פתק. | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"המלחמה הזו שכולם מדברים עליה כל כך הרבה ושאת הדיה הוא שומע כרעמי התפוצצויות מרוחקות ושהבזקיה מפלחים את חשכת הלילה מסביבו, היא רק חלום תעתועים שנחלם ברגע זה במוחו, ומיד כשירצה ינפנף אותו מעליו והוא ייעלם לנצח."

ההר
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת

פתק.


 

זמן לא רב לאחר שעלה חנן פרנק ארצה מהולנד, והוא צעיר בן עשרים, מצא את עצמו חייל בשירות סדיר. וזמן לא רב לאחר מכן מצא את עצמו במחלקה האורתופדית של בית חולים "אי-שם" בדרום הארץ, והבין כהרף עין: חייו מכאן ועד עולם כבר לא יהיו אותם חיים. 

במיטתו הוא מגלה אט אט את גופו החדש ובונה לעצמו מחדש את חייו. הסיפור כתוב בגוף שלישי והוא מדבר על "פתק", הוא פרנק כפי שאחות בית החולים בטעות קוראת את שמו. אבל חנן פרנק אופתק - ברור שמדובר כאן בסיפור אותנטי, הכתוב כמסמך אישי. יש בו עצב, יש בו כאב, יש בו כעס, יש בו הומור, יש בו כוח עצום של החיים. ובעיקר: זהו ספר על פציעתו הקשה של חייל במלחמת ההתשה - בלי רגשנות! על כן הוא כה מרגש.

..." שני רופאים עמדו למרגלות המיטה. הם עילעלו בניירות מהודקים ללוח של בית-חולים, אומרים זה לזה מילים מוזרות. הם בוודאי רופאים מפני שהם לבושים בחלוקים לבנים ומכיסיהם מבצבצים סטטוסקופים. הם לא הסתכלו על פתק. הם גם לא דיברו אל פתק. הם דיברו זה אל זה בקולות חרישיים והשתמשו במילים שפתק לא שמע מעודו. הם הקיפו את המיטה והסתכלו עליו מקרוב. אחד מהם הוציא מכיסו פנס קטן וסינוור בו את עיניו של פתק. פתק ניסה לעצום את עיניו, אבל הרופא פתח אותן בכוח באצבעותיו. ואז פנה אל הרופא האחר והם שוב דיברו. פתק נעלב. הם באו לראות אותו והנה הם מסרבים לדבר אליו.

עכשיו עשה הרופא השני סימן בידו לרופא הראשון. הם הלכו לקצה ההר הלבן והביטו לתוך המנהרה הלבנה מהצד השני. הם הצביעו ודיברו, הם דיברו והצביעו. פתק אילץ את עצמו להקשיב.

"מה זה הריח המחריד הזה?" שאל הראשון

"ממ, ממ," ענה השני. הוא הגביה עוד את ההר הלבן והסתכל שוב מתחת. "תראה את הצבע של התחבושות," אמר. הרופא הראשון רכן, והשמיע קולות מיאוס.

"אנחנו צריכים להכניס דריפ מחר," אמר הרופא השני. "אם הוא בכלל יחיה עד מחר. אבל הוא יחזיק מעמד עד מחר, אם כי לא הרבה יותר מזה, אני לא חושב. כן, יום, אולי יומיים, אבל לא יותר מזה."

"ככה לא מדברים," חשב פתק. הוא עצם את עיניו, המום ממשמעות המשפט האחרון ששמע. כשחזר ופקח את עיניו רצה להגיד לרופא שהוא לא רוצה למות. הוא רצה להתווכח איתו, לשכנע אותו לשנות את גזר-דינו. אבל הם כבר עזבו את החדר. לא היה שום בית דין לערעורים"