ביקום שלנו זרועות למעלה ממאה מיליארד גלקסיות, ובכל אחת כמאה מיליארד כוכבים. לא ברור כמה כוכבי-לכת חגים סביב הכוכבים האלה, אבל אין ספק שבאחד מהם לפחות התפתחו חיים. ובייחוד, יש צורת חיים אחת שיש לה היכולת והחוצפה לשער השערות על מקורו של היקום הנרחב הזה.   

בני האדם נושאים את עיניהם לשמיים אלפי דורות, אבל בחלקנו נפלה הזכות להיות חלק מהדור הראשון שיכול לטעון שיש לו הסבר מכובד, הגיוני ועקבי להיווצרותו ולהתפתחותו של היקום. מודל המפץ הגדול מציע הסבר אלגנטי למקור של כל מה שאנחנו רואים בשמי הלילה, ועושה אותו לאחד ההישגים הגדולים ביותר של התבונה והרוח האנושית. הוא תולדה של סקרנות שאינה יודעת שובע, של דמיון נפלא, התבוננות חדה והיגיון חסר רחמים. נפלא עוד יותר שבעצם כל אחד יכול להבין את מודל המפץ הגדול. על המפץ הגדול שמעתי בפעם הראשונה כשהייתי תלמיד בתיכון, ונדהמתי מהפשטות ומהאלגנטיות שלו, ומהעובדה שהוא נבנה על עקרונות שבמידה רבה מאוד לא חרגו מעבר לפיזיקה שכבר למדתי בבית הספר. בדיוק כמו שתורת הברירה הטבעית של דרווין היא גם בסיסית וגם מובנת כמעט לכל אדם בר דעת, כך גם אפשר להסביר את מודל המפץ הגדול במונחים שיתקבלו על דעתם של הדיוטות, בלי שיהיה צורך לפשט את מושגי היסוד שבתוך התיאוריה. אך בטרם נפנה אל התזוזות המוקדמות של תיאורית המפץ הגדול, חייבים לספק מעט רקע. מודל המפץ הגדול של היקום פוּתַח במאה השנים האחרונות, וזאת כנראה רק מפני שפריצות הדרך במאה העשרים נבנו על יסוד האסטרונומיה שנוצרה במאות קודמות. התיאוריות ותצפיות השמיים האלה שולבו בתוך מסגרת מדעית שעוצבה בשקידה במשך למעלה מאלפיים שנה. אם נרחיק לאחור עוד יותר, המתודה המדעית כשביל לאמת אובייקטיבית על העולם החומרי יכלה להתחיל לפרוח רק כשתפקידם של המיתוסים והפולקלור החל לדעוך. סיכומו של דבר, את שורשיו של מודל המפץ הגדול ושל התשוקה לתיאוריה של היקום אפשר למצוא בשקיעתה של ההשקפה המיתולוגית העתיקה על העולם.       

על פי מיתוס הבריאה הסיני משנת 600 לפני הספירה, בקע פאן קוּ הבורא הענק מתוך ביצה והמשיך לברוא את העולם במפסלת שחצבה עמקים והרים בתוך הנוף. אחר כך, הוא קבע את השמש, הירח והכוכבים בשמיים; הוא מת מייד לאחר השלמת המשימות האלה. מותו של הבורא הענק היה חלק מהותי בתהליך הבריאה, מפני שחלקים מגופו שלו עזרו להשלים את העולם. גולגלתו של פאן קוּ יצרה את כיפת השמיים, בשרו את האדמה, עצמותיו נהפכו לסלעים ודמו השקה את הנהרות והימים. נשימתו האחרונה בראה את הרוח והעננים, ואילו זיעתו נהפכה לגשם. שׂערו נפל ארצה ויצר את עולם הצומח, והפרעושים ששכנו בשׂערו סיפקו את הבסיס למין האנושי. כיוון שהולדתנו הצריכה את מותו של בוראנו, קוללנו בעצב נצחי מאז ואילך. בניגוד לזה, במיתוס האפי האיסלנדי "אֶדָה הצעירה" התחילה הבריאה לא בביצה, אלא בתוך "תהום פעורה". הריק הזה פרץ את הממלכות המגבילות של מוּספֶּל וניפלהֵים, עד שביום אחד הפשיר החום הבוער והלוהט של מוספל את השלג והקרח של ניפלהים, והלחות נפלה לתוך התהום הפעורה, הציתה חיים בצורת אִימיר, הענק. רק אז יכלה להתחיל בריאת העולם. בני קראצ’י בטוֹגוֹ שבמערב אפריקה מדברים על ענק אחר, האל הכחול רחב-הידיים ווּלבּארי - השמיים. היו פעם ימים שהוא שכב ממש מעל האדמה, אבל אישה אחת כתשה גרעינים בקורת עץ ארוכה והמשיכה לכתוש ולדקור אותו עד שהוא התרומם והרחיק את עצמו מהמטרד. ואף על פי כן, וולבארי עדיין היה בהישג יד של בני האדם, שהשתמשו בבטן שלו כבמגבת וחטפו נתחים מגופו הכחול להוסיף תבלין למרק שלהם. בהדרגה עלה וולבארי גבוה יותר ויותר עד שהשמים הכחולים היו רחוקים, מחוץ להישג יד, ושם הם נשארו מאז. אצל בני יוֹרוּבָּה, גם הם במערב אפריקה, אוֹלוֹרוּן היה בעל השמים. כשהוא הביט מטה אל הבִּיצה חסרת החיים, הוא ביקש מיצור שמימי אחר לקחת צדפה. הצדפה הכילה יונה, תרנגולת וכמות זעירה של אדמה. האדמה פוזרה על הביצות של הארץ, ואז החלו היונה והתרנגולת לגרד ולנקר באדמה, עד שהביצה נהפכה לקרקע מוצקה. אוֹלוֹרוּן שלח מטה את הזיקית לבדוק את העולם, וצבעה השתנה מכחול לחום כשעברה מהשמיים אל האדמה, סימן לכך שהתרנגולת והיונה השלימו בהצלחה את משימתן.   

בכל העולם, כל תרבות פיתחה לה מיתוסים משלה על מקור היקום ועל אופן התהוותו. מיתוסי הבריאה האלה שונים להפליא זה מזה, וכל אחד מהם משקף את הסביבה והחברה שממנה הוא צמח. באיסלנד, הכוחות הוולקניים והמטאורולוגיים הם שיצרו את תפאורת הרקע להולדתו של אימיר, אבל על פי אנשי יורובה במערב אפריקה התרנגולת והיונה המוכרות הן שגרמו להיווצרות האדמה המוצקה. ואף על פי כן, לכל מיתוסי הבריאה הייחודיים האלה יש כמה תכונות משותפות. אם זה וולבארי הגדול, הכחול והחבול ואם זה הענק הגוסס של סין, המיתוסים האלה נזקקים בהכרח ליצור על-טבעי אחד לפחות שימלא תפקיד מכריע בהסברת בריאתו של היקום. כמו כן, כל מיתוס מייצג את האמת המוחלטת בתוך החברה שלו. מקור המלה "מיתוס" במלה היוונית mythos, שפירושה יכול להיות "סיפור", אבל גם "מלה", במובן של "המלה האחרונה". ואומנם, כל מי שהעז להטיל ספק בהסברים האלה חשף את עצמו להאשמות כפירה. לא הרבה השתנה עד המאה השישית לפני הספירה, כשהחלה לנשב רוח פתאומית של סובלנות בקרב המשכילים. בפעם הראשונה היו הפילוסופים חופשיים לזנוח הסברים מיתיים מקובלים על היקום ולפתח תיאוריות משלהם. למשל, אַנַקסימַנדרוֹס איש מילֶטוֹס טען שהשמש היא חור בתוך טבעת מלאת אש המקיפה את הארץ וסובבת סביב עצמה. כמו כן, הוא האמין שהירח והכוכבים אינם אלא חורים ברקיע, החושפים כך מדורות אש נסתרות. לחלופין, קְסֶנוֹפָנֶס איש קוֹלוֹפוֹן האמין כי הארץ פולטת גזים דליקים שמצטברים בלילה עד שהם מגיעים למסה קריטית ומתלקחים, ויוצרים את השמש. הלילה יורד שוב כאשר בלון הגז נשרף עד תום, ומשאיר מאחוריו רק ניצוצות שאנחנו קוראים להם כוכבים. הוא הסביר את הירח באופן דומה, עם גזים שמצטברים ומתלקחים במחזור שאורכו עשרים ושמונה ימים. העובדה שקסנופנס ואנקסימנדרוס לא היו קרובים מאוד לאמת אינה חשובה, מפני שהעיקר הוא שהם פיתחו תיאוריות שהסבירו את עולם הטבע בלי להיעזר בתחבולות על-טבעיות או בישויות אלוהיות. תיאוריות שאומרות כי השמש היא אש מימית הנראית דרך חור ברקיע, או כדור גז בוער, שונות במהותן מהמיתוס היווני שהסביר את השמש באמצעות מרכבת אש הנעה על פני השמיים ונהוגה בידי האל הֶליוֹס. אין להבין מכך שהגל החדש של הפילוסופים רצה בהכרח להכחיש את קיומם של אלי יוון, אלא שהם פשוט סירבו להאמין שההתערבות האלוהית היא שהיתה אחראית לתופעה טבעית. הפילוסופים היו הקוסמולוגים הראשונים, בה במידה שהתעניינו בחקר המדעי של העולם הפיזי ומקורותיו. המלה "קוסמולוגיה" עצמה נגזרת מהמלה היוונית העתיקה, kosmeo, שפירושה "לסדר" או "לארגן", והיא משקפת את האמונה שאפשר להבין את העולם והוא ראוי ללימוד אנליטי. לקוסמוס יש דפוסים, ושאיפתם של היוונים היתה לזהות את הדפוסים האלה, לבדוק אותם ולהבין מה יש מאחוריהם. נגזים אם נקרא לקסנופנס ולאנקסימנדרוס מדענים במובן המודרני של המלה, ונחניף להם אם נראה ברעיונותיהם תיאוריות מדעיות בשלות, ואולם אין ספק שהם תרמו להולדתה של חשיבה מדעית, ולאתוס שלהם יש הרבה מן המשותף עם המדע המודרני. לדוגמה, כמו רעיונות במדע המודרני, גם את הרעיונות של הקוסמולוגים היווניים היה אפשר לבקר ולהשוות, לשכלל או לזנוח. היוונים אהבו ויכוח טוב, וכך קהילה של פילוסופים היתה בוחנת את התיאוריות, מטילה ספק בהיגיון שמאחוריהן ובסופו של דבר בוחרת במשכנעת מכולן. בניגוד להם, בתרבויות אחרות רבות לא העזו אנשים להטיל ספק במיתולוגיות שלהם עצמם. כל מיתולוגיה היתה עיקר אמונה בתוך החברה שלה עצמה.