הוא נהרג מול עינַי, האדון המוזר והלא-נעים הזה. הכול אירע מהר, כל-כך מהר. כשרעמו היריות הוא הושלך אל החבל. הוא הפיל את האקדח התוּפּי הקטן שלו, נאחז במעקה הרעוע וקפא על עומדו, שומט את ראשו לאחור. פניו החיוורים, החצויים בפס של שפם, ריצדו מולי לרגע ונעלמו מאחורי שובל הבד השחור. – אֶראסְט פֶּטְרוֹבִיץ'! – צעקתי, פונה אליו לראשונה בשמו המלא. או שמא רק רציתי לצעוק זאת? הגשר החלש התנדנד תחת רגליו. הראש זז לפתע קדימה, כאילו הונע בדחיפה חזקה. בתחילה הגוף נשען על החבל בכבדות, וכעבור רגע קט התהפך בצורה מגוחכת וכבר עף. עף למטה. התיבה היקרה מפז נשמטה מידַי, נחבטה בסלע והתנפצה. פאותיהם הצבעוניות של היהלומים, של אבני הספיר והאיזמרגד התיזו ניצוצות מעוורי עיניים, אבל אפילו לא התפתיתי להעיף מבט בכל האוצרות העצומים האלה שהתפזרו בעשב. מתוך התהום נישא קול חבטה רך ושביר. השמעתי אנקה. הצרור השחור התגלגל במהירות הולכת וגוברת במורד הצלע התלולה, ועצר את סיבובו המחליא רק ליד הנחל עצמו, שומט מתוכו אל המים יד נטולת רוח חיים ונשאר לשכב שם, פניו טמונים בחלוקי הנחל. לא אהבתי את האיש הזה. אולי אפילו שנאתי אותו. בכל אופן, רציתי שהוא ייעלם אחת ולתמיד מתוך חיינו, אך לא ביקשתי את מותו. הסיכון היה מקצועו. הוא הסתכן כל הזמן, זה היה משחקו. אך משום מה, אף פעם לא חשבתי שהוא עלול להיהרג. בעיני רוחי דימיתי אותו לבן-אלמוות. אינני יודע כמה זמן המשכתי לעמוד שם, מסתכל מטה כמאובן; מן הסתם – זמן קצר בלבד. אלא שנדמה לי כי הזמן נסדק והתנפץ – ואני נפלתי אל תוך הסדק הזה – לשם, אל החיים השלווים של פעם אשר נקטעו לפני שבועיים בדיוק. כן, גם אז היה יום שני, שישה במאי. שישה במאי הגענו אל בירתה העתיקה של הממלכה הרוסית בשעת בוקר. תחנת הרכבת ניקולאיֶבְסְקי היתה עמוסה משום שחגיגות ההכתרה הלכו וקרבו, ואילו הרכבת שלנו הוּבלה במסילה עוקפת אל תחנת בּרֶסְטְסְקִי, מה שנראה בעינַי צעד חסר התחשבות מצד השלטונות המקומיים. יש להניח שהקרירות המסוימת אשר איפיינה את היחסים בין הוד נסיכותו גֵיאוֹרְגִי אָלֶכְּסַנְדְרוֹבִיץ' להוד נסיכותו סִימֶאוֹן אלכסנדרוביץ', הגנרל-המושל המוסקבאי,* שיחקה פה תפקיד. אינני מוצא כל הסבר אחר לחנייה המשפילה בת מחצית השעה בתחנת סוֹרְטירוֹבוֹצְ'נָיָה, ומאוחר יותר – להעברת הרכבת המיוחדת מן התחנה הראשית אל תחנה משנית בחשיבותה.  לא היה זה אלא בסך הכול היושב-ראש של הוועד לקבלת פני אורחים רמי-מעלה – שר בחצר הקיסרית שבא לקבל את פנינו. אלא שגם הוא עזב מייד אל תחנת ניקולאיֶבסקי כדי לפגוש את הנסיך הפְּרוּסי. הואילו לומר לי, ממתי מרעיפים במוסקבה כבוד רב יותר על יורש העצר הפרוסי מאשר על דודו של הוד מלכותו, הגנרל-האדמירל בצי הרוסי והנסיך השני בסדר הירושה בין נסיכי הכתר? גיאורגי אלכסנדרוביץ' העמיד פנים שאין בכך כלום. אולם, לדעתי, הוא זעם על העלבון הפומבי הזה לא פחות ממני. מזל שהוד נסיכותה – נסיכת הכתר יֶקָטֶרִינָה אִיאוֹאָנוֹבְנָה – נשארה בפטרבורג; הרי היא כה קנאית בכל הנוגע להקפדה על דקויות הטקס ולשמירה על הכבוד המלכותי. מגיפת החצבת פגעה בארבעת בניה האמצעיים: אלֶכּסֵי גיאורגיֶביץ', סֶרגֵי גיאורגיֶביץ', דמיטרי גיאורגיֶביץ' וקוֹנסטַנְטין גיאורגיֶביץ'. המגיפה מנעה מהוד נסיכותה, אֵם אוהבת למופת, את ההשתתפות בהכתרה – האירוע הנעלה ביותר בחיי המדינה ומשפחת הקיסר. לשונות רעות טענו אומנם שהיעדרות הוד נסיכותה מן החגיגות במוסקבה נובעת לאו דווקא מאהבת אם, אלא מסירובה לשחק את תפקיד הניצבת בתהלוכת הניצחון של הצארינה הצעירה. תוך כדי כך הזכירו את הסיפור מהשנה שעברה, על נשף חג המולד. הקיסרית החדשה הציעה לגבירות החצר לייסד אגודת מלאכת-יד – כדי שכל אחת מנסיכות הכתר תסרוג מצנפת חמה לילדי בית היתומים מָרִיאִינְסְקִי. ייתכן שיֶקָטרינה איאואנובנה אכן התייחסה ליוזמה בחומרה רבה מדי. איני פוסל גם את האפשרות שמאותו הרגע, היחסים בין הוד נסיכותה להוד מלכותה נעכרו במידת-מה. אולם, באי-הגעתה של גבירתי לא היה ולוּ שמץ של הפגנתיות. אני נשבע בהן צדקי. יֶקָטרינה איאואנובנה יכולה להתייחס להוד מלכותה בכל דרך שתבחר בה, אך בשום אופן לא היתה מרשה לעצמה לזלזל בחובתה לשושלת ללא סיבה רצינית ביותר. בניו של הוד נסיכותו באמת היו חולים מאוד. הדבר מצער מאוד, כמובן, אבל, כמו שנוהגים לומר פשוטי העם – אין רע בלי טוב, כי יחד עם הוד נסיכותה נשארו בבירה כל אנשי החצר שלה. הדבר הֵקֵל מאוד על המשימה הלא-פשוטה שניצבה בפנַי בכל הנוגע למעבר הזמני שלנו למוסקבה. גבירות החצר נעצבו עד בלי די מכך שלא יחזו בחגיגות במוסקבה, והביעו את מורת-רוחן (וזאת, כמובן, בלי להפר את גינוני הטקס), אולם יֶקָטרינה איאואנובנה דבקה בעמדתה בעקשנות: כללי הטקס הכתיבו לאנשי החצר להישאר במקום מושבם של מרבית בני משפחת הנסיך, ומרבית הגיאורגיֶביצ'ים (כך, באופן לא רשמי, נקרא הענף שלנו במשפחת הקיסר) נשארו בפטרבורג. ארבעה יצאו אל ההכתרה: גיאורגי אלכסנדרוביץ' עצמו, בנו הבכור ובנו הצעיר, ואיתם – בתו היחידה, קסֶניָה גיאורגיֶבנָה. כפי שכבר אמרתי, חסרונם של האדונים אנשי החצר רק שימח אותי. מנהל משק החצר הנסיך מֶטְליצְקי ומנהל משרד החצר, יועץ הסתרים פוֹן בּוֹרְן, רק היו מפריעים לי לעשות את שלי, ודוחפים את אפם לעניינים החורגים לגמרי מגבולות הבנתם. רב-משרתים טוב אינו זקוק לאומנוֹת ולמשגיחים על-מנת להצליח במילוי חובותיו. ואשר לגבירת-החצר הראשית ולגבירות צִוותהּ – הרי פשוט לא הייתי יודע היכן לשכּנן; כה עלוב היה המעון שהוקצה לחצר הירוקה (כך מכנים את הענף המשפחתי שלנו, על-פי צבע שובל שמלתה של נסיכת הכתר) על-ידי ועד ההכתרה. אבל עוד נדבר על המעון בהמשך. המסע מפטרבורג עבר בהצלחה. הרכבת הורכבה משלושה קרונות: בראשון נסעה המשפחה הנסיכותית, בשני – המשרתים, ובשלישי הוסעו כל הכלים הדרושים והמִטען. כך נאלצתי לעבור כל הזמן מקרון אחד למשנהו. מייד אחרי תחילת התנועה, הוד נסיכותו גיאורגי אלכסנדרוביץ' התיישב לשתות קוניאק בחברתם של הוד נסיכותו פָּאבֶל גיאורגיֶביץ' והקאמֶר-יוּנְקֶר אֶנְדְלוּנְג.** אדוני הואיל בטובו לשתות אחת-עשרה כוסיות והתעייף. לאחר מכן – נם את שנתו עד שהגענו למוסקבה עצמה. לפני השינה, כבר בהיותו ב"יַרכתי הספינה", כפי שכינה את תא הנוסעים שלו, אדוני סיפר לי מעט על הפלגתו לשוודיה שהתרחשה לפני עשרים ושתיים שנים והותירה בהוד נסיכותו רושם רב. העניין הוא שלמרות העובדה שגיאורגי אלכסנדרוביץ' נושא את דרגת הגנרל-האדמירל, הוא יצא אל הים רק פעם אחת. ההפלגה הזאת נשמרה בזכרונו כאחד האירועים הלא-נעימים ביותר בחייו, והוא מזכיר הרבה את שמו של השר הצרפתי קוֹלְבֶּר, אשר כלל לא עלה על ספינה מימיו אבל הפך את מדינתו למעצמה ימית חשובה. את סיפור ההפלגה השוודית שמעתי פעמים רבות, וכבר הספקתי לשנן אותו בעל פה. הפרט המסוכן מכול בסיפור הוא תיאור הסערה סמוך לחופי האי גוֹטְלַנְד. לאחר המילים "ואז רב-החובל צרח לפתע: 'כולם – למשאבות!'..." נוהג הוד נסיכותו לפקוח את עיניו לרווחה ולחבוט בשולחן במלוא התנופה. גם הפעם קרה הדבר, אולם לא נגרם נזק למפה ולכלים, מכיוון שנקטתי מראש את האמצעים הדרושים: אחזתי בקנקן ובכוסית.  כאשר הוד נסיכותו התעייף והחל לאבד את רצף דיבורו, סימנתי למשרת שיפשיט ושישכיב אותו, ושׂמתי פעמַי לבקר אצל פאבל גיאורגיֶביץ' ואצל הלֵייטֶנַנְט אֶנדלוּנג. אלה היו אנשים צעירים שופעי בריאות, ולכן עייפו מן הקוניאק הרבה פחות. ניתן לומר שלא התעייפו כלל, כך שצריך היה לפקוח עליהם עין, בייחוד בהתחשב באופיו של האדון הקאמר-יוּנקֶר. אֶנדלוּנג הזה! לא יפה לומר זאת, אך יֶקָטרינה איאואנובנה טעתה טעות מרה בשעה שהחליטה כי האדון הזה יהיה משגיח מתאים לבנה הבכור. מובן שהלייטננט הוא נוכל ערמומי: מבטו צח ובהיר. יש לו פרצוף ורוד, שביל מסודר בשׂערו הזהוב וסומק ילדותי על לחייו – הוא מלאך של ממש. הוא נוהג בכבוד בגבירות המבוגרות, קד בחן, מסוגל להאזין בהבעה מתעניינת ביותר גם כשמספרים על אִיאוֹאָן מקְרוֹנְשְׁטַדְט1 וגם על מחלת הכלבלבת של הפּינצֶ'רית. אם כך, אין פלא שיֶקָטרינה איאואנובנה התמוגגה מאֶנדלוּנג לגמרי. האיש הצעיר היה כה נעים-הליכות, והעיקר – רציני כל-כך, שלא כמו אותם צוערים פוחזים מבית-הספר לקציני-ים או כמו הבטלנים מהגווארדיה.