הפשיזם היה החידוש הפוליטי העיקרי של המאה העשרים, וגם המקור לחלק גדול מייסוריה. הזרמים העיקריים האחרים בתרבות הפוליטית המערבית המודרנית – שמרנות, ליברליזם, סוציאליזם – הגיעו כולם לכדי הבשלה בין סוף המאה השמונה-עשרה לאמצע המאה התשע-עשרה. הפשיזם, לעומת זאת, עדיין היה מעֵבר לכל דמיון אפילו במהלך העשור האחרון של המאה התשע-עשרה. בשנת 1895, בהקדמה שכתב למהדורה החדשה של מלחמת המעמדות בצרפת מאת קרל מרקס (Marx), הביע פרידריך אֶנגלס (Engels) את בטחונו בכך שהרחבת זכות ההצבעה תעביר בתהליך בלתי הפיך יותר קולות לשמאל. אנגלס היה משוכנע כי הן הזמן והן המספרים פועלים לטובת הסוציאליסטים. "אם זה [ההצבעה הגוברת לסוציאליסטים] יימשך באופן הנוכחי, עד סוף המאה הזאת [התשע-עשרה] אנו [הסוציאליסטים] נכבוש את חלק-הארי של מעמד הביניים בחברה, על הזעיר-בורגנים והאיכרים הקטנים, ונהפוך לכוח מכריע בארץ". השמרנים, כותב אנגלס, הבינו כי החוקיות הזאת פועלת נגדם. לעומת זאת, "אנו [הסוציאליסטים], בהתאם לחוקיות הזאת, מפתחים שרירים איתנים ולחָיַיִם סמוקות, ונראים כבני אלמוות. אין להם [לשמרנים] שום דבר שיוכלו לעשות חוץ מלפרוץ מבעד לחוקיות הזאת בעצמם"1. בעוד שאנגלס ציפה כי אויבי השמאל יפתחו במתקפת מנע, הוא לא יכול היה לדמיין, ב-1895, שמתקפה כזו עשויה לזכות בתמיכה המונית. דיקטטורה כנגד השמאל הנשענת על התלהבות עממית – זהו הצירוף הבלתי צפוי שאותו יצליח הפשיזם ליצור דור אחד לאחר מכן. היו רק כמה הבלחות של תחושה מוקדמת. אחת מהן הגיעה מאריסטוקרט צרפתי צעיר וחקרן, אלכסיס דה טוֹקוִויל (de Tocqueville). אף-על-פי שמצא דברים רבים הראויים להערצה בביקורו בארצות הברית ב-1831, הוא היה מודאג מכוחו של הרוב בדמוקרטיה לִכפּוֹת קונפורמיות באמצעות לחץ חברתי, בהעדר אליטה חברתית עצמאית: סוג הדיכוי המאיים על עמים דמוקרטיים אינו דומה לשום דבר שקדם לו בעולמנו; בני זמננו לא יצליחו להיזכר בדבר דומה. אני עצמי תר לשווא אחר ביטוי שיביע ויכיל בדיוק את המושג שאני מעצב לעצמי על אודותיו; המילים "רודנות" ו"עריצות" אינן מתאימות. זהו דבר חדש, ולכן עלי להגדיר אותו, מכיוון שאינני יכול לכנותו בשם2. תחושה מוקדמת נוספת באה בשעה האחת-עשרה, מפי מהנדס צרפתי שהיה לפרשן חברתי, ז'ורז' סוֹרֶל (Sorel). ב-1908 ביקר סורל את מרקס על שכשל ולא הבחין בכך ש"מהפכה המושגת בתקופה של התנוונות" עלולה "לקבל תפנית בחזרה אל העבר או אפילו אל שמרנות חברתית כאידאל"3. שורשיה של המלה "פשיזם" טמונים ב"פַשיוֹ" (fascio) האיטלקי, שפירושו המילולי "צרור" או "אלוּמה". רחוק יותר, המלה מזכירה את ה"פַסקֶס" (fasces)4 הלטיני – גרזן עטוף בצרור זמורות, שהיה נישא לפני המָגיסְטְרָטִים בתהלוכות ציבוריות רומאיות וסימן את סמכות המדינה ואחדותה. עד 1914 נוכסה סמליותו של הפַסקֶס הרומאי בדרך כלל על-ידי השמאל. מַריאַן (Marianne), סמל הרפובליקה הצרפתית, צוירה לעיתים קרובות במהלך המאה התשע-עשרה כשהיא נושאת פַסקֶס, אות לכוחה של הסולידריות הרפובליקנית נגד אויביה מקרב אנשי האצולה והכנסייה5. פַסקֶסים מוצגים באופן בולט בתיאטרון השֶׁלְדוֹני שבנה כריסטופר רֶן (Wren) באוניברסיטת אוקספורד (בשנים 1664-1669). הם הופיעו על המצבה של לינקולן בוושינגטון (1922) ועל מטבע הרבע-דולר האמריקאי שהוטבע בשנת 6.1932 מהפכנים איטלקים השתמשו במונח "פַשְׁיוֹ" בסוף המאה התשע-עשרה על-מנת לעורר סולידריות בקרב פעילים מסורים. האיכרים, שהתקוממו נגד בעלי האדמות שלהם בסיציליה בשנים 1893-1894, קראו לעצמם "הפָשי הסיציליאנים". בשלהי 1914, כאשר קבוצה של לאומנים מן השמאל – שזמן קצר לאחר מכן הצטרף אליהם סוציאליסט מנודה בשם בֶּניטוֹ מוּסוֹליני7 – ביקשה להכניס את איטליה למלחמת העולם הראשונה לצד בעלות הברית, חבריה בחרו בשם שנועד להתקשר הן ללהט והן לסולידריות במאבקם: "הפַשיוֹ המהפכני למען פעולת התערבות" (Fascio Rivoluzionario d'Azione Interventista)8. בתום מלחמת העולם הראשונה טבע מוסוליני את המושג "פַשִׁיזְמוֹ" לתיאור הלך-רוחה של חבורה קטנה של חיילים משוחררים, לאומנים ומהפכנים סינדיקָליסטים9 תומכי-מלחמה, שליכד סביבו. אפילו אז לא היה לו מונופול על המלה פַשְׁיוֹ, שנשארה בשימושן הכללי של קבוצות פעילים ממיגוון הקשת הפוליטית10. רשמית, הפשיזם נולד במילָנו ביום ראשון 23 במרץ .1919 באותו בוקר, קבוצה של קצת יותר ממאה אנשים,11 שכללה ותיקי מלחמה, סינדיקליסטים שתמכו בה ואינטלקטואלים פוּטוּריסטיים,12 יחד עם קומץ עיתונאים וסתם סקרנים מזדמנים, נקבצה בחדר האסיפות של "האיגוד התעשייתי והמסחרי של מילנו", המשקיף לכיכר סן-סֶפּוֹלְקְרוֹ, כדי "להכריז מלחמה על הסוציאליזם [...] מכיוון שהתנגד ללאומיות"13. כעת קרא מוסוליני לתנועתו Fasci di Combattimento, שם שמשמעו, בערך, "אגודות הקרב". המצע הפשיסטי, שפורסם חודשיים לאחר מכן, היה תערובת מעניינת בין פטריוטיות של ותיקי המלחמה וניסוי חברתי קיצוני, סוג של נציונל-סוציאליזם. בחלקו הלאומי קרא המצע להגשמת כוונות ההתפשטות של איטליה בבלקן וסביב הים התיכון, כוונות שסוכלו כמה חודשים קודם לכן בוועידת השלום בפריז. בחלקו הרדיקלי הוא דגל בזכות ההצבעה לנשים ולגברים החל בגיל שמונה-עשרה, ביטול הבית העליון של הפרלמנט, זימון אסיפה מכוננת לשם ניסוח חוקה חדשה לאיטליה (כנראה ללא המלוכה), יום עבודה של שמונה שעות, השתתפות העובדים ב"ניהול הטכני של התעשייה", "החרמה חלקית של כל סוגי העושר" על-ידי מיסוי כבד ופרוגרסיבי על ההון, תפיסת חלק מנכסי הכנסייה והחרמת 85 אחוזים מרווחי המלחמה14. תנועתו של מוסוליני לא היתה מוגבלת ללאומנות ולהתקפות על רכוש. געשו בה מוכנוּת לפעולה אלימה, אנטי-אינטלקטואליוּת, דחיית כל פשרה, ובוז כלפי החברה הממוסדת – תכונות שאיפיינו את שלוש הקבוצות שעימן נמנו רוב תומכיה הראשונים: חיילים משוחררים, סינדיקליסטים מצדדי מלחמה ואינטלקטואלים פוּטוּריסטיים. מוסוליני – בעצמו חייל לשעבר, שהתפאר בארבעים פציעותיו15 – קיווה לעשות את הקאמבק הפוליטי שלו כמנהיג חיילים משוחררים. הגרעין הקשה של תומכיו בא מקֶרב ה"אַרְדיטי" – חיילי יחידות מובחרות שהתגבשו והתחשלו בחזית וחשו זכאים לשלוט בארץ שאותה הצילו. הסינדיקליסטים מצדדי המלחמה היו הקרובים ביותר למוסוליני במהלך המאבק למען כניסתה של איטליה למלחמה במאי .1915 הסינדיקליזם היה היריב העיקרי, בקרב מעמד הפועלים, לסוציאליזם הפרלמנטרי באירופה של לפני מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1914 היו רוב הסוציאליסטים מאורגנים במפלגות שהתמודדו בבחירות על מושבים בפרלמנט, אבל הסינדיקליסטים היו מושרשים באיגודי עובדים ("סינדיקָטים"). בעוד שהסוציאליסטים הפרלמנטריים פעלו למען רפורמות הדרגתיות תוך ציפייה להתפתחות ההיסטורית שהמרקסיסטים ניבאו כי תהפוך את הקפיטליזם לבלתי רלוונטי, הסינדיקליסטים – שהיו מלאי בוז לפשרות שדרשה הפעילות הפרלמנטרית ולמחויבותם של רוב הסוציאליסטים להתפתחות הדרגתית – האמינו כי ביכולתם להפיל את הקפיטליזם באמצעות כוח רצונם. על-ידי התמקדות במטרתם המהפכנית הסופית, יותר מאשר בדאגות הקטנוניות של כל איגוד במקום העבודה שלו, הם יוכלו ליצור "איגוד אחד גדול" ולמוטט את הקפיטליזם בבת-אחת, בשביתה כללית יחידה ומכרעת. אחרי התמוטטות הקפיטליזם, העובדים המאורגנים בתוך הסינדיקטים שלהם יישארו יחידות הייצור והחליפין היחידות שעדיין יתפקדו בחברה קולקטיבית חופשית16. במאי 1915, בשעה שכל הסוציאליסטים הפרלמנטריים ורוב הסינדיקליסטים האיטלקים היו איתנים בהתנגדותם לכניסת איטליה למלחמת העולם הראשונה, כמה נפשות נלהבות סביב מוסוליני הסיקו כי מלחמה, ולא נייטרליוּת, היא שתקדם את איטליה לכיוון מהפכה חברתית. הם הפכו ל"סינדיקליסטים לאומיים"17. המרכיב השלישי בקרב הפשיסטים הראשונים של מוסוליני היה אינטלקטואלים אנטי-בורגניים צעירים ואסתטיקנים, כמו הפוּטוּריסטים. הפוטוריסטים היו חבורה רופפת של אמנים וכותבים שדגלו ב"מָניפֶסטים העתידניים" של פיליפּוֹ תומאסו מָרינֶטי (Marinetti), מניפסטים שהראשון בהם פורסם בפריז בשנת .1909 חסידיו של מָרינֶטי דחו את המורשת התרבותית של העבר, כפי שהצטברה במוזיאונים ובספריות, והיללו את האיכויות המשחררות והמחַיות של המהירות ושל האלימות. "מכונית במרוצתה [...] יפה יותר מן הניצחון של סָמוֹתְרָקי".*18 בשנת 1914 הם השתוקקו להרפתקה * הכוונה לפסל אלת הניצחון היוונית, המתוארך למאות 2-3 לפנה"ס, שנמצא באי היווני סָמוֹתרָקי בשנת 1863 ומוצג כיום במוזיאון הלובר בפריז. שהביאה עימה המלחמה, וב-1919 הם המשיכו לנהות אחר מוסוליני. זרם אינטלקטואלי נוסף שסיפק מגויסים חדשים למוסוליני התבסס על אלה שביקרו את פשרותיו המגושמות של הפרלמנטריזם האיטלקי וחלמו על "ריסוֹרְג'ימֶנטוֹ שני"19. לפי ראייתם, הריסורג'ימנטו הראשון* השאיר את איטליה בידיה של אוליגרכיה צרה, שמשחקיה הפוליטיים חסרי הנשמה אינם יאים ליוקרתה התרבותית של איטליה ולשאיפותיה להיות מעצמה. לדעתם, הגיע הזמן להשלים את "המהפכה הלאומית" ולתת לאיטליה "מדינה חדשה" שתהיה מסוגלת לעורר את המנהיגות האנרגטית, את האזרחים חדורי הרצון ואת הקהילה הלאומית המאוחדת הראויה לאיטליה. רבים ממצדדי "הריסורג'ימנטו השני" הביעו את עמדותיהם בכתב-העת התרבותי הפלורנטיני לָה ווֹצֶ'ה (La Voce, "הקול"), שמוסוליני הצעיר היה מנוי עליו ואף נהג להתכתב עם עורכו, ג'ובאני פּרֶצוֹליני (Prezzolini). אחרי המלחמה נתנה הסכמתם איצטלה של מכובדוּת לתנועה הפשיסטית העולה, והִשרישה נכונות לקבל "מהפכה לאומית" רדיקלית בקרב הלאומנים מן המעמד הבינוני20. ב-15 באפריל 1919, מעט לאחר כנס היסוד של הפשיזם בכיכר סן-סֶפּוֹלְקְרוֹ, התפרצה למשרדי היומון הסוציאליסטי אָוַונְטִי (Avanti, "קדימה") במילנו – עיתון שמוסוליני עצמו היה עורכו בין השנים 1912-1914 – קבוצת חברים של מוסוליני, שכללה את מָרינֶטי ואת מנהיג ה"אַרְדיטי", פֶרוּצ'יוֹ וֶקי (Vecchi). הם ניפצו את מכבשי הדפוס והציוד של העיתון. ארבעה אנשים נהרגו, ביניהם חייל אחד, ושלושים ותשעה נפצעו21. וכך, בשם התועלת הלאומית ובטענה שהיא נעלה יותר, פרץ הפשיזם האיטלקי לבמת ההיסטוריה באקט של אלימות כלפי הסוציאליזם והסדר הבורגני. * בשם Risorgimento (איטלקית: תקומה מחדש) נקראות הן התנועה החברתית והפוליטית ששאפה לאחד את הנסיכויות העצמאיות והאזורים השונים באיטליה למדינה אחת, והן התקופה שבה פעלה: מקונגרס וינה בשנת 1815 ועד להקמתה של המדינה האיטלקית המודרנית שבּירתה רומא בשנת .1870 הפשיזם קיבל את שמו ופסע את צעדיו הראשונים באיטליה. אבל מוסוליני לא היה הרפתקן בודד. תנועות דומות צצו באירופה של אחרי המלחמה באופן נפרד מן הפשיזם של מוסוליני, אך תוך הבעת אותה תערובת של לאומנות, אנטי-קפיטליזם, התנדבות ואלימות מעשית, הן נגד הבורגנות והן נגד האויבים הסוציאליסטיים (בפרק השני אעסוק באופן מלא יותר במיגוון הרחב של הפשיזם המוקדם). קצת יותר משלוש שנים לאחר האסיפה בכיכר סן-סֶפּוֹלְקְרוֹ, "המפלגה הפשיסטית" של מוסוליני החזיקה ברסן השלטון באיטליה. אחת-עשרה שנים לאחר מכן נטלה מפלגה פשיסטית נוספת את רסן השלטון בגרמניה22. במהרה הידהדו ברחבי אירופה כולה, ואף בחלקים אחרים של העולם, קולותיהם של דיקטטורים שאפתניים ושל פלוגות צבאיות שביקשו לעלות על אותו נתיב המוביל אל השלטון, כמו זה של מוסוליני ושל היטלר. כעבור שש שנים הטביע היטלר את אירופה במלחמה שבסופו של דבר הקיפה חלק גדול מן העולם. עד שהגיעה לסיומה, האנושות הספיקה לסבול לא רק מן הברבריות הרגילה של מלחמה – שהגיעה לדרגה חסרת תקדים על-ידי שילוב של טכנולוגיה והתלהבות – אלא גם מניסיון לחסל עם שלם על תרבותו ועצם זִכרוֹ, באמצעות טבח מתועש. אנשים משכילים ורגישים רבים ניסו להבין איך קרה שמוסוליני – מורה בית-ספר לשעבר, סופר קטן, בוהמייני, ולְפָנים נואם ועורך עיתון סוציאליסטי, והיטלר – רב-טוראי וסטודנט כושל לאמנות, עמדו עם בריוניהם הזועמים בראשן של מעצמות אירופיות. הם הניחו בפשטות כי "ערב-רב של ברברים [...] נטו את אוהליהם בליבה של האומה"23. חודשיים לאחר שהיטלר הפך לקנצלר גרמניה, ב-27 במרץ 1933, רשם הסופר תומאס מאן ביומנו כי היה עֵד למהפכה שטרם נראתה כמוה, "ללא רעיונות בבסיסה, נגד רעיונות בכלל, נגד כל דבר שהוא אצילי יותר, טוב יותר או הגון יותר, נגד החירות, האמת והצדק". "החלאה הגסה" נטלה את רסן השלטון כשהיא "מלוּוה בצהלות שמחה מצד ההמון"24. בגלותו הפנימית בנאפולי, ההיסטוריון והפילוסוף האיטלקי הליברלי הדגול בֶּנֶדֶטוֹ קְרוֹצֶ'ה (Croce) ציין בבוז כי מוסוליני הוסיף לרשימת שלושת סוגי השלטון הקלוקלים הידועים שמנה אריסטו – עריצות, אוליגרכיה ודמוקרטיה25 – סוג רביעי: "אוֹנאגוֹקרַטיה" (Onagocratia), ממשלה של חמוֹרים נוערים. קרוֹצֶ'ה הסיק לאחר מכן כי הפשיזם הוא רק "מאמר מוסגר" בהיסטוריה האיטלקית, תוצאה זמנית של הידרדרות מוסרית שהועצמה עקב השיבושים שגרמה מלחמת העולם הראשונה. ההיסטוריון הליברלי הגרמני פרידריך מַיינֶקֶה (Meinecke) קבע, באופן דומה, לאחר שהיטלר הביא קטסטרופה על גרמניה, כי הנאציזם נבע מהתנוונות מוסרית שבה טכנאים בורים ורדודים, "אנשי הכוח" (Machtmenschen) הנתמכים בידי חברת המונים הצמאה לריגושים, נחלו ניצחון על "אנשי התרבות" (Kulturmenschen) שואפי רווחת האדם26. המוצא מכך, חשבו שני האנשים, יהיה כינונה מחדש של חברה שבה "הטובים ביותר" שולטים. הוגים אחרים ידעו כבר מן ההתחלה שמדובר במשהו עמוק יותר מאשר עלייתם המקרית של כמה בריונים, ומורכב יותר מהתפוררותו של הסדר המוסרי הישן. המרקסיסטים, קורבנותיהם הראשונים של הפשיסטים, היו רגילים לחשוב על ההיסטוריה כעל ההתגלות הגדולה של תהליכים עמוקים באמצעות התנגשות של שיטות כלכליות שונות. עוד לפני שמוסוליני גיבש את מלוא כוחו, הם כבר היו מוכנים עם הגדרה של הפשיזם כ"כלי שרת של הבורגנות הגבוהה למלחמה בפרולטריון, לאחר שהאמצעים החוקיים העומדים לרשות המדינה התבררו כבלתי מספיקים להכנעתו"27. בזמנו של סטלין התגבשה הגדרה זו לכלל נוסחה יצוקה בברזל, שהפכה למעין "ראֵה וקדש" קומוניסטי למשך מחצית המאה: "הפשיזם הוא הדיקטטורה הגלויה והטרוריסטית של האלמנטים האימפריאליסטיים, השוביניסטיים והריאקציונריים ביותר של הקפיטל הפיננסי"28. אף-על-פי שהגדרות ופרשנויות רבות נוספות הוצעו במשך השנים, גם כיום, יותר משמונים שנה לאחר האסיפה בסן-סֶפּוֹלְקְרוֹ, אף אחת מהן לא זכתה להסכמה כוללת ומלאה כתיאור שלם ומספק של תופעה שנראה היה כי צצה משוּמָקוֹם, לבשה צורות רבות ומגוּונות, העלתה על נס שִׂנאה ואלימות בשם העזוּז הלאומי, ויחד עם זאת הצליחה לקסום למדינאים משכילים ובעלי יוקרה, ליזמים, לאנשי מקצוע, לאמנים ולאינטלקטואלים. אשוב לעיין בפרשנויות הרבות האלו בפרק השמיני, לאחר שיהיה לנו ידע מקיף יותר בנושא. התנועות הפשיסטיות היו שונות זו מזו באופן כה בולט מלאום אחד לאחֵר, עד שיש המטילים ספק בכך שלמונח "פשיזם" יש משמעות כלשהי מעבר להיותו מִלת גנאי. השימוש שנעשה בתואר הזה היה חופשי כל-כך, עד שלמעשה כל מי שמחזיק בסמכות או מנסה לערער עליה היה בשלב כלשהו פשיסט בעיני מישהו אחר. אולי, מציעים הספקנים, עדיף פשוט לוותר על המונח29. מטרת הספר הזה היא להציע דרך רעננה להתבונן בפשיזם, שאולי תחלץ את המושג אל עבר שימוש משמעותי יותר ותסביר באופן מלא יותר את כוח המשיכה שלו, את נתיבו ההיסטורי המסובך ואת האימה העצומה הגלומה בו.