איש צעיר מעיר שדה קטנה, איש ללא נכסים משלו, ללא קשרים משפחתיים עם בעלי-השפעה וללא השכלה אוניברסיטאית, עוקר ללונדון בסוף שנות ה-1580 ותוך זמן קצר להדהים הופך למחזאי הגדול ביותר לא רק של תקופתו, אלא בכל הזמנים. יצירותיו קוסמות למשכילים ולבורים, לעירוניים אנשי העולם הגדול ולתושבי ערי השדה המבקרים בתיאטרון לראשונה בחייהם. הוא מביא את קהלו לידי צחוק ובכי; הוא הופך פוליטיקה לשירה; הוא מערבב בלי חשבון ליצנות ווּלגָרית עם דַקוּת הבחנה פילוסופית. הוא קולט באותה חַדוּת את חייהם האינטימיים של מלכים וקבצנים. רגע אחד נדמה שלמד משפטים, במישנהו תיאוֹלוֹגיה, וברגע אחר היסטוריה עתיקה, ובאותו הזמן הוא מחקה ללא קושי את מיבטאיהם של כַּפריים נבערים כשם שהוא מתענג על מעשיות וסיפורי סבתא. איך אפשר להסביר הישג בסדר-גודל כזה? איך הפך שייקספּיר להיות שייקספּיר? התיאטרון, בימיו של שייקספּיר כמו בימינו, הוא אמנות חברתית מובהקת, לא משחק של מופעי בידור חיוורים. בתקופת מלוכתם של אֶליזַבֶּת, ואחריה ג’יימס, היה קיים סוג של מחזות שלא היו אמורים להראות את פניהם בציבור. המחזות הללו, שנודעו בשם "דרמה לחדרי-חדרים" (closet drama), לא היו מיועדים להצגה בפני קהל או אפילו להופיע בדפוס. הם נועדו לקריאה דמומה בפרטיות של חדרים קטנים, מוטב חדרים ללא חלונות. אבל מחזותיו של שייקספּיר כּוּונוּ באופן נחרץ לרשות הרבים. הם היו - ועודם - בתוך העולם ועל אודות העולם. שייקספּיר לא רק כתב ושיחק בשביל תעשיית בידור מסחרית אכזרית; הוא גם כתב מחזות שהפגינו מוּדעוּת חדה למציאויות החברתיות והפוליטיות של זמנו. לא היה סביר שינהג אחרת, שכן כדי לצוף על-פני המים, קבוצת התיאטרון שהוא היה אחד הבעלים-השותפים שלה היתה חייבת למשוך בין 1,500 ל-2,000 צופים קוני כרטיסים ביום לתוך אולם התיאטרון העגול שקירותיו עשויים מעץ, והתחרות מצד קבוצות תיאטרון יריבות היתה קשה. המפתח לא היה בהכרח אַקטוּאליוּת. בהתחשב בצנזורה הממשלתית ובעובדה שקבוצות תיאטרון רֶפֶּרטוּאַרי לעיתים קרובות מיחזרו בהצלחה את אותם מחזות לאורך שנים, עיסוק מופרז בענייני השעה היה עלול להיות מסוכן. המפתח היה אפוא בעיקר עוצמה ועניין. שייקספּיר היה צריך לזהות את התשוקות והפחדים העמוקים ביותר של קהל צופיו ולטפל בהם. הצלחתו יוצאת-הדופן כבר בתקופתו מראה שהוא עמד במשימה בהצלחה אדירה. למען האמת, כל יריביו המחזאים מצאו את עצמם בנתיב המוביל היישר אל חרפת רעב, בעוד ששייקספּיר לעומתם צבר די כסף כדי לקנות את אחד הבתים המשובחים ביותר בעיר הולדתו, שאליה פרש בתחילת שנות החמישים לחייו כאדם שבנה את עצמו בעשר אצבעותיו. זהו, אם כן, ספר על סיפור הצלחה מדהים שקשה להסבירו. מטרתו היא לחשוף את האדם הממשי שכתב את המכלול הספרותי יציר הדימיון החשוב ביותר באלף השנים האחרונות. לחלופין אפשר לומר כי מאחר שהאדם הממשי הזה הותיר אחריו יצירות מתועדות היטב שפורסמו ברבים, מטרת הספר היא לצעוד בַּשבילים אפופי הצללים שמובילים מן החיים שהוא חי אל הספרות שיצר. בנוסף לשירים ולמחזות עצמם, העקבות ששרדו מחייו של שייקספּיר הם רבים אך קלושים. נבירה עקשנית בארכיונים במשך דורות רבים חשפה התייחסויות מרומזות אליו בתקופתו, כמו גם מספר סביר של עיסקאות רכישה שביצע המחזאי, שטר התחייבות של רישיון נישואין, רישומים של הטבּלוֹת, רשימות משתתפים בהצגה שבהן שמו מופיע כשחקן, חשבונות מס, תצהירים משפטיים בעניינים פעוטי-ערך, תשלומים על שירותים וצוואה אחרונה מעניינת, אבל לא נמצאו שום רמזים ברורים וישירים שיכולים לפענח את התעלומה הגדולה של כוח יצירה כביר מעין זה.