פרק ראשון מהספר החדש "קלאודיוס האל"

הרומן "קלאודיוס האל", המשכו של "אני, קלאודיוס" הנפלא, מגולל את שלל האירועים הפוליטיים והאנושיים הסוערים של תקופת שלטונו: מסעי המלחמה, מפעלי הבנייה, רפורמות החקיקה, ולצידם אינספור התככים והמזימות, האהבות והשנאות, הבריתות והבגידות, באימפריה הרומית. משתאות הפאר, הסביאה וההוללות, הסקס הפרוע והניוון המוסרי, שקלאודיוס כמו עוצם את העיניים כדי לא לראות אותם, לא נעלמו מרומא. ועוד: תפקיד מפתח ממלא בסיפור ידיד נעוריו, הורדוס אגריפס, נכדו של הורדוס הגדול. כך נפרש לעינינו פרק מרתק מתולדות ארץ ישראל במאה הראשונה לספירה.

בעקבות תרגומו העברי החדש והקולח של אביעד שטיר ל"אני, קלאודיוס", הזוכה להצלחה נמשכת, מוגש כאן תרגומו ל"קלאודיוס האל" באותה עברית ישירה, בהירה ועשירה. כל מי שאהב את אני קלאודיוס לא יוכל שלא להיתפס לקסמו של ספר ההמשך.

שנתיים עברו מאז גמרתי לכתוב את הסיפור הארוך המספר כיצד אני, טיבֶּריוּס קְלַאוּדיוּס דְרוּסוּס נֵרוֹן גֶרְמָניקוּס, הנכה, המגמגם, הטיפש של המשפחה, שאף אחד מקרוביו השאפתנים וצמאי הדם לא מצא לנכון לטרוח ולהוציא להורג, להרעיל, להכריח להתאבד, להגלות לאי בודד או להרעיב למוות - כך הם נפטרו זה מזה, אחד־אחד - כיצד אני, קלאודיוס, הארכתי לחיות יותר מכולם, אפילו מאחייני המטורף גאיוּס קָליגוּלָה, והוכרזתי יום אחד באורח לא צפוי כקיסר על־ידי הטוראים והסמלים של משמר הארמון. סיימתי את סיפורי בנקודה דרמטית זו - שיקול־דעת לקוי ביותר מצידי כהיסטוריון מקצועי. אסור להיסטוריון לעצור ברגע של מתח. למען ההגינות, היה עלי להמשיך את הסיפור לפחות עד לשלב הבא. היה עלי לספר מה חשב שְאַר הצבא על המעשה הלא־חוקי בעליל של משמר הארמון, ומה חשב הסנאט, ומה הם חשבו על האפשרות לקבל שליט כל־כך בלתי־מבטיח כמוני, והאם היתה שפיכות דמים, ומה עלה בגורלם של קסיוּס כַיירֵיאָה, אַקְוִוילָה, הטיגְריס - כולם קציני המשמר - וּוִיניקיוּס, שהיה בעלה של אחייניתי, ושאר המתנקשים בחיי קליגולה.

אבל לא, הדבר האחרון שכתבתי היה חוט מחשבותי הלא־מעניין, בעודי נישא על כפיים סָביב־סָביב בחצר הארמון, ישוב באי־נוחות על כתפיהם של שני חיילי משמר ועטרת ענפי האלון העשויה זהב של קליגולה נחה מעוקמת על ראשי.

הסיבה שלא המשכתי בסיפור היתה שכתבתי אותו פחות כחיבור היסטורי מן המניין ויותר כעתירה מיוחדת - התנצלות על כך שהנחתי לעצמי להתמנות לשליט העולם הרומי. אם קראתם את הסיפור, אולי תזכרו שגם סבי וגם אבי היו רפּוּבּליקנים מושבעים, ושאני הלכתי בעקבותיהם; שלטונם של דודי טיבֶּריוּס ושל אחייני קָליגוּלָה רק חיזקו את הדעות הקדומות שלי נגד המונארכיה. בן חמישים שנה הייתי כשנתמניתי לקיסר, ובגיל הזה לא בנקל משנים השקפה פוליטית. אז כתבתי, בעצם, כדי להראות עד כמה הייתי חף מכל רצון למלוך, וכמה חזק היה ההכרח המיידי להיכנע לגחמות החיילים: אילו סירבתי, לא רק אני עצמי הייתי נהרג, אלא גם אשתי מֶסָלינה, שהייתי מאוהב בה בכל מאודי, וגם בננו שטרם נולד (אני תוהה מדוע נקשרים כל־כך לתינוק שטרם נולד?). במיוחד לא רציתי שהדורות הבאים יזכרו אותי כאוֹפּוֹרטוּניסט פיקח שהעמיד פני שוטה, שמר על פּרוֹפיל נמוך והמתין להתפתחויות עד לרגע שבו נודע לו על קשר בארמון נגד הקיסר, ואז הציג את עצמו בעזות־מצח כמועמד לרשת את השלטון. המשך זה של הסיפור נועד לשמש כהתנצלות על המסלול העקמומי שהלכתי בו בשלוש־עשרה שנותי בכס הקיסר. כלומר, אני מקווה להצדיק את מעשַׂי בשלבים שונים של תקופת שלטוני, שנראים לא־עקביים, בכך שאַראה כי הם מתייחסים לָעקרונות המוצהרים שמהם, אני נשבע, מעולם לא התרחקתי במכוּון. אם לא אוכל להצדיק אותם, אני מקווה לפחות להראות את המצב הקשה להחריד שהייתי שרוי בו, ולהניח לקוראַי שיחליטו איזו דרך חלופית, או דרכים חלופיות, נותרו פתוחות בפנַי.

אמשיך אם כן לטוות את חוט העלילה במקום שבו עצרתי. תחילה אשוב ואומר כי מצבה של רומא עלול היה להיות גרוע בהרבה אלמלא הזדמן לביקור בעיר הורדוס אַגְריפַּס, מלך היהודים, שהיה היחיד שבאמת שמר על קור־רוחו במשבר ההתנקשות בקליגולה, והציל את כל הקהל בתיאטרון גבעת הפַּלַטין מפני טבח בידי גדוד שומרי הראש הגרמניים. מוזר, כמעט עד העמוד האחרון בסיפורי לא נתקלו הקוראים בהתייחסות ישירה לתולדות חייו המפתיעות של הורדוס אגריפּס, אף כי חייו הצטלבו בחיי לא אחת. למען האמת, כדי לתת את המקום הראוי להרפתקאותיו, כך שיהיו ראויות שיקראו אותן בפני עצמן, הייתי צריך להפוך אותו לדמות חשובה מדי בסיפור שרציתי לספר: הדגש העיקרי של הסיפור שָכַן במקום אחר. וגם כך, הייתי צריך להיזהר כל העת פן יכרע סיפורי תחת משקלם של עניינים שאינם שייכים בהכרח לעניין. וטוב שהגעתי להחלטה הזאת, כיוון שהורדוס ממלא תפקיד חשוב ביותר בדברים שאני עומד לספר, וכעת, בלי חשש מפני גלישות לנושאים שאינם ממין העניין, אני יכול לספר את סיפור חייו עד לפרשת רצח קליגולה, ולהמשיך אותו במקביל לסיפור שלי עד שאגיע למותו. כך לא תיחלש האחדות הדרמטית, כפי שהיה קורה אילו פרשׂתי את סיפורו על פני שני ספרים.

אין בכוונתי לומר שאני היסטוריון דרמטי: כפי שראיתם, אני נזהר מאוד מהעדפת הצורה על התוכן. אבל האמת היא שפשוט אי־אפשר לכתוב על הורדוס בלי להציג את סיפורו בסגנון תיאטרלי במידת־מה. שהרי כך חי הורדוס עצמו - כמו שחקן ראשי בדרמה - ורעיו לבמה היטיבו לשחק לצידו לכל אורך הדרך. הדרמה שלו לא היתה על־פי המסורת הקלאסית הטהורה, אף כי חייו נגדעו לבסוף באופן טראגי קלאסי, בנקמה אלוהית על חטא הגאווה היווני, כמקובל - לא, היו בה יותר מדי אלמנטים לא־יווניים. לדוגמה, האל שהביא עליו את נקמתו לא היה אחד מאלי קהילת האוֹלימפּוֹס האלגנטית: זה היה כנראה האל המשונה ביותר שתמצאו בכל נחלות שלטוני העצומות, ולצורך העניין אף מחוצה להן - אֵל שאין שום פסל או תמונה שלו, אל שנאסר על מאמיניו האדוקים להעלות את שמו על דל שפתיהם (אף כי הם קוצצים את עורלותיהם לכבודו ומקיימים מיני מנהגים משונים וברבריים אחרים), ושנאמר עליו כי הוא חי לבדו, בירושלים, בארון עתיק מעץ ארז מרופד עורות תַחַש צבועים תכלת, ומסרב לבוא בכל מגע עם אלים אחרים בעולם או אף להכיר בקיומם. מלבד זאת, בסיפור חייו של הורדוס התערבה יותר מדי פארסה בטרגדיה, כך שחייו אינם נושא הולם שמחזאי יווני כלשהו בן תור הזהב היה יכול לטפל בו. תארו לכם את סוֹפוֹקְלֵס הנקי מרבב מתמודד עם הניסיון לטפל בנימה פּוֹאטית רצינית בחובותיו של הורדוס! אבל, כפי שאמרתי, כעת עלי לספר לכם באריכות־מה את מה שלא סיפרתי לכם עד עתה. והתוכנית הטובה ביותר תהיה לגמור כאן ועכשיו עם תולדות חייו עד כה, לפני שאמשיך ואתאר התרחשויות חדשות. אם כן, כאן מתחיל סוף־סוף

סיפורו של הורדוס אגריפס

הוֹרדוֹס אַגְריפַּס, זאת עליכם להבין, לא היה קרוב משפחה בדם או בנישואים של מַרקוּס וִיפְּסַניוּס אַגְריפָּה הדגול, מצביאו של אַוּגוּסטוּס, שנשא לאישה את בתו היחידה יוּליה, והיה כך לסבם של אחייני קָליגוּלָה ואחייניתי אַגְריפּינילָה. הוא גם לא היה אחד מעבדיו המשוחררים של אַגְריפָּה, אם כי בהחלט עשויים הייתם לחשוב כך - מנהגם של עבדים משוחררים ברומא הוא לאמץ את שם המשפחה של אדוניהם־לשעבר, כאות תודה. לא, הדבר היה כך: הוא נקרא בשם זה לזכרו של אותו אַגְריפָּה מפורסם, שמת מעט לפני־כן, והשם ניתן לו על־ידי סבו, הורדוס הגדול מלך היהודים. שכן אותו זקן מדהים ואיוֹם חב את כס מלכותו לעסקיו עם אַגְריפָּה, לא פחות משחב אותו לחסוּת שפרשׂ עליו אוגוסטוס כבעל־ברית שימושי במזרח הקרוב.

מוצאה של משפחת הורדוס היה מאֱדוֹם, חבל הגבעות השוכן בין ערב ודרום יהודה: זו לא היתה משפחה יהודית. הורדוס הגדול, שאמו היתה בת עֲרָב, קיבל מיוּליוּס קיסר את השלטון על הגליל באותה עת שהשלטון על יהודה ניתן לאביו. הוא היה אז בן חמש־עשרה בלבד. הוא הסתבך בצרות כמעט מייד, על שהוציא להורג אזרחים יהודים ללא משפט, בניסיון לדכא את שודדי הדרכים באזור, והובא בפני הסנהדרין, בית־הדין היהודי העליון. הוא הפגין שחצנות רבה באותו מעמד, כשהופיע בפני השופטים בגלימת ארגמן ומוקף חיילים חמושים, אבל הקדים ויצא בסתר מירושלים לפני שייגזר דינו. המושל הרומי של סוריה, שאליו בא כדי לבקש את הגנתו, נתן לו מינוי חדש באותה פּרוֹבינקיה, כמושל על מחוז ליד לבנון.

אם נקצר את סיפור המעשה, אותו הורדוס הגדול, שאביו מת בינתיים מהרעלה, נעשה מלך היהודים בצו משותף שהוציאו סבי אנטוֹניוּס והדוד־רבא שלי אַוּגוּסטוּס (שאז נקרא עדיין אוֹקטביאנוּס), ושלט במשך שלושים שנה, בכבוד וביד קשה, על נחלה שהלכה והתרחבה ללא הרף כַּטוֹב על לב אוגוסטוס. הוא נשא לא פחות מעשר נשים, בזו אחר זו, ביניהן שתיים מאחייניותיו, ולבסוף מת, לאחר כמה נסיונות התאבדות שלא צלחו, מן המחלה שהיא אולי הכואבת והמגעילה ביותר שמכיר מדע הרפואה. מעולם לא שמעתי שם אחר למחלה מלבד מכת הורדוס, ולא ידוע לי שמישהו אחר סבל ממנה לפניו, אבל התסמינים היו בּוּלמוּס של רעב ואחריו הקאות, קיבה מרקיבה, הבל־פה שריחו כריח נבלה סרוחה, רימות המתרבות באיבר המין וזרם מימי ובלתי־פוסק מן המעיים.

המחלה גרמה לו ייסורים בלתי־נסבלים והרתיחה את אופיו, שגם כך היה חמום למדי, לכלל טירוף גמור. היהודים אמרו שהיה זה עונשו של האל שלהם על שני נישואי העריות שלו. אשתו הראשונה היתה מרים, ממשפחת המכבים המפורסמת, והורדוס היה מאוהב בה עד למעלה ראש. אבל פעם אחת, כשיצא מירושלים כדי לפגוש את סבי אנטוניוס בלָאוֹדיקֵיאָה שבסוריה, הוא השאיר הוראה סודית לממונה על הבית, ובה נאמר כי אם ייפול קורבן לתככיהם של אויביו יש להרוג את מרים, כדי שלא תיפול לידי אנטוניוס; והוא עשה זאת שנית מאוחר יותר, כשיצא לפגוש את אוגוסטוס ברודוס (גם לאנטוניוס וגם לאוגוסטוס יצאו מוניטין מפוקפקים כרודפי תענוגות). כשגילתה מרים את דבר ההוראות הסודיות היא נמלאה טינה, ואמרה בנוכחות אמו ואחותו של הורדוס דברים שמוטב היה אילו שמרה לעצמה. שכן השתיים, מתוך קנאתן במרים על השפעתה העזה על הורדוס, חזרו על הדברים באוזניו ברגע שחזר, ובהזדמנות זו גם העלילו עליה שנָאֲפָה בהיעדרו מתוך נקמה וקריאת תיגר - ואף נקבו בשמו של הממונה על הבית כמאהבה.

הורדוס הוציא את שניהם להורג. אבל לאחר מכן אחזו בו יגון וחרטה גדולים כל־כך, עד שנתקף בחום גבוה שכמעט הרג אותו; וכשהחלים היה מזגו כל־כך רע ופראי עד שבגלל צל־צילו של חשד היה מוציא להורג אפילו את חבריו הטובים ביותר ואת קרובי משפחתו הקרובים. בנה הבכור של מרים היה אחד מרבים שנפלו קורבן לזעמו של הורדוס: הוא ואחיו הוצאו להורג בשל אשמה שהטיח בהם אחיהם־למחצה, שגם אותו הוציא הורדוס להורג מאוחר יותר, לפיה זממו להתנקש בחיי אביהם.

אוגוסטוס העיר בשנינה על ההוצאות להורג הללו: "הייתי מעדיף להיות חזירו של הורדוס ולא בנו". זאת כיוון שהורדוס, יהודי בדתו, היה מנוע מלאכול בשר חזיר, ולכן ניתן היה לצַפּוֹת שחזיריו ימותו בשיבה טובה. אותו נסיך ביש־מזל, בנה הבכור של מרים, היה אביו של חברִי הוֹרדוֹס אַגְריפַּס, שאותו שלח הורדוס הגדול לרומא בגיל ארבע, מייד לאחר שהותיר אותו יתום מהוריו, כדי שיתחנך בחצר אוגוסטוס.

הורדוס אגריפּס ואני היינו בדיוק באותו הגיל, והתראינו לעיתים קרובות מאוד הודות לחברי היקר פּוֹסְטוּמוּס, בנו של אגריפּה, שמטבע הדברים הורדוס אגריפּס נקשר אליו מאוד. הורדוס היה נער יפה־תואר, והיה אחד מחביביו של אוגוסטוס, שהיה בא למגורים בבית־הספר לבנים כדי לשחק שם בפוֹרְפֶרָה ובחמור־חדש ובקליעה למטרה. אבל איזה מין פרחח קטן הוא היה! היה לאוגוסטוס כלב שהיה אהוב עליו, אחד מכלבי השמירה פרועי־הזנב המשמשים במקדשים באַדְרָנוֹס ליד הר אֶטְנָה, שלא היה מציית לאיש מלבד אוגוסטוס, אלא אם כן היה אוגוסטוס אומר לו בהחלטיות "ציית להוראותיו של כך־וכך עד שאקרא לך שוב". אז היה היצור עושה כפי שנאמר לו, אבל תוך מבטי כמיהה אומללים כלפי אוגוסטוס בעודו מתרחק. הורדוס הקטן הצליח איכשהו לפתות את הכלב הזה, כשהיה צמא, לשתות קערה של יין חזק מאוד, עד שהיה מבוסם כמו חייל זקן מן השורה ביום שיחרורו. אחר־כך תלה לצווארו פעמון עיזים, צבע את זנבו בצהוב־זְעַפְרָן ואת רגליו וזַרְבּוּבוֹ באדום־ארגמן, קשר לרגליו שלפוחיות שתן של חזיר וכנפי אווז לכתפיו, ושילח אותו בחצר הארמון. כשהתגעגע אוגוסטוס לחיית שעשועיו וקרא "טיפוֹן, טיפוֹן, איפה אתה?", והחיה המשונה הזו הידסה אליו מבעד לשער, היה זה אחד הרגעים המגוחכים ביותר במה שמכונה "תור הזהב הרומי". אבל הדבר קרה ביום־כל־השוטים לכבודו של האל סַטוּרְן, ולכן נאלץ אוגוסטוס לקבל זאת ברוח טובה.

חוץ מזה, היה להורדוס נחש מאולף שהוא לימד אותו לצוד עכברים והיה שומר אותו תחת הגלימה בשעות הלימודים, כדי לשעשע את חבריו כשהמורה היה מפנה את גבו. הוא הסיח כל־כך את דעתם של התלמידים האחרים, עד שבסופו של דבר הוא נשלח ללמוד איתי אצל אָתֵנוֹדוֹרוֹס, המורה הזקן ולבן־הזקן שלי מן העיר טַרְסוֹס. הוא ניסה גם על אָתֵנוֹדוֹרוֹס, כמובן, את תעלולי הנערוּת שלו, אבל אתנוֹדוֹרוֹס קיבל אותם בכזו ספורטיביות, ואני כל־כך לא הזדהיתי איתם (כי אהבתי את אתנוֹדוֹרוֹס), עד שמהר מאוד הוא הפסיק.

הורדוס היה נער מבריק עם זיכרון מופלא וכישרון מיוחד לשפות. אתנוֹדוֹרוֹס אמר לו פעם: "הורדוס, יבוא יום ויקראו לך למלא תפקיד רם ונישא במולדתך. עליך לחיות כל שעה ושעה של נעוריך בהכנה לייעוד הזה. עם הכשרונות שלך עוד תהיה לבסוף שליט רב־עוצמה כמו סבך הורדוס".

הורדוס ענה לו: "טוב ויפה, אתנוֹדוֹרוֹס, אבל יש לי משפחה גדולה ורעה. אתה פשוט לא מסוגל לתאר לך איזו חבורה רצחנית הם, פושעים גדולים כאלה לא היית פוגש אפילו אחרי שנה של נסיעה בעולם; ומאז שסבא שלי מת לפני שמונה שנים, הם לא השתפרו כהוא־זה, כך נודע לי. אם איאלץ לשוב למולדתי, אינני צופה שאאריך ימים יותר מחצי שנה. (זאת אמר גם אבי המנוח כשהתחנך כאן ברומא בביתו של אַסיניוּס פּוֹליוֹ. ודודי אלכסנדר שהיה איתו אמר אותו הדבר. והם צדקו.) דודי מלך יהודה הוא גלגול מחודש של הורדוס הגדול, אבל חטאיו מרושעים במקום שיהיו מפוארים; והדודים שלי פיליפּוֹס ואלכסנדר הם צמד שועלים ערמומיים".

"צדיק אחד יכול לנצח רשעים רבים, נסיך קטן שלי", אמר אתנוֹדוֹרוֹס. "זכוֹר שהעם היהודי נוהה אחר המידה הטובה יותר מאשר כל עם אחר בעולם: אם תוכיח את עצמך כצדיק הם יעמדו מאחוריך כאיש אחד".

הורדוס השיב: "המידה הטובה היהודית אינה עולה בקנה אחד עם המידה הטובה היוונית־רומית,^[1] זו שאתה מטיף לה, אתנוֹדוֹרוֹס. אבל רוב תודות על מילותיך הנבואיות. אתה יכול לסמוך עלי: כשאהיה למלך אהיה מלך טוב באמת; אבל עד שאשב בכס המלכות אינני יכול להרשות לעצמי להיות צדיק גדול יותר משאר בני משפחתי".

אשר לאופיו של הורדוס, מה אפשר לומר? רוב בני־האדם - על־פי נסיוני - אינם צדיקים ואינם מנוּולים, לא טובי־לב ולא רעי־לב. הם קצת מזה וקצת מזה, ולאורך זמן אינם ולא כלום: בינוניות נחותה. אבל אנשים ספורים נותרים נאמנים לאופי קיצוני יחיד: אלה הם האנשים שטובעים את חותמם בהיסטוריה יותר מכל, ועלי לחלק אותם לארבע קבוצות. תחילה מנוּולים בעלי לב של אבן - דוגמה בולטת לטיפוס הזה היה מַקְרוֹ, מפקד חיל המשמר בימי שלטונם של טיבּריוּס וקליגוּלה. אחריהם באים צדיקים שגם להם לב של אבן - דוגמה בולטת לאלה הוא קאטוֹ הקֶנסוֹר, שמחשבה עליו מעבירה בי חלחלה. הקבוצה השלישית הם צדיקים בעלי לב זהב, כמו אתנוֹדוֹרוֹס הזקן או גֶרְמָניקוּס, אחי האומלל שנרצח. ואחרונים, והנדירים ביותר, הם המנוולים בעלי לב זהב, ומביניהם היה הורדוס אגריפּס הדוגמה המושלמת ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

המנוולים בעלי לב זהב, אותם אנטי־קאטוֹאים, הם־הם החברים הטובים ביותר בשעת צרה. אינך מצפה מהם לשום דבר. אין להם אפילו שמץ של עקרונות, כפי שהם עצמם מודים בפה מלא, והם מתחשבים רק בטובתם שלהם. אבל לֵךְ אליהם בשעת פורענות וייאוש ואמור להם, "בשם האלים, עשה דבר זה־או־אחר למעני", וכמעט בטוח שהם יעשו זאת - לא כטובה בין חברים, אלא, כך יגידו, כי זה מתאים לתוכניותיהם העקמומיות: ואל־לך להודות להם. האנטי־קאטוֹאים האלה הם בזבזנים ומהמרים, אבל לפחות הם עדיפים על קמצנים. הם מתרועעים ללא הרף עם שתיינים, רוצחים שכירים, אנשי עסקים רמאים וסרסורים; אבל לעיתים רחוקות תראה אותם עצמם נותנים עינם בכוס, ואם הם מארגנים התנקשות בחייו של מישהו - הרי לבטח לא יישפכו דמעות רבות על הקורבן, והם גוזלים את כספם של הגזלנים העשירים ולא של נזקקים חפים־מפשע, והם אינם באים אל אף אישה נגד רצונה.

הורדוס עצמו התעקש תמיד כי הוא פושע מבטן ומלידה. ואני הייתי עונה, "לא, אתה איש טוב בטבעך העוטה מסכה של פושע". הוא היה מתרגז למשמע הדברים. חודש או חודשיים לפני מותו של קליגולה היתה לנו שיחה כזו. בסופה הוא אמר, "רוצה שאספר לך על עצמך?" - "אין צורך", אמרתי לו, "אני השוטה הרשמי של הארמון". "ובכן", הוא אמר, "יש שוטים המעמידים פני חכמים, וחכמים המעמידים פני שוטים, אבל אתה האיש הראשון שאני פוגש שהוא שוטה המעמיד פני שוטה. ויום אחד עוד תראה, ידידי, עם איזה מין יהודי צדיק יש לך כאן עסק".