ככה מתחילים השקרים. והאמת היא... | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"’לזה קוראים מספר טלפון’, הוא אמר לרון, כתב אותו פעמיים, קרע את הקלף לשני חצאים ונתן להם. ’הסברתי לאבא שלך בקיץ הקודם איך להשתמש בטלפון, אז הוא יידע. צלצל אלי אצל הדרסלים, בסדר? אני לא אוכל לסבול עוד חודשיים של דיבורים רק עם דאדלי...’"

הארי פוטר וחדר הסודות
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
ככה מתחילים השקרים. והאמת היא...

ככה מתחילים השקרים. והאמת היא...


 

 

"מדי פעם היא היתה מפנה את הראש וצופה בו מאחורי המשקפיים הכהים שלה. וַסילאקיס רגוע. עקף את כל מי שהיה יכול לעקוף. פה ושם סינן מבין השיניים קללות לכל מי שעקף אותו. החליף תחנות ברדיו בלי הפסקה, חילק ציונים לשדרן. בקיצור, אותו דבר, כל מה שעשה כל יום.

ואז, בדיוק כשצפתה בבעלה בקרירות גמורה, מֶלינָה פתאום התחילה לכעוס. אף‑על‑פי שאמרה לעצמה לא לכעוס, היא כעסה. כזאת היא. אף‑על‑פי שהיתה מחליטה לא לעשות משהו, היה מגיע הרגע שהיתה עושה אותו. מזג אוויר לונדוני, ככה אבא שלה היה קורא לה - במין שותפות לדבר עבירה, כי גם הוא היה מזג אוויר לונדוני. העננים בתוכה התחשרו והתפזרו בקלי קלות. כאילו הזָכוּר לברכה שתל לה בגוף מלידה מין סיר לחץ שכל היום וכל הלילה היה מתבשל על אש קטנה באין רואה, ואז, פתאום, פולט אדים ברעש מחריש אוזניים. היו גם פעמים שהמכסה עף לתקרה ושיָמוּת העולם.

בהתחלה, כשעוד היתה תינוקת, בת שמונה‑עשרה, עשרים, עשרים ושתיים, היא היתה מסתירה את המזג המסתורי שלה, משפילה עיניים כדי שהנוגעים בדבר לא יבחינו בסערה הממשמשת ובאה. עכשיו, בגיל שלושים ושמונה, היא כבר מזמן שמה פס - פס רחב - על הכול, פשוט לא טרחה להסתיר כלום, ומי שלא נאה לו, לא צריך. שיעשו מה שבא להם. אם יש לך כסף ביד, יש לך גם בית נחמד, יש לך גם אַרְס מהצד, אבא שלה היה אומר - הוא עצמו אַרְס מהצד עם קבלות. תמיד (עד מותו בטרם עת מהתקף לב) תבעו עליו חזקה שלוש‑ארבע גברות שתמיד, במקרה, גם ידעו איך להוציא ממנו. חוץ מאמא שלה, כמובן, שמִפּאת טמטום לא יכלה לתבוע חזקה על כלום. היתה צוחקת על עצמה. "לסְפּירוֹס יש הצלחה משהו נורא," היא היתה אומרת. היא התכוונה שפלירטטו איתו כי הוא גבר יפה תואר, אבל סְפּירוֹס היה כמו סלע. וכשסְפּירוֹס היה שוכח לבוא הביתה בלילות, "אה, מה נעשה, ילדה שלי, אבא מנגן, ואחרי זה הוא מחויב לצאת עם הלקוחות." מֶלינָה, בכל אופן, כשמלאו לה חמש‑עשרה, שאלה אותו ישר בפרצוף את אבא שלה. חוץ מלצאת עם הלקוחות, הוא מחויב גם ללכת איתן למיטה? מר ספירוס צחק וטפח לה על הגב באחווה של קושרי קשר. "אה, בת שלי," הוא אמר, "אם עכשיו תפסת אותי, מה את באה ושואלת?" נו באמת! מה בדיוק היא רצתה בשאלה הזאת? מאז היא חתכה את השאלות בסכין. היא פשוט ציינה לעצמה את מוסר ההשכל בנוגע לאַרְס מהצד ויצאה לחפש את הכסף ביד אחרי שהתברר שחשיבותו מכרעת כל‑כך.

הדברים לא היו כל‑כך פשוטים, כמובן. היא השיגה את זה באיחור גדול. מגיל חמש‑עשרה עד עשרים וחמש היא התנדנדה. מצד אחד היא השתוקקה להקדיש את חייה למוזיקה - ילדת פלא, מגיל שבע ניגנה להדהים בגיטרה. אבל איך? ברעב? להגיע למצב שהיא תלויה במישהו בשביל ההוצאות הקטנות שלה? העצמאות זזה בתוכה ובעטה. היא התחבטה בזה. חשבה על זה. מצד שני - אֵימת השיטה. היעלמות האינדיווידואליוּת. היא תמכור את עצמה לשטן? היא כבר נדבקה. היתה מנגנת "Welcome to The Machine" בגיטרה ונהיה לה שחור בנשמה.

אבל יום יפה אחד התעורר בתוכה גֶן החיים הטובים, היא אמרה שלום לעכבות המטופשות וסוף‑סוף הניחה לכישרון האמיתי שלה לפרוץ. קפצה על איזו הזדמנות ונכנסה לעסקי תמרוקים. מה שיפה זה שהיא אף פעם לא השתמשה בהם. מה שעוד יותר יפה זה שכל השאר השתמשו. היא התחילה ביבוא בלעדי של בוץ עם מלחים מחוללי פלאים מיָם המלח, קראה לזה מסכת יופי, ארזה את זה בהידור בקנקנים קטנים מזכוכית מוּראנוֹ, עם כפות קטנות למריחה וספוגים קטנים להסרה, ומכרה את זה כמו פוּאָה גְרָה. עלוּת שלושת אלפים דרכמות, ארבעים אלף לצרכן. וזאת היתה רק ההתחלה. בהמשך באו קרמים, שמפו, לוֹשן, כל מה שעורר תיאבון בצרכן, היא לא הותירה סנטימטר לא מנוצל בגוף האדם, משׂער הראש עד ציפורני הרגליים. כסף מטורף. תוך עשר שנים היא היתה בבורסה. אחרי שלוש‑עשרה שנה, היום, מֶלינָה כבר השיקה רשת חנויות לצרכן. המתחרים בענף נשארו הרחק מאחור, ולא ידעו איך לאכול את זה. הם לא ייחסו את זה לה. לא ראו עליה. זאתי, היו אומרים, לא יכולה לנהוג עד הבית שלה, אז היא תרים עסק כזה? אולי היא ויטרינה? מלבינה כסף שחור? אולי היא מעמידה פנים שהיא צדיקה גדולה ובעלה הוא שעומד מאחורי זה?

בעלה לא עמד מאחורי זה. בדרך כלל הוא היה מלפנים, מצד שמאל, על ההגה, לוקח ומביא אותה. "ככה לפחות אני רואה אותה," הוא היה אומר כשהיו פוגשים חברים, "כי הביתה היא לא מגיעה." בבית הוא טיפל בעניינים היומיומיים, אירגן את הפיליפיניות, השגיח על הילד ושאר ענייני מטֶה. הילד, סְפּיראקוֹס, היה בכיתה ו', בית‑ספר פרטי אבל בציפורניים ובשיניים. כל הזמן היו אומרים לו שיעיפו אותו. "אף אחד לא יעיף אותך, ילד שלי," מלינה היתה מנחמת אותו. "אמא כבר תטפל בזה, אל תדאג. אבל תפתח פעם ספר, ליצן, אל תיילל. זה בית‑ספר על רמה, הנה, תשאל את אבא, שסיים את הלימודים שם ואנחנו רואים את התוצאות." מלינה היתה אומרת את זה לַקטן בגלוי, כי הוא היה קצת ילדון‑של‑אמא והיה צריך ללמוד מה פירוש חיים, קצת להשתפשף. וַסילאקיס לא היה נפגע. הוא לא היה מתוסבך, ולכל מי ששאל אותו הוא היה עונה, "Times they are a‑changing, אנשים. דילן הזדקן אז שכחתם אותו?" זאת אומרת, לא היתה סיבה. הוא למד את הלימודים שלו, עישן את העשבים שלו, הקיף את העולם במֶג'יקבַּס, היה מבּסוּט מהשטויות שלו. מאחר שמלינה הפתיעה ועשתה כל‑כך הרבה כסף, איזו סיבה בעולם יש לו לשרוף את זמנו היקר במשרד אדריכלים שבקושי שורד? הוא עשה נכון כשנטש. לא שגרתי לכל אורך הדרך, אף פעם לא בנתיב הסלול. והבחירה לא היתה קלה. צריך להיות מלא רעיונות, חשק, ובעיקר ביטחון עצמי, כדי לעמוד בפרישה לחיים פרטיים. למרבה המזל, שום בעיה בענייני ביטחון עצמי. וַאסיליס למד על בשרו שהוא לא בנוי להיות עבד, היתה לו סיסמה בלתי נראית על המצח, "החיים קצרים".

"תתעורר, ואסיליס, היידה, העלינו אבק!"

הקול שלה שונה, לא קוצר הרוח המוּכּר, משהו אחר זה היה.

"מה התעצבנת עכשיו, מה קרה?"

"כולם נוסעים - חוץ ממך."

היא נשמעה כועסת. היא אף פעם לא היתה מופת של נימוסים והליכות, אשתו, אבל היום גם הגסויות הרגילות שלה נאמרו יותר בגסות.

באותו רגע הוא חש ברטט במִכנס, בנרתיק של הנייד. בדרך כלל הוא שם אותו על רטט. אמר שמטרידים אותו הרינגטונים האידיוטיים. אבל בעיקר הטריד אותו שאשתו תדע מי ומתי מטלפנים אליו. גחמה שלו, כמובן, מלינה לא אמרה כלום, אף פעם גם לא ניסתה לפקח עליו. על התחת שלה, כמו שאמרה בעצמה, "אם אתה כל כך רוצה אז לך תזדיין, לא מזיז לי, וסילאקיס." חוץ מזה, גם היא היתה באותו עניין. כשהיתה נעלמת כל פעם בלי קשר לכלום ליומייםשלושה בענייני עבודה, ידענו בדיוק באיזו עבודה מדובר. "עסקים ושעשועים," היא אמרה לו פעם כשהיה מדוכא ולחץ עליה יותר, "יש בעיה?" לא, שום בעיה.

הנייד לא המשיך, בכל אופן. רטט פעמיים והפסיק - כנראה הודעה. הוא הוציא אותו מהכיס, בדק וסגר שוב. זאת היתה החותנת האינפַנטילית שלו, פוּלי. בזמן האחרון מישהו לימד אותה לשלוח הודעות טקסט והיא היתה משגעת להם את השכל.

בחורי היקר, חזקו ואמצו כמו ההרים הגבוהים! שאלוהים יברך אתכם בעוד עשרים שנה של אהבה כי אלוהים הוא אהבה.

לא, לעזאזל, זה העניין, 19 בספטמבר, נכון, היום יום הנישואים שלהם, בגלל זה זאתי פה רואה רק שחור בעיניים.

"מה רוצים?" שאלה מלינה בקצת פייסנות ובקצת שעמום גם יחד.

"זה טאסוֹס. שואל אם אני בא בסופשבוע לטיפוס הרים. הם נוסעים לאולימפוס, 23, 24 ו‑25 בספטמבר."

מלינה נסוגה שוב. כזאת היא מלינה. תשומת הלב שלה כבר לא החזיקה יותר משניים‑שלושה רגעים. היתה מעופפת לנושא הבא. עכשיו היא הסתכלה על פורד פייסטה חדשה שסגרה להם את הנתיב השמאלי. הוא בהה בה קצת מזווית העין. היא זוכרת או לא זוכרת? פוּלי המשוגעת, שניהלה פנקסי חשבונות לכולם, בטח שלחה גם לה ברכות חמות ליום הנישואים. זאת אומרת, היא יודעת, ובגלל זה היא התעצבנה.

השאלה מבחינתו של ואסיליס היתה עכשיו מסדר גודל אחר: מלינה חטפה עצבים מפני שבעלה שכח את הלילה ההיסטורי ההוא באמסטרדם או מפני שהיא עצמה נזכרה בו?

 

 

הלילה ההיסטורי ההוא באמסטרדם

מלינה ישנה בסך הכול שעתיים לפני שהאיר היום על המסע הגדול. זה לא היה הזמן לישון. היא היתה בת שמונה‑עשרה, היה ספטמבר, נגמרה תקופה בלי שעוד התחילה הבאה. הקיץ הבוער של 84'. השיער שלה נהיה בלונדיני מהשמש והים, ארוך עד אמצע הגב. גם התיכון הדפוק היה רחוק, בגרות של בקושי שבע וחצי. לאוניברסיטה לא היה לה ראש. זאת אומרת, לא בדיוק לא היה לה ראש, היא פשוט לא ידעה לאיזה כיוון לפנות. היא ישבה כמו בית עם דלתות פתוחות וחלונות פתוחים וקיוותה שגורלה ייכנס, שהמשאלות שלה סוף‑סוף ילבשו צורה ושהיא תזהה אותן. אחר‑כך היא תעשה כל מה שצריך.

ואז בדיוק עלה עניין הנסיעה. דמות המפתח היתה החברה הכי טובה שלה, שהחבר הכי טוב שלה היה באמסטרדם, בחור מבוקש מאוד, אמרו השמועות, ברמן, מלצר, משהו כזה, בקוֹפי שוֹפּ. אֶלֶני כנראה שמה עין על הבחור, אבל לא אמרה את זה - כזאת היא, אֶלֶני, סודית. אמרה דברים אחרים, כפתיון. שיהיה להם איפה לגור בחינם, אופניים, אוכל ומדריך תיירים. שזאתי התקופה הכי טובה בעיר הזאת, כל העולם שם. "אפילו לילה אחד לא נישן לפני הזריחה," זה מה שהיא אמרה לה.

מלינה לא היתה צריכה הרבה. היא היתה משוכנעת שנולדה הרפתקנית, צאצאית אמיתית של אבא שלה, ואמסטרדם נפלה לה טוב. היא ארזה בתרמיל בד עם פסים זוג ג'ינס, שתי טישֶרטים, בגד ים, מברשת שיניים, שלושה זוגות תחתונים, מסרק קטן וחולצה לבנה אחת, ויצאה לדרך. איפשהו היא קראה שטיילים אמיתיים נעים ונדים בלי מטען. לאמא שלה היא סיפרה שתתארח אצל חברה שלה מלימודי הצרפתית, חצי הולנדית, ממשפחה של בנקאים. המשוגעת השתגעה. "את תבלי נהדר, ילדונת שלי, תלמדי נימוסים, איך מסדרים את הסכו"ם והכוסות, תהיי אשת העולם." לאביה סיפרה דברים אחרים. שהן יוצאות אל הלא נודע המוחלט, הרפתקה, טרמפים, בלי לחפוף ובלי להתרחץ ו‑on the road... מר ספירוס התלהב. הוא הלך והידרדר במדרון הביולוגי וקצרה רוחו לראות את הבת תופסת את מקומו! את אַריסְטוֹבוּלוֹס, הבן החרשן שלו, הוא לא החשיב. לְמה כבר אפשר לחכות מגבר שקוראים לו אַריסְטוֹבוּלוֹס ושנסע לאמריקה לחיות לבדו ביער עם סימני טעמים וגרשיים? "בראבו, בחורה שלי, שתהיה לך רוח במפרשים, שתטמטמי אותם!" הוא אמר, ושם לה בתרמיל עם הפסים סְטיפָה של שישים אלפיות טבין ותקילין שהיו לו בצד לאיזה מוֹנקי בּיזנס.

 

הנערות יצאו בארבע בבוקר - טיסת לילה זולה. אבל הן הגיעו באוטובוס לשדה התעופה כבר בשתים‑עשרה. זאת היתה נסיעת הבתולים שלהן לחוץ לארץ, הן רצו לנשום עמוק את אוויר המעבר, לשתות את הקפה המתוק של ההמתנה, לבהות בפרצופים למודי מסעות, לראות פרידות שטופות דֶמע וחיבוקי ברוך הבא.

את הלילה הזה הן לא שכחו מעולם, לא האחת ולא השנייה. הן הטילו עוגן קרוב‑קרוב לקפה של הטיסות היוצאות לחוץ לארץ, קורנות כמו אהיל, מעשנות בשרשרת פּאל‑מאל בלי פילטר מהדיוּטי פרי. הן קנו יחד צנצנת זיתים ירוקים עם בוטנים לחבר הכי טוב של אֶלֶני. הן רצו לקנות גם בושם Paris שמצאו במבצע בהנחה של חמישים אחוז אבל התקמצנו. הן אולי היו הרפתקניות, אבל גם שמרו משהו לעת צרה. לא היה להן חשק למצוא את עצמן בלי פרוטה באמצע שום מקום.

הן גם לא קלטו מתי נהייתה השעה שלוש וקראו להן לעלות למטוס מסוג בואינג 747 של חברת התעופה ההולנדית הזולה. בהמראה הן החזיקו ידיים כאילו מתוך שמחה, אבל האמת היא שכמעט עשו במכנסיים מרוב פחד. הלחץ בקיבה לא נמשך הרבה. תוך רבע שעה הן כבר הרגישו בנוח בטיסה: שייטו בנחת בין עננים, לעסו את כל הדברים הטובים שהגישה להן הדיילת וצרחו מרוב שמחה כשלפתע פתאום ראו שמש אדומה ענקית זורחת. כשנחתו הן עשו כמו שעשו כולם ומחאו כפיים בהתלהבות לווירטואוזיות של הטייס - כאילו הן נוחתות לכל הפחות על אדמת הירח... המסיבה התחילה והנערות היו נחושות בדעתן לבלות.

באולם הנכנסים חיכה להן החבר הכי טוב של החברה הכי טובה, כולו חיוכים של זהב - בעיקר אל מלינה. מסקנה: לתפוס מרחק, אחרת יהיו עניינים עם אלני. הטיפוס, ניקוֹס קראו לו, היה שחרחר, עם זנב סוס, רזה ומכוערצ'יק. אבל היה בו משהו. אלני עשתה לה סימנים מאחורי הגב שלו: מוצא חן בעינייך? בסדר, אותתה מלינה, שמלבד האיום במשיכה בשיער על רקע רומנטי תפסה עוד משהו: ממחר היא תשוטט לבדה, תניח לחברתה לבנות קן קטן בחדר השינה של ניקוֹס עד יום החֲזרה. האפשרות לאו דווקא ציערה אותה. כשבאים עם חֶברה מהבית, זה כאילו מביאים אוכל בטאפֶּר למסעדת גוּרמה. אבל מי שמסתובב לבד יותר פתוח להזדמנויות, להפתעות, מרגיש בתוך המשחק מה‑שלא‑יהיה.

ניקוס דחק אותן למיני קוּפֶּר אדומה מתפרקת אך קרבית, ואחרי נסיעה של חצי שעה הגיע איתן אליו הביתה, עליית גג במרכז העיר, שני חללים, סלון ננסי וחדר שינה ננסי - "מטבח לא ממש קיים, לא בשימוש למען האמת, שירותים משותפים, סוֹרי, בנות, אה?" לפני שעלו במדרגות את ארבע הקומות הוא הראה להן את הכניסה לחנות שבה עבד, בקומת הקרקע. בית‑קפה קטן ויפה‑יפה, דקדנטי לגמרי - אבל דקדנטי יפה - עם קירות בצבע כרוב וכורסאות עור אדומות כהות לרביצה ממושכת. ברגע שהגיעו לעליית הגג הוא פתח איזו סַפּוֹנֶת - "מי תישן פה ומי בפנים?" הוא שאל כביכול בתמימות. אלני כבתה והחרישה.

"אני, מה השאלה," הכריזה מלינה בהבעה שהרחיקה אותו ממנה אחת ולתמיד.

"אז לילה טוב," נפרדה אלני ממלינה, מלאה תיאבון שוב. "אם את מתעוררת בבוקר ורוצה קפה, אל תחכי לנו" - בשלב הזה ברח לה חיוך קטן - "תרדי לקפה ותאכלי ארוחת בוקר, אוקיי?"

"אוקיי, חברים, שום בעיה," אמרה מלינה, נתחבה לשק השינה המלוכלך של ניקוס והשאירה את הרוכסן פתוח.

היא ידעה שיהיה לה קשה לעצום עין מרוב קוצר רוח. מזל שהזמן עבר בנעימים. היא כרתה אוזן ושמעה את כל הגניחות של הזוג בפנים, את ה"בוא עכשיו" את ה"אני רוצה אותך", את ה"ששש, שומעים אותנו". היא שמעה ודמיינה סבך של בשר, תנוחות שראתה בקאמה סוּטרה ובקולנוע, גופים צרובי שמש ממריאים בתאוצה בסערת התשוקה. היא הרגישה שיש לה מזל שזכתה לפתיחה הזאת, כאילו מבשרים לה על שעת תחיית המתים שלה עצמה, ככה נראה לה. כי עד אותו רגע היא היתה קצת מתה. כל הזמן נקרו בדרכה כל מיני דפוקים בשכל, כל מיני רכרוכיים אגוצנטריים, כל מיני צמחונים חלביים שנישקו בפה מלא רוק וליטפו כאילו יש להם ידיים מעץ..."