלחה," אמר פאדְג', ולראשונה נשמע מריר. "אני
כותב לדַמבֶּלדוֹר פעמיים ביום כבר שבועיים, אבל הוא לא זז מעמדתו. אילו רק היה
מסכים לשכנע את הילד, אולי הייתי... טוב, אולי לסְקְרִימְגֶ'ר יהיה יותר מזל
ממני."
פאדְג' שקע בשתיקה נרגזת, אך זו הופרה כמעט מייד על-ידי הדיוקן, שדיבר
פתאום בקול הדקלום הרשמי שלו.
"לכבוד ראש ממשלת המוּגלְגים. מבקש פגישה דחופה. אנא חזור אלי
מייד. על החתום, רוּפוּס סקְרימְגֶ'ר, שר הקסמים."
"כן, כן, בסדר," אמר ראש הממשלה בהיסח הדעת, ובקושי מיצמץ
כאשר הלהבות באח שוב הוריקו, גאו והתערבלו, וכהרף-עין גילו עוד קוסם שהסתחרר
במעמקיהן, אותו פלטו בתוך כמה שניות על השטיח העתיק.
פאדְג' קם, וכמוהו, לאחר היסוס קל, ראש הממשלה. שניהם הביטו באורח
החדש, שהזדקף, הבריש את האבק מגלימתו השחורה הארוכה והביט סביבו.
המחשבה הראשונה והטיפשית אשר עלתה בדעתו של ראש הממשלה היתה שרוּפוּס
סקְרימְגֶ'ר נראה קצת כמו אריה זקן. פסים אפורים עיטרו את רעמת שׂערו הזהוב ואת
גבותיו העבותות; עיניו, מאחורי זוג משקפיים דקי-מסגרת, היו צהבהבות וחדות-אבחנה,
והיה משהו אצילי בפסיעותיו הארוכות, למרות צליעתו הקלה. הרושם המיידי שעשה היה של
פיקחות וקשיחות; ראש הממשלה יכול היה להבין למה קהילת הקוסמים מעדיפה את
סקְרימְגֶ'ר על פני פאדְג' כמנהיג בתקופה מסוכנת כזאת.
"נעים מאוד," אמר ראש הממשלה בנימוס, והושיט את ידו ללחיצה.
סקְרימְגֶ'ר לחץ את ידו בקצרה ועיניו סקרו את החדר. הוא שלף שרביט
מגלימתו.
"פאדְג' עידכן אותך בכול?" הוא שאל, ואז ניגש אל הדלת וטפח
על המנעול בשרביטו. ראש הממשלה שמע נקישה של נעילה.
"אה – כן," אמר ראש הממשלה. "ואם לא איכפת לך, הייתי
מעדיף שהדלת הזאת לא תהיה נעולה."
"אני מעדיף שלא יפריעו לנו," אמר סקְרימְגֶ'ר בקצרה,
"ושלא יראו אותנו," הוסיף, וכיוון את שרביטו לחלונות כך שהווילונות זזו
וכיסו אותם. "בסדר, טוב, אני אדם עסוק, אז בוא ניגש ישר לעניינים. קודם כול,
מוכרחים לדבר על האבטחה האישית שלך."
ראש הממשלה הזדקף מלוא קומתו והשיב, "אני לגמרי שבע-רצון מסידורי
האבטחה הקיימים, תודה רבה –"
"אבל אנחנו לא," קטע אותו סקְרימְגֶ'ר. "מצבם של
המוּגלְגים יהיה עגום מאוד אם מישהו יטיל על ראש הממשלה שלהם קללת אִימְפֶּרְיוּס.
המזכיר האישי החדש שלך, שיושב שם בחוץ –"
"אני לא מוכן לוותר על קִינְגְסְלִי שאקְלְבּוֹלְט, אם לזה אתה
חותר!" אמר ראש הממשלה ברוגז. "הוא יעיל ביותר, עושה את העבודה בקצב
מהיר פי שניים מכל האחרים –"
"זה כי הוא קוסם," אמר סקְרימְגֶ'ר בלי שמץ חיוך.
"הילאי מיומן ביותר, שהוצמד לך למען בטחונך."
"רגע אחד!" קרא ראש הממשלה. "אתם לא יכולים ככה סתם
להכניס אנשים למשרד שלי, אני זה שמחליט מי יעבוד פה –"
"חשבתי שאתה מרוצה מעבודתו של שאקלְבּוֹלט?" אמר
סקְרימְגֶ'ר בקול צונן.
"אני מרוצה – זאת אומרת, הייתי מרוצה –"
"אז אין שום בעיה, נכון?" שאל סקְרימְגֶ'ר.
"אני... טוב, כל עוד עבודתו של שאקלְבּוֹלט תמשיך להיות... אה...
מעולה," גימגם ראש הממשלה, אבל סקְרימְגֶ'ר בקושי שמע אותו.
"אם כך, לגבי הרברט צ'ורלי – סגן השר שלך," הוא המשיך,
"שבידר את הציבור בחיקויים של ברווז."
"מה איתו?" שאל ראש הממשלה.
"ברור שזו תגובה לקללת אימפֶּריוּס שהוטלה שלא כשורה," אמר
סקְרימְגֶ'ר. "היא שיבשה עליו את דעתו. אף-על-פי-כן, ייתכן שהוא מסוכן
לציבור."
"הוא בסך הכול מגעגע!" אמר ראש הממשלה בקול חלוש.
"ודאי עם קצת מנוחה... אולי אם יניח לטיפה המרה..."
"צוות מרפאים מבית-החולים על-שם הקדוש מנגו למחלות ולפציעות
קוסמים בודק אותו ברגעים אלה. עד עתה הוא ניסה לחנוק שלושה מהם," אמר
סקְרימְגֶ'ר. "אני ממליץ שנרחיק אותו מחברת מוּגלְגים לעת עתה."
"אני ... טוב... אבל הוא יהיה בסדר, נכון?" שאל ראש הממשלה
בחשש. סקְרימְגֶ'ר רק משך בכתפיו, והחל לנוע לכיוון האח.
"זה בעצם כל מה שהיה לי להגיד לך. אני אעדכן אותך אם יהיו
התפתחויות נוספות, אדוני ראש הממשלה... בעצם, מן הסתם אהיה עסוק מכדי לבוא לכאן
בעצמי, אז אשלח את פאדְג'. הוא הסכים להמשיך לסייע לי כיועץ."
פאדְג' ניסה לחייך, אך ללא הצלחה; הוא נראה יותר כמי שסובל מכאב
שיניים. סקְרימְגֶ'ר כבר חיטט בכיסו וחיפש את האבקה המסתורית שתהפוך את האש
לירוקה. ראש הממשלה הביט בשניהם בייאוש, ולפתע פרצו ויצאו מגרונו המילים שהתאפק לא
לומר כל הערב.
"אבל למען השם – אתם קוסמים! אתם יודעים לעשות קסמים! אתם בטח
יכולים לטפל ב – בעצם – בכל דבר!"
סקְרימְגֶ'ר הסתובב לאיטו והחליף מבטים משתאים עם פאדְג', שהצליח
לחייך הפעם באמת ואמר בקול חביב, "הבעיה היא, אדוני ראש הממשלה, שגם הצד השני
יודע לעשות קסמים."
ובזאת פסעו שני הקוסמים בזה אחר זה אל תוך האש הירוקה הבוהקת, ונעלמו.