הנסיעה בספטמבר 1828, בפעם הראשונה זה שנים, עזב המתמטיקאי הגדול ביותר בארץ את עיר מולדתו כדי להשתתף בקונגרס הגרמני של חוקרי הטבע, שנערך בברלין. מובן מאליו שהוא לא רצה להשתתף בו. במשך חודשים רבים הוא סירב להיענות להזמנה, אבל אלכסנדר פון הוּמְבּוֹלְדְט לא חדל מלהתעקש, עד שברגע של חולשה, ומתוך תקווה שאותו יום לא יגיע לעולם, הוא נתן את הסכמתו. והנה, עכשיו פרופסור גָאוּס התחבא במיטה. כשדרשה מינָה ממנו לקום - הרי הכרכרה ממתינה והדרך עוד ארוכה - הוא לפת את הכר וניסה להעלים את אשתו: הוא עצם את עיניו. כאשר שב ופקח אותן, ומינה עדיין היתה שם, הוא כינה אותה מציקה, מוגבלת, האסון של ערוב ימיו. מאחר שגם בכך לא היה להועיל, הוא השיל מעליו את השמיכה והניח את כפות רגליו על הרצפה. זעוף כל כולו, ורחוץ אך מעט, הוא ירד במדרגות. בסלון הבית המתין בנו אוֹיגֶן עם תיק נסיעות ארוז. כשראה אותו גָאוּס, הוא נתקף חמת זעם: ניפץ אגרטל שניצב על אדן החלון, רקע ברגליו וניפנף בידיו לכל עבר. הוא לא נרגע גם כשמינה מצידו האחד, ואוֹיגֶן מצידו האחר, הניחו ידיים על כתפיו ונשבעו לו בהן צדק שכולם יטפלו בו כראוי, שהוא ישוב הביתה במהרה והזמן יחלוף במהירות כמו חלום רע. רק לאחר שאמו הישישה, שהרעש הבהילהּ, יצאה מחדרה, צבטה אותו בלחיו, ושאלה, מה זה קרה לו לילד האמיץ שלה, הוא ניאות להתעשת. הוא נפרד ממינה בלי לבביות, את בתו ואת בנו הצעיר ליטף על ראשם בהיסח דעת, ואז נעזר בהם בעלייתו אל הכרכרה. הנסיעה היתה עינוי. הוא קרא לאויגן כישלון, נטל ממנו את המקל שלו והיכה אותו ברגל בכל כוחו. במשך זמן רב הוא הביט בגבות מכוּוצות מבעד לחלון, ואז שאל מתי תתחתן בתו סוף-סוף; למה אף אחד לא רוצה אותה, מה בדיוק הבעיה? אויגן גרף את שערו לאחור, לש את כובעו האדום בשתי ידיו, ולא הואיל לענות. נו, דבר כבר, אמר גָאוּס. אם להיות כנים, אמר אויגן, היא לא ממש יפה. גאוס הינהן, התשובה נראתה לו סבירה. הוא דרש לקבל ספר. אויגן נתן לו את הספר שבדיוק פתח, אמנות ההתעמלות הגרמנית מאת פרידריך יַאן. זה היה אחד הספרים האהובים עליו. גאוס ניסה לקרוא בספר, אבל כעבור שניות מִספר הוא הרים ממנו את עיניו והתלונן על קפיצי העור החדישים של הכרכרה; הלוא הבחילה שמקבלים עכשיו גרועה אף יותר מזו שהורגלו בה בעבר. עוד מעט, הסביר, מכונות יעבירו את האנשים מעיר לעיר במהירות הקליע; אז יהיה אפשר להגיע מגֶטינגֶן לברלין בתוך חצי שעה. אויגן היטה את ראשו הצידה בספקנות. מוזר ולא צודק, אמר גאוס, הנה לנו דוגמה מצוינת למקריות האומללה של הקיום: האדם נולד בזמן מסוים והוא כבול אליו, בין שירצה בכך ובין שלא ירצה. הדבר מקנה לו יתרון לא מבוטל על פני העבר, והופך אותו לליצן של העתיד. אויגן הינהן מתוך נמנום. אפילו מוח כמו שלו עצמו, אמר גאוס, לא היתה בו שום תועלת בתקופות קדומות של הקיום האנושי או על גדות נהר האוֹרינוֹקוֹ. לעומת זאת, בעוד מאתיים שנים כל אוויל משריש יוכל לצחוק ממנו ולבדות כל מיני סיפורים מגוחכים על אישיותו וחייו. הוא הירהר לרגע, שב וכינה את אויגן כישלון, והתמסר לקריאה. בזמן שהלה קרא, אויגן שילח את מבטו החוצה אל מחוץ לחלון הכרכרה, כדי להסתיר את פניו המעוותות מעלבון ומזעם. אמנות ההתעמלות הגרמנית עסק במכשירי התעמלות. המחבר תיאר בפירוט רב מתקנים שונים שהמציא כדי שאפשר יהיה להיתלות עליהם. לאחד הוא קרא סוס, לאחר - קורה, ולמכשיר נוסף - חמור. האיש ירד מהפסים, אמר גאוס, פתח מייד את החלון והשליך את הספר החוצה. זה הספר שלי, הזדעק אויגן. גאוס אמר, אכן, כך היה נדמה לו, והוא נרדם מייד, ולא התעורר אלא בשעת החלפת הסוסים בערב בתחנת הגבול. בזמן שהסוסים הקודמים הותרו והחדשים נקשרו, ישבו השניים בפונדק ולגמו מרק תפוחי אדמה. בשולחן השכן ישב איש רזה עם זקן ארוך ולחיים שקועות - הלקוח היחיד במקום מלבדם - ובחן אותם בסתר בעיניו. הגוף, אמר גאוס, שלמורת רוחו אף חלם על מכשירי ההתעמלות, הוא מקור כל ההשפלות. מאז ומתמיד ראה הוכחה לחוש ההומור המרושע של אלוהים בעובדה שמוח כשלו כלוא בעל כורחו בגוף חולני כל כך, ואילו ראש ממוצע כמו זה של אויגן כמעט לעולם אינו חולה. כילד סבלתי מאבעבועות איומות, אמר אויגן. כמעט מתתי. הנה, פה עדיין אפשר לראות את הצלקות! אה, נכון, אמר גאוס, שכחתי מזה. הוא הצביע על סוסי הדואר שעמדו ליד החלון. בעצם, אין זה בלתי מצחיק שהנסיעות של אנשים עשירים נמשכות פי שניים יותר מנסיעותיהם של אנשים עניים, אמר גאוס. מי שמבזבז את כוחותיהן של בהמות הדואר יכול להחליף אותן לאחר כל כברת דרך. אבל מי שמשתמש בבהמות משלו, נאלץ להמתין עד שיתאוששו. נו, אז מה? שאל אויגן. מטבע הדברים, אמר גאוס, הדבר נראה מובן מאליו למי שאינו רגיל לחשוב, ממש כמו העובדה שבחורים צעירים הולכים עם מקל, ואילו המבוגרים – לא. סטודנטים הולכים עם מקל, אמר אויגן. כך זה תמיד היה וכך זה תמיד יהיה. סביר להניח, אמר גאוס וחייך. הם אכלו בדממה, עד שהשוטר ממעבר הגבול נכנס ודרש לראות את דרכוניהם. אויגן הושיט לו את אישור המעבר שלו – מסמך של חצר המלוכה, ובו נכתב שעל אף היותו סטודנט, אין הוא מהווה סכנה והוא רשאי לדרוך על אדמה פרוסית בליווי אביו. השוטר הביט בו בחשדנות, בדק את הדרכון, הינהן ופנה אל גאוס. ולזה לא היה שום דבר. שום דרכון? שאל השוטר בפליאה, שום פתק, שום חותמת, שום כלום? הוא מעולם לא נזקק לדבר מסוג זה, העיד גאוס על עצמו. הפעם האחרונה שחצה את גבולות הָנוֹבֶר היתה לפני עשרים שנה. לא היו לו בעיות. אויגן ניסה להסביר מי הם, לאן מועדות פניהם ומהי תכלית נסיעתם, ועידת חוקרי הטבע המתקיימת בחסות הכתר, ובתור אורח הכבוד אפשר לומר שאביו הוא אורחו של המלך. השוטר רצה דרכון. כמובן, הוא אינו יכול לדעת זאת, פנה אויגן לשוטר, אבל אביו מפורסם בארצות הרחוקות ביותר, הוא חבר בכל האקדמיות, כבר מגיל צעיר הוא נקרא נסיך המתמטיקה. גאוס הינהן; אומרים שבזכותו נפוליאון ויתר על הפגזתה של גֶטינגֶן. אויגן החוויר. נפוליאון, חזר השוטר. בהחלט, אמר גאוס. השוטר דרש, הפעם בקול רם יותר, לראות דרכון. גאוס הניח את ראשו על ידיו ולא זז. אויגן טילטל אותו ללא הועיל. לא איכפת לו כלל, מילמל גאוס, הביתה הוא רוצה, לא איכפת לו כלל. השוטר משך במבוכה בכובעו. ואז התערב האיש מהשולחן השכן. בקרוב יהיה לזה סוף, לכל זה! גרמניה תהיה חופשית, ואזרחים טובים יוכלו לנסוע ולחיות ללא הפרעה, בריאים בגופם וברוחם, בלי שום צורך בניירות כלשהם. השוטר פנה אליו בחוסר אמון ודרש לראות את דרכונו. לזה בדיוק היתה כוונתו, קרא האיש והחל לחטט בכיסיו. פתאום הוא קפץ ממקומו וזינק החוצה, ובתוך כך הפיל את הכיסא שישב עליו. במשך כמה שניות השוטר בהה בדלת הפתוחה, ואז התעשת והחל לרדוף אחרי האיש. גאוס הרים אט-אט את ראשו. אויגן הציע לצאת מייד לדרך. גאוס הינהן ואכל את שארית המרק בשתיקה. ביתן השוטרים עמד ריק, שני השוטרים היו טרודים במרדף אחרי הטיפוס המזוקן. אויגן והעגלון הרימו את המחסום למעלה. עתה כבר נסעו על אדמת פרוסיה.