פרק ראשון מתוך
התֵיאוֹרֶמָה של התוכי
כבכל שבת ערך מקס את גיחתו השבועית לשוק הפשפשים בקְליניאנְקוּר. הוא הלך לשם דרך המורד הצפוני של גבעת מוֺנמרטר. לאחר שחיטט מעט בחנות שבה החליפה לאה את נעלי הנַייק המוכתמות שפֶּרֶט נתנה לה במתנה שבוע קודם לכן, הוא נכנס להַנְגָר הגדול של עודפי ציוד צבאי מהתקופה הקולוניאלית. הוא החל לנבור בערימה של חפצים שונים ומשונים כשהבחין לפתע בירכתי האולם בשני טיפוסים מחויטים ומשולהבים למדי. נראה היה לו שהם מתקוטטים, ולכן חשב שאין זה מעניינו. ואז הבחין בתוכי. הם ניסו ללכוד אותו. עכשיו היה זה מעניינו.
התוכי התגונן בנשיכות מקור נמרצות. הנמוך מבין השניים תפס בו בקצה הכנף. מהיר כברק פנה התוכי ונגס באצבעו עד זוב דם. מקס ראה את פיו של הנמוך נפער בזעקת כאב. הטיפוס השני, הגבוה, בחמת זעם, הנחית מכת אגרוף איומה על ראשו של התוכי. מקס התקרב. נדמה היה לו ששמע את התוכי המעולף למחצה צורח: "רוֺצֵ... רוֺצֵ..." אחד הטיפוסים הוציא זְמָם. לא פחות ולא יותר, מחסום למקורו של תוכי! מקס הסתער.
באותו רגע, ברחוב רַוויניאן, עצרה פֶּרֶט את נשימתה כדי להימנע מלשאוף את ריחו החזק של שמן מנוע ישן ונכנסה לַחדר-מוסך. היא הסיטה את יריעות החופה שמעל למיטה והושיטה מכתב למר רוּש. בול גדול כמו תפוח אדמה עיטר את המעטפה. בול דואר של ברזיל! פֶּרט שמה לב לעובדה שהמכתב יצא לדרכו שבועות רבים לפני כן. לפי החותמת הוא נשלח ממַנַאוּס. מר רוּש לא הכיר איש בברזיל, ועוד פחות מכך במנאוס.
מר פְּייר רוּש
1,000 דף ודף
רחוב רוויניאן
פריז 18, צרפת
אכן, הוא היה הנמען. אך מספר הבית היה חסר והכתובת נכתבה בנוסח מוזר: "1,000" במקום "אלף".
מנאוס, אוגוסט 1992
pייר* היקר,
האופן שבו אני כותב את שמך יסייע לך להבין מי אני. אל תשתנק, זה אני, אֶלגַר, ידידך הוותיק שלא ראית זה... חצי מאה. כן, כן. עשיתי את החשבון. נפרדנו מייד לאחר בריחתנו, אתה ודאי זוכר, זה היה ב-1941. אתה, כך אמרת לי, רצית להמשיך במלחמה שעוד טרם התחלת. אני רציתי לעזוב את אירופה ולסיים מלחמה שנראָה לי כי התמשכה יותר מדי. וכך עשיתי. אחרי שנפרדנו הפלגתי לאמזוֺנס, ומאז אני חי פה. אני גר ליד העיר מנאוס. ודאי שמעת על בירת הגומי שירדה מגדולתה.
מדוע אני כותב לך אחרי שנים כה רבות? כדי לבשר לך שאתה עתיד לקבל מטען של ספרים. ומדוע אתה? מכיוון שהיינו בידידות עמוקה, ומכיוון שאתה מוכר הספרים היחיד שזכיתי להכיר. בכוונתי לשלוח לך את הספרייה שלי. כל ספרַי: כמה מאות קילוגרמים של ספרי מתמטיקה.
תמצא ביניהם את כל פניני הספרות הזו. ודאי תתפלא על השימוש במונח "ספרות" בהקשרה של המתמטיקה. אני מבטיח לך כי בספרים הללו יש סיפורים שאינם נופלים מסיפוריהם של גדולי סופרינו. סיפורים על מתמטיקאים, כמו עומר אל-חַ’יאם או אל-טוּסי הפרסים, האיטלקי ניקוֺלוֺ פוֺנְטַנָה טַרְטַלְיָה, הצרפתי פּייר פֶרְמָה, השוויצי ליאוֺנהרד אוֺילֶר ורבים אחרים. סיפורים על מתמטיקאים, אך גם סיפורים על מתמטיקה! אינך חייב להסכים עם השקפתי. בכך רק תִּדמה לכל אותם אנשים רבים מספוֺר הרואים בידע המתמטי אוסף של אמיתות המשכשכות בשיממון מדכא ותו לא. אולם אם יזדמן לך ביום מן הימים לפתוח את אחד הספרים האלה, אנא, חברי הטוב, למעני, שאל את עצמך את השאלה הבאה: "איזה סיפור מספרים לי הדפים האלה?" או אז, בטוחני שתראה את המתמטיקה האפרורית והאטומה הזו באור אחר, שיכבוש אותך - אותך, הזולל המושבע של הרומאנים היפים ביותר! אך נניח לזה.
בארגזים שתקבל בקרוב תמצא מה שלטעמי הוא מיטב הספרות המתמטית של כל הזמנים. הכול שם.
זהו ללא ספק האוסף הפרטי השלם ביותר של ספרי מתמטיקה אשר נאסף מעולם. כיצד עלה בידי להרכיב אותו? כשיהיו הספרים לנגד עיניך, עיניו של מוכר הספרים הוותיק, ודאי תבין ללא קושי מה יקר המחיר ששילמתי על כך. בזמן, בכוחות, וכמובן, בכסף! הון תועפות! יש בהם, כפי שתראה בעצמך, ספרים מקוריים, לעיתים בני חמש מאות שנה, שאותם הצלחתי להשיג אחרי שנים של... ציד, זו המלה. כיצד עשיתי זאת? ודאי תבין לליבי אם אעדיף להתעטף בשתיקה בעניין זה. לא תמיד היה זה בדרכים הישרות והחוקיות ביותר. אך דע לך שאף אחת מהיצירות הללו אינה מוכתמת בדם. אולי רק, פה ושם, בכמה טיפות אלכוהול ובכמה מצבים לא פשוטים.
הספרים האלה, שבחרתי אחד לאחד וקיבצתי במשך עשרות שנים, נפתחו אלי, ואלי בלבד! מדי ערב בחרתי בספר שעימו אבלה לילה ללא שינה. לילות משווניים, חמים ולחים, של תענוג עילאי. והאמן לי, לילות שעלו על כל הלילות הלוהטים שבילינו במלונות שסביב הסוֺרבּוֺן הישן. אבל אני כבר נסחף.
עוד מלה אחת. אם לא השתנית, אני צופה כי: 1) בשל עניינך המועט בכסף, לא תמכור את הספרייה; 2) בשל חוסר עניינך במתמטיקה, לא תקרא אף אחד מהספרים, וכך לא תמרטט אותם יותר מכפי שהם ממורטטים כעת.
נשיקות,
חברך הוותיק, אֶלְגַר
ההתגרות שבמשפט האחרון היתה ברורה. אֶלְגַר גְרוֺרוּבְר לא השתנה. מר רוש נשבע כי הפעם ישבש את תוכניותיו המתוחכמות של ידידו. אם יקבל את הספרים האלה, הבטיח לעצמו, לא רק שיקרא אותם, אלא גם ימכור אותם!
את זה בדיוק צפה גְרוֺרוּבְר! הוא ידע כי לרוש יש רק דרך אחת להוציא לפועל את תוכניתו הכפולה: קודם לקרוא את הספרים ורק אחר-כך למכור אותם. והוא ידע כי לאחר קריאתם, לעולם לא יוכל רוש למכור אותם.
באמזונס? לשם מה הוא נסע לשם? ולמה לעיר הזו, מנאוס? רוש שקע במחשבות, וכך לא הבחין בשתי הערות שנרשמו בצידו האחורי של הדף השני.
נ. ב. 1 - תיבות הקרטון היפות, שכה טרחתי על הכנתן, התפקעו. נאלצתי לגבב את הספרים בחופזה בארגזים גדולים. יהיה עליך, 9ייר היקר, למיין ולסדר אותם כפי שתמצא לנכון, אך אין זה מענייני כעת.
נ. ב. 2 - ייתכן שאבוא לבקר אצלך. בהתחשב בגילנו המתקדם יהיה עלי לעשות זאת בקרוב מאוד. מעניין אם תזהה אותי. כולי אפור. מצחי הכחיל מלחוּת וכפות רגלי אדומות מהחוֺם. במעבה יערות האמזונס, משם אני כותב לך, הפכתי ככל הנראה למכשף זקן.
רחוב רוויניאן הוא מעלֶה משופע. רחב וקצר. בקצהו האחד כיכר אֶמיל גוּדוֺ, עם מזרקה ושני ספסלים, והבּאטוֺ לַבוּאַר, האטליֶה הישן של ציירי מונמרטר. כיכר נטויה! בקצהו השני צומת קטנה, מפגש הרחובות אַבֶּס ואוֺרשַן.
מעוגנת היטב באמצע המעלֶה, "אלף דף ודף", חנות הספרים של מר רוש.
אם מביאים בחשבון את מידותיהן הקטנות של החנויות במונמרטר, אפשר לראות בה חנות מרווחת. כך רצה פייר רוש.
מראה ספרים דחוסים על מדפים צפופים היה מהדברים שהרתיחו את מר רוש יותר מכול. עם זאת, הוא לא סבל גם מראה ספרים השרועים בתצוגה. ספרים הם כמו אנשים, נהג לומר. לא מחזיקים מעמד בנפרד, ולא סובלים זה את זה כשצפוף. לא המֶטרוֺ בשעה שש, אך גם לא כיכר הקוֺנקוֺרד בצהרי החמישה-עשר באוגוסט.
"ספרים צריכים לנשום", זה אחד העקרונות שהדביק בהם את פֶּרֶט לִיאר, האשה הצעירה והדקיקה שעבדה עימו. פֶּרט שמרה על העיקרון, במיוחד מאז נפל על כתפיה עול ניהול החנות לאחר התאונה הקשה שעבר מר רוש. מעלות השחר ועד שעות הערב המאוחרות היא עמדה במערכה: לקוחות, ספקים, הזמנות, מכירות, סידור החנות, חשבונות, החזרים. היא עשתה הכול, ועשתה זאת היטב.
באף שרוט, אוזן מרוטה, לחי כחולה ומכנסיים מוכי אסון הדף מקס את דלת חדר המגורים. הוא היה בן אחת-עשרה, וכבר גילה תכונות של אספן מציאות. משיטוטיו בשוק הפשפשים היה חוזר תמיד עם חפץ מוזר ובעל ערך. הפעם היו לחפץ נוצות, והוא הסריח.
תוכי חבול נח על כף ידו שלא נפגעה. מקס הניח את התוכי על גבו של כיסא שעמד ליד השולחן הנמוך, ששם סיימו יונתנוְלאה, אחיו ואחותו, את ארוחת הבוקר שלהם. הם העיפו מבט אל התוכי.
התוכי, כארבעים סנטימטרים גובהו, התנודד על רגליו הכהות. נוצותיו הירוקות היו מוכתמות. מבעד לאבק היה אפשר להבחין בצבען האדום העז של קצות כנפיו. אבל מה שהפתיע יותר מכול היה הכחול על מצחו. במרכז הכתם הכחול היה פצע מדאיג. הציפור בקושי פקחה את עיניה. שני אישונים שחורים על רקע צהוב.
קודם כול להתרחץ! הציפור צייתה בהכנעה. חבילת צמר גפן שלמה נדרשה לשם כך. מקס ניקה את הכנפיים ואת הרגליים. כשהגיע למקור, העניין הסתבך: עיני הציפור רשפו, אך הלהבה שבתוכן רעדה. נדמה היה שהציפור מתמוטטת. בשארית כוחותיה היא חבטה בכנפיה והתרוממה. בתום מעוף גמלוני נחתה על כרכוב הטיח שמעל לאח ונרדמה מייד, ראשה מקופל לאחור, מצונף בין נוצות הגב.
זה היה בית של שתי קומות, שהשתרע על פני עשרה מטרים מאורכו של רחוב רוויניאן. בחזיתו היו חנות הספרים והמוסך, וביניהם מעבר צר שהוביל אל חצר פנימית. במרכז החצר ניצב שיח דפנה מזקין. בירכתי החצר, צמודים זה לזה, היו שני אטליה לאמנים.
את כל שטחה של הקומה הראשונה, מעל לחנות הספרים והמוסך, תפסה הדירה. מטבח קטן בסגנון אמריקאי נפתח אל חדר המגורים, שאחד מקירותיו יוחד לאח ענקית. פֶּרט גרה בחדרו הישן של מר רוש. ממלכתו של מקס, צעיר בניה, השתרעה על פני חדרון תקוע בין שני חדרי שירותים קטנטנים וחדר אמבטיה מרווח.
קומת הקרקע נשקפה אל הרחוב, ואילו הקומה הראשונה פנתה אל החצר הפנימית, שעליה חלשה הודות למרפסת ארוכה בסגנון פְּרוֺבֶנסַלי. גרם מדרגות צר הוביל מהחצר לדירה. חלוקת החלל הזכירה מעט אדריכלות מַאוּרית. סמוך לקיר המערבי היה מבוע קטן: ברז העופרת העתיק שמעליו מעולם לא מנע את טפטוף המים אל האגן המעוטר בדוגמאות אוריינטליות.
עליית הגג היתה מחולקת באופן סימטרי לשני חדרים, שאותם חלקו יונתנוְלאה, התאומים. חדר שירותים זעיר שבראש גרם המדרגות אילץ אותם לתמרן כדי להיכנס לחדריהם. בגג הצפחה היו שני אשנבים פּנוֺרמיים שאיפשרו את חדירת האור ביום, ואת חדירת החשכה היחסית של הערים הגדולות בלילה.
כמו אסטרונאוטים של עליות גג התמקדו יונתנוְלאה, מייד עם כניסתם לחדריהם, בשמים, בעננים, בירח ובכוכבים. בקיצור, הודות לשני לוחות הזכוכית הללו הם נטלו חלק באינסופיותו של היקום.
ובחצר היתה "מעלית רוש"! מר רוש יזם את התקנתה לאחר התאונה שגרמה לשיתוק ברגליו, עשר שנים לפני כן. מקור ההשראה לרעיון היה מעליות המטען המצויות כמעט בכל בית קפה בפריז, לרוב מאחורי הבר, מוסווֺת בדלת צונחת ומשמשות להעלאת ארגזי בקבוקים וחביות בירה מהמרתף. בחצר שברחוב רוויניאן לא העלתה מעלית רוש חביות בירה, כי אם את מר רוש עצמו, מהחצר אל מרפסת הקומה הראשונה. מר רוש היה נוסע בכיסא הגלגלים עד למשטח ההעמסה, נועל את גלגלי הכיסא ומפעיל את המעלית באמצעות שַלט חשמלי. שמשייה מפוארת שנקבעה במשטח המתכת השלימה את התמונה. מחזה שכדאי בהחלט לראותו, כיצד הוא מתנשא מעדנות באוויר, יושב בהדר מלכותי בכיסא הגלגלים שלו מתחת לשמשייה הססגונית!
לאחר התאונה החליט מר רוש על שיפור נוסף. הקמת חדר שיוקדש לצרכיו.
מכוניתו הישנה נשארה בלא שימוש. אילו המשיכה לחנוֺת מול עיניו היתה מזכירה לו בלי הרף את ימיו הטובים, כשהיה חולף בה ביעף ברחובות הצרים של האיל-דֶה-פְרַנְס. הוא מכר אותה, ואת המוסך שהתפנה הפך לחדר. כך, מחדרו שבמפלס הרחוב, היה יכול לצאת בכיסא הגלגלים שלו לטיול היומי. על הטיול הזה לא היה מוותר בעד שום הון שבעולם. ובעזרת שני החידושים האלה הצליח להשיב לעצמו את השליטה בתנועתו האופקית ובתנועתו האנכית.
לעיתים, כשהיה חם, עלה מהרצפה ריח של שמן מנוע. ועימו גם הזיכרונות...
בבחירת הריהוט הוא הרשה לעצמו להגשים חלום קטן: מיטה ומעליה חופה. מונומנט של יריעות קטיפה סגולה שתפס כמעט את כל חלל החדר. מר רוש כינה את מיטתו "משכב מלכותי של יחפן".
בין המיטה לנעליים הפריד רק צעד אחד, אך מר רוש התקשה עד אימה לעשותו. באחת מפינות החדר עמד רהיט גדוש בנעליים. על דלתו היתה מדבקה:
מי שנעלם ממנו ידיעה מהי, אינו מבין מה פירושה של סנדלרות. (אפלטון, תֵיאַיטיטוֺס)
זה זמן רב, בביתו שברחוב רוויניאן, לא ציפה עוד מר רוש לדָבָר: הוא החל להתנהל במורד המתון של סוף חייו. נידף ברוח הזמן, הוא נע לעבר הימחקותו הנצחית. והנה, מכתב שעוד אחז בידו לאחר שפֶּרֶט יצאה חרש מן החדר-מוסך, מכתב שנכתב בידי רוח רפאים ובקצה העולם, מעז לאיים על השלווה הרכה שבה שׂרה.
באותו בוקר היה ריח השמן עז מתמיד.
גרורובר. הם הכירו בשנה הראשונה ללימודיהם באוניברסיטה. שניהם נרשמו לסורבון, רוש לפילוסופיה, גרורובר למתמטיקה. לאחר כמה שנות לימוד הם פנו לכתיבה. רוש כתב מסה על האונטולוגיה, ודבריו זכו להדים. גרורובר פירסם מונוגרפיה קטנה ויסודית למדי על האפס. בעולמם הקטן של הסטודנטים הם כונו מאז "הישות והאין". הם היו בלתי נפרדים. שנים רבות אחר-כך, כשפירסם סַרטר את התזה הפילוסופית שלו, היה מר רוש משוכנע שכותרתה נגנבה מהם. אבל לא היתה לו שום הוכחה לכך.
מר רוש התיישב בכיסאו, פתח את דלת הַחדר-מוסך ויצא לטיולו הקבוע. הוא היה מוטרד. מה רוצה ממנו גרורובר? האם רצה אך ורק לטלטל אותו כדי שלא ישקע בשעמום? האם זו מתנה או פצצת זמן?
כששב מהטיול הזמין מייד את הנגר מרחוב טְרוּאָה פְרֶר. באחד מבין שני האטליה, החליט, הוא יתקין מדפים לאחסון ספריו של גרורובר. אם בכלל יגיעו מתישהו... בסופו של דבר עוד היו סימני שאלה, שהרי גרורובר לא סיפק שום הסבר למעשהו. עם זאת, כשאמר דבר מה תמיד גם ביצע אותו, אלא אם כן השתנה מאז. הספרים ודאי יגיעו בימים הקרובים. מאות קילוגרמים! ואם לא יגיעו, זו תהיה הזדמנות לרוקן את האטליה ולהפוך אותו למחסן לספרי החנות.
"מסריח כאן משתן של חתולים!" הפטירה פֶּרֶט בכעס.
היא נכנסה כהרגלה, בלי רעש. נעה כמו על כריות אוויר, במחווֺת חופשיות ובגוף משוחרר, והורגש כי אינה סובלת שיגבילו את תנועותיה. היא חזרה מהמספרה, שערה קצר עוד יותר מהרגיל, מסולסל ושחור כמו פחם, מאוּפּרת קלושות. היא היתה יפה. ונראה היה שאין לכך שום חשיבות לגביה.
"תוכי, אפילו תוכי מטונף, לעולם לא מסריח משתן של חתולים, אמא," תיקן יונתן.
"מקסימוּם הוא מסריח משתן של תוכים," דייקה לאה.
"תוכי?"
פרט חיפשה אותו במבטה. הם הצביעו עליו. למעלה, סרוח על כרכוב האח.
"תעיפו אותו החוצה!"
"הוא ישן, אמא," אמר מקס בנימה נוזפנית.
"נחכה עד שיתעורר," הציעה לאה, שלא שׂשׂה למחשבה על אימוץ התוכי.
"כאילו לא מספיקים לנו בבית הזה זוג תאומים, חירש אחד, וחצי משותק!" התפרצה פרט. "אנחנו צריכים פה גם תוכי!"
בסערת כעסה לא שמעה את אוושת גלגלי הכיסא. היא החווירה. הכיסא נעצר מול האח. לבסוף הצליחה פרט למלמל:
"סְלח לי, מר רוש."
"על מה, פרט? אמרת רק אמת. זה היה תיאור אובייקטיבי של דיירי הבית הזה."
היא היתה על סף דמעות. מר רוש כבר הבחין זה ימים אחדים שהיתה מתוחה.
"התסרוקת מתאימה לך," ציין, והתווה מעגלים קטנים באצבעו.
היא הביטה בו, מבולבלת.
"מה, התסרוקת?" (היא העבירה את ידה על ראשה) "אה, כן, הם הגזימו קצת בתלתלים."
"אני אספר לך מה היה, אמא."
יונתן החל לדווח לפֶּרֶט על נסיבות הופעתו של התוכי. רק כשהגיע לתיאור עלילות הגבורה של מקס הבחינה פרט בסימנים על פניו של בנה. לאחר שבחנה אותם היטב העריכה שלא יישארו צלקות.
"מה דעתך, מר רוש?" שאלה.
"נראה לי שלא יישארו צלקות."
"לא זה. בעניין התוכי."
"נראה לי שלתוכי דווקא תישאר צלקת."
"לא זה. האם לשמור אותו או..."
"אה. אם נזרוק אותו לרחוב, זו תהיה בפירוש ’הפקרת תוכי שנשקפת סכנה לחייו’."
כולם פרצו בצחוק.
חוץ ממקס.
כל אותו זמן התמקד מבטו באמו. בקול שקט הוא שאל:
"את באמת תסרבי לתת מחסה למישהו שזקוק לעזרה, אמא?"
פרט הנידה בראשה במבוכה. המחשבה שטרדה את מנוחתה זה ימים רבים שוב ניקרה במוחה. אני צריכה לספר להם, בשביל מה לחכות? אמרה לעצמה.
"הוא מדבר?"
"אף מלה... מאז שהוא כאן," הבטיח לה מקס.
"אם ככה, אפשר להעניק לו אשרת שהייה זמנית."
שרועים על מיטותיהם, מתחת לאשנבי התקרה שלהם, שוחחו יונתנוְלאה מבעד לדלת הפתוחה למחצה שבין חדריהם.
"למה ששני אנשים ’מחויטים’, כמו שמקס תיאר אותם, יתעקשו לשים זְמָם על מקור של תוכי בהַנְגָר של עודפים קולוניאליים?" הִקשה יונתן.
"כדי שהוא לא יוכל לדבר, כמובן," ענתה לאה.
"לדבר או לנשוך?"
מניין שנותיהם המשותף היה שלושים ושלוש, וגובהם יחד שלושה מטרים וארבעים סנטימטרים. יונתן הבכור, ולאה צעירה בשתי דקות וחצי. סדר יציאתם לאוויר העולם היה מקור הצירוף של שמותיהם: יונתנוְלאה, י&ל.
לאה ניסתה תמיד להדביק אותן שתי דקות וחצי של פיגור. בכל הזדמנות שאפה להיות ראשונה, ולרוב אף הצליחה. אשר ליונתן, שלא ביקש את הבכורה, הוא הסתפק ביתרונו הטבעי. הכול נפל לידיו כפרי בשל!
יונתנוְלאה דמו זה לזו כמו שתי טיפות מים - כלומר, לא היה ביניהם שום דמיון. מפתיע עד כמה דומים ושונים היו בעת ובעונה אחת. הם היו "אותו דבר", אך באריזה שונה. רק עיניהם היו זהות. איש לא היה מסוגל להבדיל בין עיני האח לעיני אחותו. היו להם עיניים גדולות, בצבע כחול בהיר של ג’ינס משופשף.
לאה, תמיד בתספורת קצרה, ג’ינס וחולצה, סרבל וטי-שֶרט, ונעלי טניס, נַייק או דוֺקטוֺר מַרְטֶנס. שדיים קטנים ומוצקים. הפנים תמיד ללא איפור, אבל השיער צבוע, תמיד. אף שפֶּרֶט היתה חוזרת ואומרת לה שהצבע הורג את השיער, היא היתה מחפשת תמיד את הגוונים הנועזים ביותר ומחליפה צבע כל שבוע. גמישות של צמח מטפס, דקיקות של קו. אֶוּקְלידֶס ודאי היה אומר עליה שהיא "אורך ללא רוחב".
ליונתן היה שיער ארוך מתולתל בסגנון שנות השישים, בגדים רחבים, ועגיל זהב באוזנו הימנית. מעולם לא סבל מקור, ולא היה קטן או חלוש. בעבר היו לו פצעונים, ומהם נותר רק אחד, בתחתית הסנטר, שאותו היה ממשש בעיתות מבוכה. ידיו היו מטופחות, ישבנו קטן וגווֺ זקוף. הוא לא היה עבה, אלא רחב, ופלג גופו העליון דמה למסך 24 אינץ’. אֶוּקלידס ודאי היה אומר עליו שהוא מישור, כי היו לו "אורך ורוחב בלבד".
והעומק?
העומק במשפחת לִיאר היה נחלתו של מקס. עגלגל, עם מצח רחב כמו אוטוסטרדה, מוקף בקסדה של שיער מתולתל כעין הנחושת. כמעט ג’ינג’י. עיניים שחורות קטנות. שתי כדוריות פחם. כשהיה מקמט את מצחו היה כמעט מעלים אותן, אבל איזה ברק! שרירי במיוחד לגילו. זה יפריע לו לגדול, היו מכריזות המִתנבאות השחפניות של מונמרטר בחולפן על פניו במעלה רחוב לֶפּיק.
עם זאת, פניו אמרו רצינות שהפתיעה ולעיתים עוררה מבוכה, שכן גרמה לאנשים להגות ברדידות הבחנותיהם. הוא הפגין ביטחון שהלחיץ את הסובבים אותו.
ואֶוּקלידס, מה היה אומר עליו אֶוּקלידס? המממ... שהוא גוף הנדסי. הואיל והיו למקס "אורך, רוחב ועומק" הרי שהיה גוף הנדסי. מוצק. ועם זאת כה אוורירי.
כיצד קרא מקס את תנועות מקורו של התוכי כשצרח "רוֺצֵ..."? הוא לא קרא אותן. אבל הוא הבין.
לדידו של מקס היו הקולות כמו קרחונים. מה שנשמע היה רק חלקם הגלוי, ורוב מטענן של המילים לא נשמע ואף לא השתייך לתחום השֶמע. אט-אט הוא פיתח מעין חוש שביעי. כל גופו השתתף בקליטת הקולות ותפס מה שלא הגיע לאוזן. מר רוש, שהבחין ביכולתו זו, כינה אותו מקס האַיאוֺלִי - הוא חש ברגישותו המופלגת של מקס לכל רוח.