הפעם הראשונה שראיתי את אחד הדגים שבתוכנו היתה באחר-צהריים מושלג אחד של חודש יולי, בעת שחקרתי סלעים בני 375 מיליון שנה באי אֶלְסְמיר (Ellesmere), מצפון-מזרח לחופי קנדה וקרוב מאוד לחופי גרינלנד - בערך בקו רוחב 80 מעלות צפון. עמיתַי ואני הרחקנו לחבל הארץ השומם הזה בניסיון לגלות את אחד השלבים המרכזיים בַּמעבר מדגים לחיות יבשה. מבין הסלעים הזדקר החוצה חרטום של דג. ולא סתם דג: דג בעל ראש שטוח. ברגע שראינו את הראש השטוח ידענו שגילינו משהו. אם נמצא חלקים נוספים מהשלד בתוך הסלע, הוא יחשוף את השלבים המוקדמים בהיסטוריה של הגולגולת שלנו, של צווארנו, ואפילו של הגפיים שלנו. מה אמר לי הראש השטוח על המעבר מן הים ליבשה? ומה שרלוונטי יותר לרווחתי האישית ולנוחותי, למה בכלל נמצאתי בחוג האַרְקְטי ולא בהוואי?

התשובות לשאלות אלה הן חלק מהסיפור על הדרך שבה אנחנו מוצאים מאובנים, ועל השימוש שאנו עושים בהם כדי לפענח את עברנו. המאובנים הם אחת הקבוצות הראשיות של ראָיות שאנו משתמשים בהן כדי להבין את עצמנו. (גֶנים ועוּבּרים נמנים עם הקבוצות האחרות, ואני מתכוון לדון בהם בהמשך.) רוב בני-האדם לא יודעים שאפשר למצוא מאובנים בדרך מדויקת וצפויה מראש עד להפתיע. אנחנו עובדים תחילה בבית, כדי להגדיל למקסימום את הסיכויים להצלחה בשטח. ואחר-כך אנחנו מפקידים את עצמנו בידי המזל. היחס הפָּרָדוֺקְסָלי בין תיכנון לבין מקרה מתואר בצורה קולעת בהערתו המפורסמת של דְוֵוייט ד. אַייזֶנהַאוּאֶר (נשיא ארצות הברית בשנים 1961-1953 והמפקד העליון של בנות-הברית באירופה במלחמת העולם השנייה) בנוגע למלחמה: "בעת ההכנות לקרב, נוכחתי שהתיכנון הוא חיוני, אבל התוכניות עצמן חסרות ערך". דברים אלה הם תיאור בזעיר-אנפין של גורל הפָּלֵיאוֺנטוֺלוֺגיה בשדה. אנחנו מכינים כל מיני תוכניות מפורטות במטרה להגיע לאתרי מאובנים. אבל ברגע שאנחנו מגיעים לשם, יש סיכוי טוב שכל תוכנית הפעולה בשטח תיזרק לפח. העובדות על הקרקע מסוגלות להפוך על פיהן את התוכניות הכי טובות שלנו. אנחנו נוהגים לתכנן משלחות חיפוש שנועדו לענות על שאלות מדעיות ספּציפיות. תוך הסתמכות על מעט רעיונות פשוטים, שאדבר עליהם בהמשך, יש לנו אפשרות לצפות מראש בסבירות גבוהה היכן עשויים להימצא מאובנים חשובים. כמובן, לא כל פעם אנחנו מצליחים בכך, אבל לעיתים קרובות אנחנו מוצאים שלל רב המצדיק את כל העניין. אני עצמי בניתי את הקריירה שלי במידה רבה על-ידי כך שעשיתי בדיוק את הדבר הזה: מציאת יונקים קדומים כדי לענות על שאלות בקשר למוצאם של היונקים, גילוי הצפרדעים הקדומות ביותר כדי לענות על שאלות בקשר למוצאן של הצפרדעים, ומציאת כמה מן החיות הקדומות ביותר שהיו בעלות גפיים כדי להבין את מוצאן של חיות היבשה. במובנים רבים, מלאכתו של פָּלֵיאוֺנתוֺלוֺג העובד בשדה ומחפש אתרים חדשים קלה היום הרבה יותר מכפי שהיתה בעבר. אנו יודעים יותר על הגיאולוגיה של מקומות שונים הודות למחקרים גיאולוגיים שמתבצעים על-ידי רשויות מקומיות וחברות לקידוחי נפט וגז. האינטרנט מספק לנו נגישוּת מהירה למפות, למידע מסקרי שטח ולתצלומי אוויר. אני יכול לסרוק אפילו את חצר הבית שלכם בחיפוש אתרי מאובנים מבטיחים, ישר מן המחשב הנייד שלי. ומעבר לכל זה, מכשירי הדמיה וצילום רַדְיוֺגְרָפי מאפשרים לנו להתבונן אל תוך סלעים ולראות את העצמות הטמונות בהם. אך למרות כל השיכלולים האלה, ציד מאובנים חשובים עדיין דומה היום במידה לא מעטה למה שהיה לפני מאה שנה. הפָּלֵיאוֺנטוֺלוֺגים עדיין חייבים להסתכל בעצמם בסלע - ממש לזחול עליו - ואת המאובנים שבתוכו מוציאים ברוב המקרים ביד. נדרשות כל-כך הרבה החלטות בשעה שמחפשים ומוצאים מאובנים, שקשה מאוד לפתח אוֺטוֺמַציה של כל התהליכים האלה. וחוץ מזה, צפייה בצג של מוֺניטוֺר כדי למצוא מאובנים אף פעם לא תיתן לכם רבע מן הכיף של לחפור במו ידיכם. מה שמקשה עלינו זו העובדה שאתרי מאובנים הם דבר נדיר. 

כדי להגדיל ככל האפשר את הסיכויים להצלחה, אנחנו מחפשים מקומות שמתמזגים בהם שלושה מאפיינים: אלה הם מקומות שנמצאים בהם סלעים בגיל המתאים, סלעים מן הסוג המתאים להשתמרות מאובנים, וסלעים החשופים על פני השטח. וישנו גורם נוסף: המקריוּת - המקריוּת שבגילוי משהו אחר לגמרי ממה שחיפשתם. אסביר זאת בדוגמה. הדוגמה שלי תציג את אחת התמורות הגדולות ביותר בתולדות החיים: הפלישה של דגים אל היבשה. במשך מיליארדי שנים, כל החיים התקיימו רק במים. והנה, בערך לפני 365 מיליון שנה, יצורים חיים שוכנים גם על פני היבשה. החיים בשתי הסביבות האלה שונים באורח קיצוני. הנשימה במים תלויה באיברים שונים מאוד מאלה המאפשרים נשימה באוויר. הדבר נכון גם לגבי ההפרשה, האכילה והתנועה. נדרש לשם כך גוף מטיפוס חדש לגמרי. במבט ראשון, החַיץ בין שתי הסביבות נראה כמעט בלתי-עביר. אבל הדברים נראים אחרת לגמרי כשאנחנו מתבוננים בראיות; מה שנראה לכאורה בלתי אפשרי - הוא שהתרחש למעשה. כשאנו מחפשים סלעים בני הגיל המתאים, עובדה מרשימה אחת פועלת לטובתנו. המאובנים בסלעים שבכל העולם אינם מפוזרים באקראי. מקום הימצאם, ומה שנמצא מתחתיהם, מסודרים בבירור בסדר מסוים, ויש לנו אפשרות להשתמש בסדר הזה כדי לתכנן את המשלחות שלנו. מיליארדי שנות שינוי הותירו בכדור הארץ שיכבה על גבי שיכבה של סלעים מסוגים שונים. הנחת העבודה, שקל להעמיד אותה למבחן, גורסת כי הסלעים שנמצאים למעלה צעירים מאלה שנמצאים למטה; זה נכון בדרך כלל באזורים שאירגון השכבות בהם פשוט וברור יחסית, כמו בעוגת שכבות (חִשבוּ למשל על מראה הקניון הגדול של קוֺלוֺרָדוֺ). אבל תנועות של קרום כדור הארץ מסוגלות לגרום לבקעים המסיטים את השכבות ממקומן ומניחים סלעים זקנים יותר מעל לצעירים. למזלנו, מרגע שאנו מזהים את מיקומם של הבקעים, אנחנו יכולים ברוב המקרים לשחזר את רצף השכבות המקורי.