הכנסייה ראתה בגרגרנות עוד אחד מן החטאים המטים את האדם מן הרוחני אל החומרי. כשלעצמו הצורך להשקיט את הרעב איננו חטא – אם כי, כפי שעוד נראה, הכנסייה משבחת את אלה שבטנם מקרקרת למען האל. החטא בגרגרנות אינו עצם האכילה, אלא המצב הנפשי של האוכֵל. הגרגרן, כדברי האפיפיור גרגוריוס הגדול, אוכל בטרם יתקוף אותו הרעב וממשיך לאכול גם מששכך רעבונו. הוא מבקש לו מזונות יקרים ללא הצדקה ומתוחכמים שלא לצורך. הוא אוכל בלהיטות, אכילה גסה, פרועה, נהנתנית. הגרגרן מבקש באמצעות הבטן לא שובע אלא עונג. הוא נעשה עבד לקיבתו ולחיכו.
הבוז לגרגרנים אינו מאפיין רק את הנצרות. בכל התרבויות אנשי המוסר מבקרים את ההגזמה שבגרגרנות ומגנים אותה כרדיפת הנאות-שעה על חשבון עיסוקים נכבדים יותר. הפילוסוף הסטואי סֶנֶקָה כותב דברים נחרצים בגנות הנהנתנות הגסטרונומית באיגרת לאמו: צורכֵי גופִי מעטים הם: להגן עליו מפני הקור, לזוּן אותו ברעָב ולהַשקותו בצמָא. מי שדורש יותר – לא עוד את הצורך, אלא את החטאים הוא מבקש. בוודאי אין זה מן הצורך לבדוק במצולות ים או להרוג בהמות כדי למלא את הבטן במעדנים, לבקש שִׁרצֵי מים באיים רחוקים ובלתי ידועים... מגדות הנהר פאזיס הם מבקשים צַיִד כדי לרומם את תהילת בית מזונם, והם מוסרים את נפשם לדרוש עופות מארץ הפַּרְתִים... מכל קצות הארץ הם מחפשים את מה שנעים לחיכָּם הנִבזה, מאכלים מובאים להם ממרחקי אוקיינוס, אשר בִּטנם המקולקלת מרוב זלילה תסרב לקבל לתוכה. הם מקיאים כדי לחזור ולאכול, ואוכלים וחוזרים ומקיאים, ואין הם יכולים לעכל את המאכלים שצברו מכל כדור הארץ (איגרת תנחומים לאמו הֶלוויא, 9, בתרגום אהרון קמינקא). בעיני סֶנקה, הזללנות הרומית האנינה היא ביטוי לאובדן כושר השיפוט ולאובדן חוש המידה. מוטב להשקיע את המרץ ואתהמשאבים בטיפוח הרוח, ולא להתמכר לתענוגות הגוף. הביקורת הנוצרית על אכילת-היתר ועל אנינות-הטעם היא אפוא חלק ממסורת ארוכה של ביקורת פילוסופית על הראוותנות ועל הנהנתנות. אבל בעיני הנוצרים ההתמכרות לגוף היא יותר מזה: מי שמובס במערכה כנגד דרישות-היתר של גופו, מפסיד משהו משמעותי יותר מן האפשרות להיות אדם טוב ולמצות את הפוטנציאל האנושי שלו עד תומו. הוא מפסיד את גאולת נפשו. במאבק הקוסמי בין האל לשטן, הרוח היא בעלת-בריתו של האל, והגוף – עושה דברו של השטן. מי שנעשה עבד לכרסו, כותב פאולוס הקדוש, אינו יכול להיות בה-בעת גם עבד המשיח: כִּי רַבִּים הַהוֹלְכִים ]בְּדַרְכֵי הָעוֹלָם[ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לָכֶם פְּעָמִים רַבּוֹת, וְעַתָּה גַּם-בִּבְכִי אֲנִי אוֹמֵר כִּי-אוֹיְבֵי צְלוּב הַמָּשִׁיחַ הֵם, אֲשֶׁר אַחֲרִיתָם הָאֲבַדּוֹן, אֲשֶׁר כְּרֵסָם הִיא אֱלֹהֵיהֶם וּכְבוֹדָם בְּבָשְׁתָּם וְקִרְבָּם הַבְלֵי חָלֶד (אל הפיליפיים ג 18-19). הכנסייה אינה אוהבת את בקשת האושר הגופני לשמו, בין אם היא נעשית דרך איברי המין ובין אם היא נעשית דרך החיך והקיבה. לא שהגוף רע כשלעצמו – הכנסייה לא קיבלה את התפיסה הדואליסטית, הרואה בַּחומר רע שאין לו תקנה והקוראת לאיש הרוח להתנתק לחלוטין מן החומרי. החומר אינו מעשה ידי השטן אלא אחד מברואיו של האל, והגוף האנושי לא היה מרגע בריאתו מלכודת לנשמה. אולם במאבק בין האל לשטן הגוף הוא טרף קל מן הנשמה ללוציפר. הוא מסית ומדיח אותה בשירותו של המסית והמדיח. הוא מזדהם בזוהמתו וממיט לא פעם חורבן על בעלת-בריתו החפצה אך החלושה של האל. באחרית הימים, כאשר תגיע הדרמה הקוסמית של החטא והישועה אל קיצה, יזכה החומר לטיהור מלא והצדיקים במלכות השמים לא יִיוותרו, כעתה, רוח ללא גוף, אלא יזכו מחדש בגופם מתוקן ומזוכך מן החטא. אבל החומר צריך לדעת את מקומו. בסדר הקוסמי הוא ממוקם למטה מן הרוח וכפוף לה. כל עוד הוא משמש כנושא-כלֶיה הצייתן של הרוח, אין בו כל רע. כאשר הוא מאיים לצאת מן הכלים, להיעשות מנושא-כלים לנושא, יש לכפות עליו באיומים ובעינויים לתת מחדש את צווארו בעול. במאבק הזה על השליטה ביצור האנושי העשוי חומר ורוח, גוף ונפש, העונג הוא הסוכן המסוכן ביותר של הגוף. הוא מבטיח גן עדן כאן ועכשיו. אה, החיפזון! החיפזון מן השטן.
מי שמבקש לדחות את השטן ולעשות את רצון קונו, יזדיין בסבלנות. העונג הוא סם משכר וממכר ויש לצרוך אותו במשׂוּרה. יתרה מזאת: כל סוגי העונג קשורים זה לזה, וכמו שלדעת אנשי המוסר של היום סמים קלים מובילים בהכרח לסמים קשים, אנשי הכנסייה היו בטוחים שהתאווה לבשר מובילה לתאוות בשרים, ומשם לא תרחק הדרך לקנאה ולזעם ולשפיכות דמים ולבטלה רוחנית הממיתה את הנפש. האכילה שלוחת הרסן פותחת פתח לתאוות האחרות – הן משום שהיא מייצרת הזדמנויות למפגש, לגיטימי לכאורה, בין בני המינים מסביב לשולחן האוכל, והן משום שהסוס הגופני נוטה, משמילא את כרסו, לשלֵח רסן ולצאת למתקפה על הרוח. אם כך ואם כך, המרחק בין השולחן למיטה לעולם אינו גדול.
אם רוצה אדם לעשות חסד עם נפשו, יחַסֵּר טובה מגופו. כמה לחסר? ובכן, השאלה היא, כרגיל, לאיזו מטרה. האם חפץ האדם במינימום אשר ירחיק אותו מן הגיהינום, או שהוא מבקש להגיע למעלות קדושים וטהורים? רוב בני-האדם נפשם חפצה אבל בשרם רפה, ואם ינסו להגיע למדרגת הקדושה, ימעדו ויגלשו במדרון החלקלק שאולה. אין לגזור עליהם גזירות שאין הם מסוגלים לעמוד בהן. די אם יימנעו מן ההגזמה ולא יאכלו אלא במידת המתינות – כדי שובע, ולא למעלה מזה. אך ישנם בעולם גם המהדרים במצוות, אלה החפצים להחמיר עם עצמם בעולם הזה כדי להגדיל את חלקם בעולם הבא. כדי להשביע את רצון קונם הם מבקשים לוותר על השׂבעת גופם, וכדי למלא את הלב הם מבקשים לרוקן את הבטן. הללו אינם מסתפקים בהימנעות מן הגרגרנות, והם מבקשים להפוך את עינוי הגוף לאיל ברזל, שבאמצעותו יבקיעו את חומות השמים. "לא בכדי", כותב במאה החמישית יוהאנס קאסיאנוס, מאבות הנזירות במערב, "זומם המתאבק הקשוח לייסר את בשרו במהלומות הפרישות, אלא כדי להשיג באמצעות עינוי גופו את הניצחון בקרב. מלומד-לקח בחבטות הפרישות ומוּלקה במלקות הצומות, מגיש הגוף לנשמה המנצחת את עטרת האלמוות ואת כף התמר ]סמל לניצחון[ של אי-ההשחתה".
תנועת הנזירות, שהופיעה במזרח זמן קצר לאחר תום הרדיפות והתנצרות הקיסר הרומי, היתה ניסיון לרתום את הגוף אל עגלת הישועה ולהפוך אותו, כבר כאן ועכשיו, לגוף המזוכך של תחיית המתים. לשם כך צריך היה הנזיר, המתבודד (אֶרֶמִיט) או החי בקהילה (קֶנוֹבִּיט), לגזור על עצמו פרישות מינית מוחלטת, לוותר על רכוש ולחיות בעוני. ככל שאצה לו יותר הדרך, נטה הנזיר לגזור על עצמו גזירות קשות יותר. באלף ואחת דרכים מנע מן הגוף גם את הצנועות שבתאוותיו. הוא לבש אדרת שיער ועבד בחוץ, בשמש חסרת הרחמים של המדבר המצרי או בקור המקפיא של צפון אירופה; הוא מנע שינה מעיניו, וכאשר ישן בחר לו מצע שלא נתן מנוחה אמיתית לגופו הרצוץ; הוא לא רחץ את בשרו ואת בגדיו הבלויים אלא לעיתים רחוקות; הוא ויתר על הצחוק; הוא כרע שעות על ברכיו בתפילה; הוא צם צומות ארוכים. לעיתים לא אכל דבר ימים על גבי ימים; לעיתים הסתפק בקב של חרובים ובמעט מים מעופשים. תמיד מעט מדי; תמיד תפל, נטול השראה ונעדר חושניות; תמיד לא עד כדי שובע או סיפוק. אדם יוצא את העולם ואין חצי תאוותו בידו; הנזיר יוצא את העולם ואין בידו גם אחת מני אלף תאוותיו.
לא אחת נתפס המאבק הזה לא כניסיון לרסן את הגוף ולהטיל עליו מרות, אלא כמאבק ללא רחמים, לחיים או למוות. על הנזיר המצרי דורותֵיאוס מסופר שעבד בשעות הצהריים ללא הגנה וללא מנוחה. מדוע אתה מתעקש לענות כך את גופך האומלל, נשאל. "הוא הורג אותי – אני הורג אותו", השיב. נזירים אחרים הצליפו בגופם עד שנעשה עיסה שותתת דם, הטילו בו מומים, כלאו אותו בשריון-ברזל מחליד, כמו הקדוש לורֶנצו לוריקאטו ("המשוריין"), או גרמו לעצמם כוויות חמורות, כמו פרַנצֶ’סקה הקדושה מרומא. מה הפלא שסוס הגוף העלוב, רעב, מעונה ועייף, קץ במערכה. בערוב ימיו כרע החמור העלוב תחת הנטל. אחד מן הנזירים שאל את פרנציסקוס לסיבת אכזריותו הגדולה אל גופו. ההִמרה הגוף את רצונו, תהה. אדרבה, השיב הקדוש, גופו מיהר לציית לכל צוויו ופקודותיו. "היכן אפוא נדיבותך, אבי," הִקשה הנזיר, "הכך תשיב רעה תחת טובה לחבר בצרה?" הצדק איתך, השיב פרנציסקוס. הוא ביקש מחילה מגופו והבטיח לטפל בו יפה יותר ולשמח אותו. "אבל איך יכול היה הגוף המותש הזה לשמוח?" מעיר מחבר הביוגרפיה של פרנציסקוס, "מה יוכל לתמוך במי שכל חלקיו קרסו?" (תומאס מצ’לנו, הביוגרפיה השנייה של פרנציסקוס הקדוש, .2 .160 211)
הקדושים אינם מרחמים על גופם: גַּלֵּה אליו רחמים, ויַטֵּה אותך מן הדרך אל מלכות השמים. לא נותר לו לגוף אלא לייחל לרגע שבו ייפטר סוף-סוף מרוכבו האכזרי ושבו ימצא מנוחה נכונה, מנוחת עולמים בין רגבי עפר, עד אשר תעיר אותו משנתו תרועת החצוצרות של יום תחיית המתים. אז, כך מובטח לנו, יתהפכו היוצרות. גופם המעונה של הצדיקים יידע רק נועם ועונג; גופם המפוטם והמפונק של הרשעים יבער באש הנצח של הגיהינום.
הצום הוא תרופה חזקה לחוליי הנפש, אבל זוהי תרופה בעלת תופעות לוואי מסוכנות במיוחד. לפעמים הרצון להילחם בהפרזה עלול להוביל להפרזה הפוכה, והרצון להימלט מן העונג נעשה מקור לתענוג, כשם שהרצון להימלט מן הכבוד נעשה מקור לגאווה. אבות הכנסייה – מודעים לסכנות שבתאוות-היתר לקדושה מחד גיסא ובצביעות מאידך – ניסו לכפות משמעת על גופים ונשמות כאחד. התקנון שחיבר בֶּנֶדִיקְטוּס הקדוש במאה השישית לנזיריו, תקנון שהיה למדריך המקודש של דרך החיים ה"בנדיקטינית", קובע בבירור מה וכמה מותר לנזיר לאכול על מנת שלא יכַלה את עצמו ברעב מחד גיסא, ועל מנת שלא יזלול ויסבא מאידך. חשוב לא פחות הוא פיקוח חמור על הנזירים, לבל תהפוך סגפנותם לאקרובטיקה רוחנית: שתי ארוחות ביום, בכל ארוחה שני תבשילים שמהם יכולים הנזירים לבחור, תוספת של ירקות טריים, אם הם זמינים, כחצי קילו לחם ליום. אם העבודה המוטלת על הנזירים קשה במיוחד, יכול אב המנזר להוסיף להם מעבר להקצבה הזאת, ובלבד שלא יגיעו לידי הפרזה. האכילה נעשית בשעות קבועות ובפיקוח קפדני. אפילו מנת האוכל הנוספת (פרוסת לחם וכוס יין) שאותה מותר לתת לנזירים המחלקים את האוכל לאחרים כדי למנוע מהם לעשות את מלאכתם בחיפזון – אפילו היא קבועה בתקנון. בתקופות הצום הכנסייתי (בעיקר בתקופה שבין 14 בספטמבר לבין חג הפסחא) אין אוכלים אלא ארוחה אחת, שאינה כוללת בשר, בעשרים וארבע שעות. בתקופות הצום טוב יעשו הנזירים אם יוסיפו לסגפנות המשותפת מעשה אישי של סגפנות, אולם מעשה זה חייב באישורו של אב המנזר, שכן "מה שנעשה ללא אישורו של האב הרוחני ייחשב יומרנות ורברבנות, ולא זכות" (התקנון 49). הקהילה הנזירית הבנדיקטינית היא מפעל משותף המבטא חשדנות עמוקה כלפי טבע האדם. רק אם יאזרו יחד את כוחותיהם, רק אם יוותרו על הרצון להתבלט ולהוציא את עצמם מן הכלל, יגיעו הנזירים למעלת הקדושה הנכספת. הקדושה, במילים אחרות, היא תוצר של מאמץ קבוצתי, ולא מרוץ שבו הקודם זוכה.