פוטין: האיש ללא פנים, נחשף בספר חדש | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"לכן אין זה נכון לומר: ’כי במקום שם הפחד, שם גם נמצאת הבושה’; אלא במקום שישנה בושה, שם יש גם פחד, אם כי הבושה לא נמצאת בכל מקום שבו יש פחד."

חייו ומותו של סוקרטס
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
פוטין: האיש ללא פנים, נחשף בספר חדש

פוטין: האיש ללא פנים, נחשף בספר חדש


מאשה גסן לא נבהלה כשזכתה לליווי צמוד של אנשי ביטחון, היא לא נבהלה כשניתקו לה את קו הטלפון, היא לא נרתעה כשפיטרו אותה מעבודתה כעיתונאית ולא הפסיקה להשמיע את קולה גם כשהרגישה שמאיימים על חייה. מאשה גסן, מחברת הביוגרפיה "פוטין: האיש ללא פנים" מספרת במבוא לספר איך הכל התחיל.

"התעוררתי כי מישהו טילטל אותי. פניה של קייט נראו מבוהלות. "אומרים ברדיו משהו על גַלינָה," היא לחשה. "ואקדח. נדמה לי... אני לא מבינה."

קמתי מהמיטה ודישדשתי אל המטבח הקטנטן, שם הכינה קייט את ארוחת הבוקר והקשיבה ל"אֶקוֹ מוסקבה", התחנה הטובה ביותר של חדשות ודיבורים ברדיו. זה היה בוקר שבת, בהיר ורענן מן הרגיל במוסקבה בחודש נובמבר. לא הייתי מודאגת; משום־מה, הפחד של קייט לא הרשים אותי. מה שלא שמעה — או, לאור הרוסית הדלה שלה, מה שהיה נדמה לה שהיא שומעת — היה עשוי להיות תחילתו של עוד סיפור גדול. כמי שהיתה כתבת ראשית של שבועון החדשות המוביל ברוסיה, איטוֹגי, הרגשתי שסיפורים גדולים הם השטח שלי. והיו המון סיפורים גדולים. במדינה שהיתה עסוקה בלהמציא את עצמה, כל עיר, כל משפחה וכל מוסד היו במובן מסוים ארץ לא נודעת. השנה היתה 1998. כבר מתחילת שנות התשעים, כמעט כל דבר שכתבתי היה בעצם סיפור שלא סופר. חלק גדול מזמני שהיתי מחוץ למוסקבה, בנסיעות לאזורי עימות ולמכרות זהב, לבתי יתומים ולאוניברסיטאות, לכפרים נטושים ולערי נפט צומחות, וכתבתי את הסיפורים שלהם. השבועון, בבעלותו ובמימונו של איל הון שהחזיק גם ב"אֶקוֹ מוסקבה", ידע להכיר טובה: איש לא שאל שאלות לגבי תוכנית המסעות הבזבזנית שלי, ולעיתים קרובות הכתבות שלי פורסמו בעמוד השער.

במילים אחרות, הייתי אחת מאותם צעירים שזכו בכל הקופה בשנות התשעים. רבים מהמבוגרים או הצעירים ממני שילמו ביוקר על המהפך. המבוגרים יותר איבדו את חסכונותיהם בגלל האינפלציה המשתוללת, ואת זהותם בגלל מה שנראה כחורבן של כל המוסדות הסובייטיים. הצעירים יותר גדלו בצל הפחד של הוריהם, ולא פעם גם בצל כישלונם. אבל אני הייתי בת 24, ובני גילי ואני הקדשנו את שנות התשעים להנחת היסודות להצלחתנו המקצועית ולְמה שהיו בעינינו אורח חיים ומוסדות של חברה חדשה. גם כשנדמה היה שפשיעה אלימה מתפשטת ברוסיה כמו מגפה, פיתחנו תחושת ביטחון מוזרה: התבונַנו בעולם התחתון, ולעיתים תיארנו אותו, בלי שנחשוש אפילו לרגע שהוא עלול להשפיע על קיומנו. יותר מזה, הייתי בטוחה שהמצב רק ילך וישתפר. זמן קצר קודם לכן רכשתי דירה קוֹמוּנַלית לשעבר, מתפוררת ורעועה, ממש בליבה של מוסקבה. התחלתי לשפץ אותה ותיכננתי לעזוב את הדירה ששׂכרתי עם קייט, עורכת בריטית שהועסקה בפרסומי תעשיית הנפט. בדמיוני כבר ראיתי את עצמי מקימה משפחה בדירה החדשה. ובאותה שבת ממש הייתי אמורה להיפגש עם קבלן השיפוצים ולקנות אבזרים לאמבטיה.

קייט הצביעה על מכשיר הרדיו־טייפ כאילו הוא מפיץ חומרים רעילים, ותלתה בי מבט שואל. גלינה סְטארוֹבוֹיטוֹבָה, שהקריין חזר על שמה שוב ושוב, היתה צירה בדוּמָה, הבית התחתון של הפרלמנט, אחת הפוליטיקאיות הידועות ברוסיה, וחבֵרה. בסוף שנות השמונים, כשהאימפריה עמדה לקרוס, נעשתה סְטארוֹבוֹיטוֹבָה, אתנוגרפית במקצועה, לפעילה למען הדמוקרטיה ולדוברת הבולטת ביותר של אנשי חבל נָגוֹרנוֹ־קָרָבּאךְ, מובלעת ארמנית באָזֶרְבַּייג'אן, אשר באותם ימים נסחפה אל הראשון בסדרה של עימותים חמושים על רקע אתני שעתידים לציין את התפרקותו של הגוש המזרחי. בדומה לעוד כמה אקדמאים שנהפכו לפוליטיקאים, היא נחשפה לאור הזרקורים כמעט בבת אחת. אף שחייתה בלנינגרד משחר ילדותה, הארמנים מינו אותה לנציגתם בבחירות הדמוקרטיות לכאורה לסובייט העליון, בית המחוקקים של רוסיה הסובייטית, וב־1989 היא נבחרה לתפקיד ברוב סוחף. בסובייט העליון היא נעשתה למנהיגת "הקבוצה הבין־אזורית", סיעת מיעוט פרו־דמוקרטית שעם מנהיגיה נמנו גם אנדריי סחרוב ובוריס ילצין. ב־1990, כשנבחר ילצין לנשיא רוסיה, תפקיד שהיה אז טקסי במהותו וטרם התגבש סופית, היתה גלינה ליד ימינו, יועצת רשמית בנושאים אתניים ויועצת בלתי רשמית בכל עניין אחר, כולל מינויים ממשלתיים. ב־1992 שקל ילצין למנות את גלינה לשׂרת ההגנה; מינוי כזה, של אישה, אזרחית, האוחזת בדעות המשיקות לפָּציפיזם, היה עשוי להיות מחווה דרמטית בסגנון שאיפיין את ילצין בתחילת שנות התשעים, מסר ולפיו דבר לא יהיה עוד כשהיה, לא ברוסיה ואולי גם לא בעולם כולו.

האמונה שדבר לא יהיה עוד כשהיה תפסה מקום מרכזי בסדר היום של גלינה, שהיה קיצוני אפילו באמות המידה של הפעילים למען הדמוקרטיה ברוסיה בתחילת שנות התשעים. כחברה בקבוצה קטנה של עורכי דין ופוליטיקאים, היא ניסתה ללא הצלחה להעמיד למשפט את המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. היא ניסחה טיוטת חוק שעניינהּ "לוּסטרציה", מילה שמקורה ביוונית עתיקה ופירושה, בהקשר הזה, טיהור. בארצות הגוש המזרחי לשעבר החל המונח לציין את תהליך סילוקם של סוכנים חשאיים שפעלו בשירות המפלגה והמשטרה החשאית ממשרות ציבוריות. ב־1992 נודע לגלינה כי הק־ג־ב יסד מחדש ארגון מפלגתי פנימי — הפרה ישירה של הצו שפירסם ילצין אחרי ניסיון ההפיכה הכושל באוגוסט 1991 ואשר בו הוציא אל מחוץ לחוק את המפלגה הקומוניסטית הרוסית. במפגש פומבי שנערך ביולי 1992 היא ניסתה לעמת את ילצין עם הגילוי, והוא היסה אותה בגסות, מה שסימן את סיום דרכה של גלינה בממשל ילצין, וגם את נטייתו הגוברת של ילצין עצמו לאמץ עמדה פשרנית כלפי שירותי הביטחון והקומוניסטים המושבעים הרבים שנותרו בשלטון או בקרבתו. אחרי שסולקה, גלינה ניסתה לקדם עוד את חוק הלוּסטרציה אך ללא הצלחה, ואז נטשה כליל את הפוליטיקה הרוסית ועקרה לארצות הברית, תחילה למכון האמריקאי לשלום בוושינגטון ואחר כך למשרת הוראה באוניברסיטת בראון.

בפעם הראשונה שראיתי את גלינה, לא הצלחתי לראות אותה: הסתירו אותה מאות אלפי אנשים שהגיעו לכיכר מַיאקוֹבסקי שבמוסקבה ב־28 במרץ 1991 כדי להשתתף בעצרת תמיכה בילצין. זה היה זמן קצר אחרי שהנשיא הסובייטי, מיכאיל גורבצ'וב, נזף בפומבי בילצין; הוא גם פירסם צו שאסר לקיים הפגנות מחאה בעיר. באותו בוקר הוכנסו טנקים לעיר והוצבו באופן שהִקשה ככל האפשר את ההגעה למקום העצרת הפרו־דמוקרטית האסורה. המארגנים, בתגובה, פיצלו את העצרת לשניים כדי להקל את ההגעה לפחות לאחד ממקומות ההתכנסות. זה היה ביקורי הראשון במוסקבה אחרי עשר שנים שבהן חייתי מחוץ לגבולות רוסיה. במקרה גם התאכסנתי בדירתה של סבתי, ליד כיכר מַיאקוֹבסקי. כשהתברר לי שהרחוב הראשי, טְוורְסְקאיָה, חסום, חציתי כמה חצרות, פניתי במעבר מקומר ותכף נמצאתי בלב ההמון. לא ראיתי דבר חוץ מראשי אנשים במבט מאחור ושורה של מעילי צמר אפורים ושחורים, זהים כמעט. אבל הצלחתי לשמוע קול נשי רועם מעל לקהל, מדבר על חסינותה של הזכות החוקתית להתקהל. נפניתי אל האיש שלידי. הוא החזיק בידו שקית ניילון צהובה, וידו השנייה אחזה בכף ידו של ילד. "מי מדברת?" שאלתי. "סְטארוֹבוֹיטוֹבָה," הוא ענה. באותו הרגע החלה האישה לסחוף אחריה את ההמון בקריאה קצובה בת ארבע הברות שהידהדה, כך נדמה היה, בכל רחבי העיר: רוס־יה! יל־צין!" בתוך פחות מחצי שנה עתידה ברית המועצות לקרוס בפועל, וילצין עתיד להיות למנהיגהּ של רוסיה חדשה, דמוקרטית. עוצמתו של התהליך הבלתי הנמנע התחוורה לרבים, ואני בכללם, באותו יום בחודש מרץ, כשתושבי מוסקבה התייצבו אל מול הממשל הקומוניסטי והטנקים שלו והתעקשו לומר את דברם בכיכר העיר.

איני זוכרת מתי בדיוק פגשתי את גלינה באופן אישי, אבל התיידדנו בשנה שבה לימדה באוניברסיטת בראון. היא היתה אורחת קבועה בבית אבי שבאזור בוסטון. אני דילגתי הלוך וחזור בין ארצות הברית למוסקבה, וגלינה היתה עבורי מעין יועצת סתרים ומורת דרך בנבכי הפוליטיקה הרוסית, אף שמפעם לפעם טענה בתוקף שחזרתה לאקדמיה היא סופית. מחאותיה אלה ודאי הגיעו לקיצן בדצמבר 1994, כשפתח ילצין במתקפה צבאית על הרפובליקה הצ'צ'נית, שהתנתקה באופן חד־צדדי מהפדרציה הרוסית. היועצים שהקיפו אותו הבטיחו לו כנראה שניתן יהיה לדכא את ההתקוממות במהירות ובמחיר נסבל. גלינה הבינה שהמלחמה החדשה היא אסון ודאִי ואיוּם גדול מאין כמוהו על הדמוקרטיה הרוסית. באביב היא נסעה להרי אוּרל כדי לעמוד בראש ועידה שהתכנסה במטרה לשקם את מפלגתה, "רוסיה הדמוקרטית", שהיתה בעבר הכוח הפוליטי החזק ביותר במדינה. אני סיקרתי את הוועידה עבור העיתון הרוסי המוביל באותה עת, אבל בדרכי לעיר צֶ'ליאבּינסק — מסע של שלוש שעות טיסה ושלוש שעות נסיעה באוטובוס — שדדו אותי. הגעתי לצֶ'ליאבּינסק לקראת חצות, רועדת וחסרת פרוטה, ונתקלתי בגלינה בלובי של המלון. היא חזרה זה עתה מיום ארוך של פגישות מורטות עצבים. לפני שהספקתי לומר מילה, היא גררה אותי למעלה אל חדרה, ושם תחבה לידי כוסית וודקה והתיישבה להכין לי כמה כריכי סלאמי קטנים. היא הלוותה לי כסף לכרטיס חזרה למוסקבה.

גלינה, בלי ספק, הפגינה יחס אמהי כלפי — הייתי בגילו של בנה, שעקר לאנגליה עם אביו בזמן שאמו נהפכה לפוליטיקאית מובילה — אבל לסיפור הכריכים היה מימד נוסף: במדינה שבה מודלים לחיקוי בתחום הפוליטי נעו בין קומיסר במעיל עור לבין דמותו התשושה והבלויה של האָפָּרטצ'יק, איש מנגנון המפלגה הקומוניסטית, גלינה ניסתה להיות יצור מזן חדש לגמרי, פוליטיקאית שהיא גם בן אדם. בוועידה פמיניסטית ברוסיה היא הדהימה את הקהל כשהפשילה את חצאיתה וחשפה את רגליה. היא רצתה להפריך את דבריו של פוליטיקאי כלשהו, שאמר עליה שיש לה רגליים עקומות. היא התראיינה לאחד מראשוני מגזיני הכרוֹמוֹ הרוסיים וסיפרה על הקשיים שבהם נתקלים אנשים הסובלים מעודף משקל קיצוני, כמוה, כשהם מחפשים בגדים במידות שיתאימו להם. במקביל היא המשיכה לקדם בלהט ובעקשנות את סדר היום החוקתי שלה. בסוף שנת 1997, למשל, היא ניסתה לשוב ולקדם את הצעת החוק בנושא הלוּסטרציה, ושוב נכשלה. ב־1998 היא שקעה בחקירת מקורות המימון למסעות הבחירות של כמה מיריביה הפוליטיים החזקים ביותר, ובהם הדובר הקומוניסטי של הדוּמה, הבית התחתון של הפרלמנט (המפלגה הקומוניסטית שוב היתה חוקית, ואף זכתה לאהדה).

שאלתי אותה מדוע החליטה לחזור לפוליטיקה, אף שידעה היטב שלעולם לא תהיה לה ההשפעה שהיתה לה בעבר. היא ניסתה לענות לי כמה פעמים, ותמיד גימגמה משהו על דחף פנימי שמניע אותה. לבסוף התקשרה אלי מבית חולים שבו אושפזה לשם ניתוח. לפני שהרדימו אותה, היא הירהרה בחייה וסוף־סוף מצאה דימוי שנראה לה הולם. "יש אגדה יוונית עתיקה על הַרְפִּיוֹת, מין מפלצות עם גוף אישה וכנפיים וטפרים של עיט," סיפרה לי. "הן רוחות רפאים שמתעוררות לחיים רק כשהן שותות דם אדם. חיים של מלומד הם חיי רפאים. כשאדם לוקח חלק בהגשמת העתיד, אפילו חלק קטן מהעתיד — וזאת נשמת אפה של הפוליטיקה — רוח הרפאים יכולה להתעורר לחיים. אבל כדי שזה יקרה, הוא צריך לשתות דם, וגם את דמו שלו."

כמו קייט, גם אני נעצתי מבט במכשיר הרדיו־טייפ, שפלט נפצוצים קלים, כאילו המילים הבוקעות מהרמקולים תובעות מאמץ מיוחד. הקריין אמר שגלינה נורתה למוות כמה שעות קודם לכן, במדרגות של בניין הדירות שבו גרה בסנט פטרבורג. היא הגיעה בערב בטיסה ממוסקבה, והיא ועוזרהּ הפרלמנטרי לענייני חקיקה, רוּסְלאן לינְקוֹב, ערכו ביקור קצר בבית הוריה של גלינה ואחר כך המשיכו לדירתה, סמוך לתעלת גְריבּוֹיֶדוֹב, באחד הרחובות היפים בעיר. כשנכנסו לבניין, חדר המדרגות היה חשוך, שכן המתנקשים שארבו על המדרגות פירקו את נורות החשמל. אף־על־פי כן המשיכו גלינה ורוּסְלאן ועלו במדרגות, תוך שיחה על תביעה שהגישה אחת המפלגות הלאומניות נגד גלינה זמן קצר קודם לכן. ואז נשמע קול נפץ והבזיק אור. קולה של גלינה לא נשמע עוד. רוּסְלאן צעק, "מה אתם עושים?" והסתער על מקור האור והקול. הוא ספג את שני הקליעים הבאים.

רוסלאן, ככל הנראה, איבד את הכרתו לזמן קצר, וכשהתאושש הצליח להתקשר לְעיתונאי מהטלפון הנייד שלו. העיתונאי הזעיק את המשטרה. ועכשיו, סיפר לי הקול הבוקע ממכשיר הרדיו־טייפ, גלינה מתה, ורוסלאן, שגם אותו הכרתי וחיבבתי, מאושפז בבית החולים במצב קשה.

אילו היה הספר שלפניכם רומן, הדמות שלי היתה ודאי עוזבת הכול למשמע החדשות על מות חברתה, ומתוך הבנה שהחיים השתנו לנצח, ממהרת לעשות משהו, כל דבר שהולם את הרגע. אבל בחיים האמיתיים, רק לעיתים רחוקות אנחנו יודעים מתי חיינו משתנים ללא תקנה או איך להגיב כשניחת עלינו אסון. יצאתי כמתוכנן לקנות אבזרים לאמבטיה לדירה החדשה שלי. רק כששאל אותי ראש צוות הפועלים שהתלווה אלי, "שמעת על סטארובויטובה?", קפאתי במקומי. אני זוכרת שהשפלתי מבט אל מגפַי ואל השלג האפור הכבוש ברגליהם של אלפי בעלי בתים שאפתנים. "היינו אמורים לבנות לה חניה מקורה," הוא אמר. דווקא אז, משום־מה, כשעלה על דעתי שחברתי כבר לא תזדקק לחניה המקורה ההיא, קלטתי מה רב חוסר האונים שאני חשה, ועד כמה אני מבוהלת וכועסת. זינקתי למכוניתי, נסעתי לתחנת הרכבת ועליתי על הרכבת לסנט פטרבורג כדי לנסות לכתוב את הסיפור על מה שקרה לגלינה סטארובויטובה.

בשנים שלאחר מכן, לסירוגין, שהיתי בסנט פטרבורג כמה שבועות ברציפות בכל פעם. היה כאן עוד סיפור שעדיין לא סופר — סיפור גדול הרבה יותר מאלה שכבר כתבתי, גדול הרבה יותר אפילו מסיפור רציחתה, בדם קר, של אחת הפוליטיקאיות הידועות במדינה. בסנט פטרבורג גיליתי עיר — העיר השנייה בגודלה ברוסיה — שהיא מדינה בתוך מדינה. עיר שבה הק־ג־ב — הארגון שנגדו ניהלה סטארובויטובה את מאבקה החשוב מכול, והאבוד מכול — הוא כל־יכול. עיר שהפוליטיקאים והעיתונאים בה בטוחים שמצותתים למכשירי הטלפון שלהם ולמשרדיהם, וככל הנראה גם צודקים. עיר שמקרי רצח של פוליטיקאים ושל אנשי עסקים בכירים הם בה עניין שבשגרה. ועיר שבה עשוי אדם למצוא את עצמו בקלות מאחורי סורגים בגלל עסקה שהתפוצצה. במילים אחרות, מצב דומה עד מאוד למצבה של רוסיה כולה כעבור מספר שנים, כשישלטו בה האנשים ששלטו בסנט פטרבורג בשנות התשעים.

מעולם לא נודע לי מי הזמין את רציחתה של גלינה סטארובויטובה (שני הגברים שהורשעו ברצח אחרי שנים היו רק רוצחים שכירים). מעולם לא נודע לי גם מה היה המניע. אבל גיליתי כי במשך שנות התשעים, כשצעירים כמוני בנו להם חיים חדשים בארץ חדשה, התקיים עולם מקביל לצד העולם שלנו. סנט פטרבורג שימרה ושיכללה רבות מהתכונות המרכזיות של המדינה הסובייטית: שיטת ממשל הנלחמת באויביה עד חורמה — מערכת סגורה, מוכה בשיגעון רדיפה, השואפת לשלוט בכול ולמגר כל דבר שאינה יכולה לשלוט בו. אי־אפשר לקבוע מה הוביל לרצח סטארובויטובה, בדיוק מפני שהפיכתה לאויבת המערכת עשתה אותה למטרה חיה, לאישה שגורלה נחרץ. הייתי באזורי מלחמה רבים, ביצעתי את עבודתי תחת אש פגזים, אבל זהו ללא ספק הסיפור המפחיד ביותר שכתבתי. עד אז מעולם לא נאלצתי לתאר מציאות כה אטומה וכה אכזרית, כה נחרצת וכה חסרת רחמים, כה מושחתת ונטולת כל שמץ חרטה.

בתוך כמה שנים תימצא רוסיה כולה במציאות מעין זו. איך זה קרה — זה הסיפור שאספר בספר הזה."

 

 

photo by Svenya Ganeralova