האשה היא בּרִיה חלשה שאין לסמוך עליה, אמר אוגוסטינוס הקדוש. הוא צדק, מורד-האור ושונא-הנשים הזה, צדק ועוד איך. לפחות, בכל הנוגע לעלמה אחת בשם וַרוָורָה סוּבוֹרוֹבָה.

הכול התחיל כהרפתקה עליזה ורְאוּ במה זה נגמר. מגיע לה, לטיפשה. אִמה תמיד אמרה שוַורְיָה תמיט על עצמה אסון עם המשחקים שלה, ואכן זה מה שקרה.

ואביה, איש בעל חוכמה רבה וסבלנות של מלאך, חילק, לאחר ויכוח סוער, את מסלולה של וַריה בחיים לשלוש תקופות: שדון בחצאית, עונש משמַים, וניהיליסטית מטורפת. עד היום היתה וריה גאה בהגדרה הזאת, וחזרה ואמרה שאין היא מתכוונת לעצור במה שהושג, אבל הביטחון העצמי המופרז שלה שיחק איתה תעלול מרושע.

מדוע, הו מדוע, הסכימה לעצור בפונדק, או איך שלא יקראו למאורה האיומה הזאת? העגלון, הגנב המנוול מיטְקוֹ, התחיל ליילל: "משקה סוסים, משקה סוסים." הנה, כך הוא השקה את הסוסים. אלוהים, מה עושים עכשיו...

וריה ישבה בפינתו של צריף אפל ומטונף, מאחורי שולחן עשוי קורות עץ לא-מהוקצעות, ופחדה פחד מוות. אימה משמימה וחסרת תקווה שכזאת הזדמן לה לחוש רק פעם אחת בחייה, בגיל שש, כאשר שברה את הספל האהוב על סבתה והתחבאה מתחת לספה, מצפה לעונש ודאי.

מן הראוי היה להתפלל, אבל נשים מתקדמות אינן מתפללות. ובינתיים המצב נראה חסר מוצא לחלוטין.

*

אז ככה. את קטע הדרך שבין פטרבורג לבוקרֶשט היא עברה במהירות ואפילו בנוחות. הרכבת המהירה (שני קרונות נוסעים ועשר פלטפורמות עם תותחים) הטיסה את וריה אל עיר הבירה של נסיכוּת רומניה בתוך שלושה ימים. הקצינים ופקידי משרד המלחמה כמעט רצחו איש את רעהו בגלל עיניה החומות של העלמה שעישנה סיגריות ולא הניחה לנשק את ידה מתוך עיקרון. בכל תחנה הגישו לווריה פרחים וסלסילות עם תות שדה. את הזֵרים השליכה בחלון, כי זה המוני, וגם על התותים נאלצה לוותר, מפני שהם עשו לה פריחה אדומה. הנסיעה יצאה משעשעת ונעימה, אף-על-פי שמבחינה שכלית ורעיונית היו כל מחזריה ברמה של מיקרובּים. אם כי, קוֹרְנֶט אחד קרא את לָמַרְטֶן ואף שמע על שופּנהאואר, וגם חיזר בעידון רב יותר מן השאר, אלא שוַוריה הסבירה לו בצורה ידידותית כי היא נוסעת אל ארוסהּ, ולאחר מכן התנהג הקורנֶט ללא דופי. הוא נראה דווקא ממש לא רע, ובמראהו הזכיר לה את לֶרמונטוב. טוב, שיהיה לבריאות לקורנֶט הזה.

השלב השני של מסעה עבר גם הוא ללא תקלות. כלי התחבורה שקישרו בין בוקרשט לטוּרנוּ-מֶגוּרֶלֶה היו מרכבות שירות. וריה נאלצה להיטלטל באחת כזאת ולבלוע קצת אבק, אבל עכשיו היתה המטרה ממש בהישג ידה: על-פי שמועות, המחנה הראשי של צבא הדנובה התמקם בגדה האחרת של הנהר, בצָרֶוִויצי.

כעת ניצב לפניה החלק האחרון והחשוב ביותר של התוכנית אשר פותחה עוד בפטרבורג (כך כינתה אותה וריה – התוכנית, בהֵא הידיעה). אמש, בחסות החשכה, חצתה את הדנובה בסירה, קצת מעל לזימְניצה במעלֵה הנהר, באותו מקום שבו הדיוויזיה ה-14 ההרואית של הגנרל דְרָגוֹמירוֹב צלחה את מחסום המים שנחשב לבלתי-עביר. כאן התחילה הטריטוריה הטורקית, אזור הלחימה, והיה אפשר בקלות ליפול לידי האויב. בדרכים פיטרלו סיורי קוזאקים; אילו היתה נתפסת לשאננות ולוּ לרגע קט – היה הכול אבוד בשבילה, מפני שהיו שולחים אותה מייד בחזרה לבוקרשט. אבל וַריה, בחורה ערמומית שכמותה, צפתה את כל זה מראש ופעלה בהתאם.

בכפר הבולגרי שהתמקם בגדה הדרומית של הדנובה מצאה וריה למזלה איזה פונדק דרכים. וההמשך היה עוד יותר טוב: בעל-הבית הבין רוסית והבטיח להשיג לה ווֹדָץ', מורה-דרך אחראי, בחמישה רובלים בלבד. וריה רכשה מכנסיים רחבים – מעין שרוואל, חולצה, מגפיים, מעיל קצר ללא שרוולים וכובע-בד מטופש; החליפה בגדים – ובן-רגע הפכה מעלמה אירופאית לנער בולגרי צנום. אחד כזה לא יעורר חשד קל שבקלים בעיני שום סיור שיפגוש. היא ביקשה מן העגלון בכוונה שיבחר בדרך עוקפת, כדי לא להיתקל בטורי המסע הצבאיים ולהגיע לצָרֶוויצי לא מן הצפון אלא מהדרום. שם, במטה הכללי, נמצא פֶּטְיָה יַבְּלוֹקוֹב, ה-... – מי של וריה? האמת היא שלא ברור מי הוא בדיוק בשבילה. ארוס? ידיד? בעל? בואו נאמר כך: בעלה לשעבר וארוסהּ לעתיד. נו טוב, וכמובן – ידידהּ.

הם יצאו בטרם האיר השחר, על גבי קָרוּצָה חורקת ומתנדנדת. הוודָץ' מיטקוֹ, השתקני ואפור-השפם, אשר לעס כל העת טבק וירק על הדרך קילוחים חומים וארוכים (וריה הצטמררה בכל פעם שזה קרה), זימר בתחילה משהו בלקני ואקזוטי, אבל אחר-כך נדם ושקע בהרהורים עמוקים – עכשיו כבר ברור באיזה נושא.

הוא היה יכול גם להרוג אותה, חשבה וריה. או גרוע מזה. ממש בלי בעיה – מי כאן יתחיל לברר מה קרה? היו חושבים על אלה – איך קוראים להם? – על הבָּשיבּוּזוּקים.

אבל גם בלי שום רצח, זה היה מצב ביש. הבוגד מיטקו הביא את בת-לווייתו לפונדק שהזכיר יותר מכול מאורת שודדים. הוא הושיב אותה ליד שולחן, הורה להגיש גבינה וקנקן יין, ובעצמו הלך אל הדלת, לאחר שעשה לה סימן כאילו הנה-הנה, תכף ומייד הוא חוזר אליה.  וריה זינקה אחריו, מסרבת להישאר במדמנת-הפריצות המטונפת, האפלה והמסריחה הזאת, אבל מיטקו אמר שעליו לצאת בהכרח, נו, בקיצור, בגלל צורך פיזיולוגי. כאשר וריה לא הבינה, הוא הסביר את זה במחוות יד, והיא שבה למקומה במבוכה.

הצורך הפיזיולוגי התמשך מעבר לכל גבולות הזמן האפשריים. וריה אכלה קצת גבינה מלוחה ולא טעימה, לגמה יין חמוץ, ואחר-כך, משלא היתה מסוגלת לעמוד עוד בתשומת הלב שהתחילו מבקריו המפחידים של מוסד השתייה להפגין כלפי הפרסונה שלה, יצאה אל החצר.

יצאה וקפאה על עומדה.

לא היה זכר לַקָרוּצָה. ויחד איתה – למזוודה עם הדברים שהיתה מונחת בתוכה. ובתוך המזוודה – ערכת העזרה-ראשונה. ובערכה, בין בד הגאזה לתחבושות, מונחים הדרכון שלה וכל כספה.

וריה רצתה לרוץ אל הדרך, אבל באותו רגע יצא החוצה הפונדקאי בחולצה אדומה, עם אף סמוק ושומות על לחייו, צעק בכעס וסימן לה: קודם שלמי, אחר-כך לכי. וריה חזרה כי נבהלה מן הפונדקאי, ולא היה לה במה לשלם. היא התיישבה בשקט בפינה וניסתה להתייחס למתרחש כאל הרפתקה. זה לא הצליח לה.

בפונדק לא היתה ולוּ אשה אחת. האיכרים המלוכלכים והרועשים נהגו בצורה אחרת לחלוטין מן המוז'יקים הרוסים: אלה בדרך כלל שקטים, ועד שמשתכרים – משוחחים בשקט; אבל אלה שישבו כאן צרחו בקול, שתו יין אדום בספלים שלמים ופרצו כל העת בצחוק כזה, כאילו כל רגע עמדו לטרוף את וריה (כך לפחות נדמָה לה). בשולחן ארוך ומרוחק ממקום ישיבתה הטילו קוביות, ולאחר כל הטלה קמה מהומה רמה. פעם אחת התחילו להרעיש יותר מן הרגיל, ואחד מהם, קטן ושיכור מאוד, חטף מכה בראשו מספל חימר. הוא נותר לשכב מתחת לשולחן, ואף אחד אפילו לא ניגש אליו.

בעל המקום החווה בראשו לעבר וריה, ואמר בהדגשה דבר-מה שבגללו נפנו אליה האנשים מן השולחנות הקרובים, צוהלים ברשעות. וריה הצטמררה והשפילה את כובעהּ על עיניה. איש מלבדהּ לא חבש כובע במסבאה. אלא שהיה אסור להסירו פן יתפזר שערהּ. הוא לא ארוך במיוחד – הלא וריה נהגה להסתפר קצר, כיאה לאשה בת-ימינו – ובכל זאת הם יגלו מייד את השתייכותה למין החלש. כמה מגעילה ההגדרה הזאת שהומצאה בידי הגברים: "המין החלש". אבל למרבה הצער, זוהי הגדרה נכונה.

עכשיו בהו בְּווריה מכל העברים במבטים דביקים ומבשרי רעות. רק שחקני הקובייה לא הבחינו בה, ושני שולחנות ממנה, קרוב לדלפק, ישב בגבו אליה מישהו שפוף שתקע את אפו בספל יין. היה אפשר לראות רק את שערו השחור, המסופר קצר, ואת שער רקותיו שהשֵׂיבה זרקה בו.

וריה התחילה לפחד מאוד. אל תתפרקי, היא אמרה לעצמה. את אשה בוגרת וחזקה, ולא עלמת-חן מפונקת. צריך לומר להם שאת רוסייה, שאת נוסעת אל ארוסך, לצבא. אנחנו, משחררי בולגריה – כולם כאן שמחים לבואנו. לדבר בולגרית זה קל, פשוט צריך להוסיף לכל מלה את הסיומת "טָה". ארמיָטָה רוסייתה. כַּלָּהטָה. כלהטה של חייל רוסי. משהו בסגנון כזה.

היא נפנתה אל החלון: אולי מיטקו יופיע פתאום? אולי הוא הוביל את הסוסים לשוקת ועכשיו חוזר? אבל ברחוב המאובק לא נראו לא מיטקו ולא קָרוּצה; לעומת זאת, וריה הבחינה בדבר-מה שעד כה לא שמה לב אליו. מעל לבתים הזדקר צריח-מסגד נמוך ומקולף. אוי! הייתכן שהכפר הזה הוא מוסלמי? אבל הבולגרים הם הרי נוצרים, פרבוסלבים, כולם יודעים את זה. מה גם שהם שותים יין – הנה כאן, ישר מול עיני – והקוראן אוסר זאת על המוסלמים. אבל אם הכפר הוא נוצרי, מה עושה כאן המסגד? ואם הוא מוסלמי, בעד מי תושביו – בעדנו או בעד הטורקים? לא סביר שבעדנו. יוצא שה"ארמייטה" לא תעזור.

מה לעשות, אלוהים?