בפורט-סעיד עלה על סיפון ה"לווייתן" נוסע חדש שתפס את המספר שמונה-עשרה, כלומר את התא האחרון במחלקה הראשונה שנשאר פנוי עד כה, ומצב-רוחו של גוסטב גוֹש השתפר מייד. חזותו של החדש נראתה מבטיחה מאוד: תנועות מאופקות ומתונות, הבעת פנים חתומה. במבט ראשון, פניו נראו יפים וצעירים ממש; אבל כשהאובייקט הסיר את מגבעתו העגולה, התגלה על רקותיו שיער כסוף במפתיע. טיפוס מסקרן, החליט הקומיסר. ישר רואים: בעל אופי, ומה שנקרא – בעל "עבר". בקיצור, קליינט מובהק של פּאפּא גוֹש. הנוסע פסע במעלה הכֶּבשׁ, מזוודת בגדים קלה בידו, והסבלים המיוזעים סחבו מטען רציני למדי: מזוודות יקרות וחורקות, תיקי חפצים משובחים, עשויים מעור חזיר, צרורות גדולים של ספרים, ואפילו אופניים מתקפלים (גלגל גדול אחד, שניים קטנים וגוש צינורות מתכת בוהקים). הטור נחתם בשני אומללים שגררו משקולות התעמלות מרשימות למראה. ליבו של גוֹש, כלב הגישוש הזקן (כך אהב הקומיסר להציג את עצמו) התחיל לפרפר: להט של צַיִד אחז בו בראותו כי החדש אינו עונד את סיכת הזהב – לא על דש המשי של מעיל הקיץ הגנדרני, לא על הז’קט ולא על שרשרת שעונו. "מתחמם, ממש חם," חשב גוֹש, בעודו בוחן את הגנדרן בעיון אגב מבטים מרוכזים מתחת לגבותיו העבות והפרועות, ופולט ענני עשן ממקטרת החימר האהובה עליו. ובאמת: מדוע עלה על דעתו, נעל שחוקה שכמוהו, כי הרוצח יעלה על האונייה דווקא בסאוּת’הֶמְפְּטוֹן? הפשע בוצע ב-15 במארס, והיום כבר 1 באפריל. היה אפשר להגיע עד לפורט-סעיד בקלות, כל עוד הקיפה ה"לווייתן" את חופה המערבי של אירופה. והנה לכם, בבקשה, הכול מסתדר אחד לאחד: הגיע טיפוס של קליינט מובהק, ועוד עם כרטיס למחלקה הראשונה, מה גם (וזה העיקר) שהוא לא עונד את לווייתן הזהב. הסיכה הארורה, עם ראשי-התיבות של חברת הספנות "גַ’סְפֶּר-אַרְטוֹ פַּרְטְנֶרְשִׁיפּ", התחילה לפקוד את חלומות הלילה של גוֹש כבר במשך תקופת-מה, והחלומות האלה שלו היו מגעילים ממש. קחו לדוגמה את ההוא, האחרון: הקומיסר שט בסירה ביער בּוּלוֹן, בחברתה של מדאם גוֹש. השמש זורחת, הציפורים מצייצות. לפתע הציץ מעל לצמרות העצים פרצוף ענקי וזהוב עם עיניים עגולות וחסרות בינה, פער את לועו, בו היה יכול להיכנס שער הניצחון בשלמותו בקלות, והתחיל לשאוב את האגם אל תוכו. גוֹש הגביר את קצב החתירה, מתבוסס בזיעה. בינתיים התברר כי כל זה כלל אינו מתרחש בפארק אלא באמצע אוקיינוס אינסופי. המשוטים התעקמו כמו קשיות, מדאם גוֹש חזרה ותקעה בגבו את השמשייה והכאיבה לו, בעוד שהבהמה האימתנית והזוהרת חסמה את קו האופק כולו. כאשר פלטה סילון מים על מחצית הרקיע, התעורר הקומיסר והתחיל לגשש ביד רועדת על השולחן: איפה המקטרת והגפרורים? לראשונה ראה גוֹש את לווייתן הזהב ברוּ דה גרֶנֶל בעת שבחן את שרידי גופו של הלורד ליטלבּי. האנגלי שכב ופיו פעור בזעקה אילמת; שיניו התותבות קפצו החוצה כדי מחציתן; מעל למצחו נראה סוּפְלֶה מדַמֵּם. גוֹש התיישב על קרסוליו: נדמָה לו כאילו בין אצבעות הגופה ניצנץ גֵּץ של זהב, וברגע שתפס במה מדובר – ממש גירגר מרוב עונג. נפל כאן בחלקו מזל שלא ייאמן, מן הסוג שקורה רק בספרי בלשים. המנוח, בחור כארז, הגיש לצוות החקירה ראיה חשובה: לא על מגש של כסף אלא בכף ידו. קח, גוסטב, תחזיק. ורק נסֵּה שלא לשים יד על זה שפיצח לי את הראש – הרי אז פשוט תתפוצץ מבושה, בול-עץ זקן שכמוך. סֵמל הזהב (האמת היא שבתחילה לא ידע גוֹש עדיין כי זהו סמל; הוא חשב שמדובר בתכשיט או בסיכה עם מונוגרמה של בעליה); ובכן, הסמל היה יכול להיות שייך אך ורק לרוצח. מובן שהקומיסר הראה את הלווייתן למשרת הזוטר (הנה לכם אדם בר-מזל: ב-15 במארס היה לַבּחור יום חופש, דבר שהציל את חייו), לכל מקרה שלא יבוא, אבל המשרת לא ראה את הפריט הזה בין חפציו של הלורד מעולם. ותודה לאל שכּך הוא הדבר. מאז התחילו גלגלי המכונה המשטרתית הכבדה להסתובב: השר והניצב הִקצו את מיטב הכוחות לפתרונו של "פשע המאה". כבר לקראת הערב ידע גוֹש כי שלוש האותיות על-גבי לווייתן הזהב אינן מייצגות את שמו של איזה הולל מסובך-בחובות, אלא את תשלובת הספּנות הצרפתית-בריטית שהוקמה זה לא כבר. התברר כי הלווייתן הוא סֵמל של אוניית הפלא "לווייתן" שנבנתה לפני זמן קצר במספנה בבְּריסְטוֹל, והיא מתכוננת להפלגתה הראשונה להודו. העיתונים שרו הלל לאונייה הענקית זה כמה חודשים. כעת התברר כי לקראת הפלגתה הראשונה של ה"לווייתן" טָבְעָה חצר-המטבעות של לונדון סיכות זהב וכסף למזכרת: הזהב – לנוסעי המחלקה הראשונה ולקציני האונייה הבכירים, והכסף – לנוסעי המחלקה השנייה ולמפקדים הזוטרים. באוניית הפאר, אשר בה שולבו כל הישגי המִכשור המודרני בנוחות חסרת תקדים, כלל לא תוכננה מחלקה שלישית. החברה הבטיחה לדאוג לכל צורכי המטיילים, כך שלא היה שום הכרח בהבאת צוות משרתים להפלגה. "חדרניות מלאות טַקט ודיילים ערניים של תשלובת הספנות ידאגו לכך שבמהלך שהייתכם על סיפון ה’לווייתן’ תרגישו כמו בבית!" – טענה הפרסומת שהודפסה בעיתוני אירופה כולה. בני-המזל אשר הזמינו תא בהפלגה הראשונה בקו סאות’המפּטון-כַּלכּוּתה קיבלו, בנוסף לכרטיס, גם את לווייתן הזהב או הכסף, תלוי במחלקה. ואת הכרטיס היה אפשר להזמין בכל נמל אירופי גדול, מלונדון ועד לקוֹנְסְטַנְטִינוֹפּוֹל. "ובכן, סֵמל ה’לווייתן’ הוא פחות טוב משֵׁם בעל הסיכה עצמו, אבל המשימה לא הופכת בגלל זה למסובכת בהרבה," חשב הקומיסר. כל סיכות הזהב נספרו. צריך פשוט להמתין עד ל-19 במארס (ההפלגה החגיגית תוכננה לתאריך זה בדיוק), לנסוע לסאות’המפטון, לעלות על האונייה ולראות למי מנוסעי המחלקה הראשונה חסר לווייתן הזהב. או לחלופין (מה שהכי הגיוני): מי מבּין אלה שרכשו את הכרטיס בסכום מטורף כזה, לא יעלה על הסיפון. הוא, ולא אחר, יהיה הקליינט של פּאפּא גוֹש. פשוט כמו מרק בטטות. אף-על-פי שגוֹש ממש לא אהב נסיעות וטיולים, כאן לא התאפק. הוא רצה מאוד לפתור את "פשע המאה" במו ידיו. מי יודע, אולי יעלו אותו סוף-סוף בדרגה. נותרו לו רק שלוש שנים עד לפרישה. כשאתה מקבל פנסיה מדַרגה גימ"ל, זה סיפור אחד; ואילו דרגה בי"ת היא סיפור אחר לגמרי. הבדל של אלף וחמש-מאות פראנקים בשנה, וסכומים כאלה לא צומחים על עצים. בקיצור, הוא היה יכול להאשים רק את עצמו. חשב שיקפוץ לסאות’המפטון, נו טוב – במקרה הגרוע מכול יפליג עד לָה-האבְר, התחנה הראשונה, ושם, על המזח, כבר יקדמו את פניו הז’אנדרמים והעיתונאים. ב"רֶבְיוּ פָּריזְיֶן" תופיע כותרת: "’פשע המאה’ נפתר: פעילות המשטרה שלנו מניבה תוצאות". או אפילו טוב מזה: "כלב הגישוש הזקן גוֹש – לא הכזיב!". אוֹךְ-אוֹךְ. ההפתעה הלא-נעימה הראשונה חיכתה לקומיסר כבר במשרדי חברת הספנות, בסאות’המפטון. התברר כי באונייה הארורה קיימים מאה תאים תמימים שנועדו לנוסעי המחלקה הראשונה, ובנוסף לכך ישנם גם עשרה קצינים בכירים. כל הכרטיסים נמכרו. סה"כ: מאה שלושים ושניים. ועבור כל אחד הוענקה סיכת זהב. לסיכום: מאה ארבעים ושניים חשודים, הייתם מתארים לעצמכם? "אבל הרי הסמל יחסר רק לאחד," גוֹש ניחם את עצמו.