יוסי ורדי- קריאת חובה לכל גיל! | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

""המטען של מורשת העדות צריך להיות נכס תרבותי כללי, לא עדתי בלבד""

הבא לי גורלי
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
יוסי ורדי- קריאת חובה לכל גיל!

יוסי ורדי- קריאת חובה לכל גיל!


 

איתן ליפשיץ משבח בגלי-צה"ל את הביוגרפיה "אותך אני מחפש!- בתוך הראש של יוסי ורדי" שכתב אנתוני דייוויד ואומר: מורה נבוכים מגיל 14-15, למי שרוצה לדעת איך לחשוב, איך להתפתח, לאן להסתכל. בהנחה שאתה מסכים עם תפיסת עולמו של יוסי ורדי שעדיין חושב שהאינטרנט הוא רק בהתחלה שלו. הצורה שבה מוצג ורדי (בספר) כאחד שחושב לאן הולך העולם...זה באמת ספר מצוין" 

פרק 11 "הזמנים משתנים" 

אפילו עכשיו אני לא מסוגל למחוק ממוחי את התמונה של יוסי בערב הראשון בכּינֶרְנֶט, מין וילי ווֹנְקָה בן שישים שעומד על הבמה מול קהל אפרוחי-אלפא, משתמשים מוקדמים והאקֶרים שגילם חצי מגילו, או אפילו יותר צעירים מזה. כמו כל אלה שיש להם דרייב, האיש הזה מופעל על-ידי חבילה של מוטיבציות - שיעמום מאיך-שעשו-את-זה-פעם, הנאה מן "המגע האנושי", התחושה של להיות חלק ממשהו גדול ממנו (ב-TED מכנים אותו "בונה רשתות וקהילות"), הכיף שמעניקים קהלים נלהבים של חנונים צעירים, וכמובן התמיכה בחברות סטַרט-אַפּ מצליחות.

עם השנים, כּינֶרְנֶט התפצל והתחלק לכמה ראשים: אי-כנס בסיגנון קאוּבּוֹי בחווה יפהפייה בוואיוֹמינג; התכנסות חנוּנים נוספת במֶרילנד, באקדמיה של משרד הדואר האמריקאי; אחת הנקראת סְטְרים למרגלות הפַּרְתֶנוֹן באתונה, שאותה מפעיל יוסי עם יושב-הראש של חברת הפירסום הגדולה ביותר בעולם; ואחת בצפון קליפורניה, שאותה הוא מקיים עם הנהלת נוֹקיה. יחד עם איל התקשורת הוּבֶּרְט בּוּרְדָה הוא יושב-ראש כנס DLD השנתי במינכן, שנוסד כדי לגרום לאנשים לחשוב לאן לוקחת אותנו הטכנולוגיה, או ליתר דיוק מה אנחנו עושים עם הטכנולוגיה. בפני קבוצה של סטודנטים טורקים, שאבות-אבות-אבותיהם שלטו פעם בפלשתינה, הוא דיבר על עלייתו לרגל אל האתר המקודש בפסטיבל בֶּרְנינג-מן. הופעותיו בצרפת קנו לו אוהדים נלהבים. "כשהוא מדבר", חיווה את דעתו בּלוֹגר צרפתי אחד, "פריז החנוּנית מקשיבה". בארץ התנדב יוסי לעזור למערכת הביטחון, לאמדוֹקס, להֵייצ'-פּי (HP) ולתעשייה האווירית לקיים אי-כנסים משלהם. הוא אורח קבוע בפורום העולמי בדאבוֹס, בכינוסים כגון TED, FOO, טֶק קְראנְץ', ועוד תריסר סמינריוני היי-טק ומרתוני האקֶרים.

 יוסי מבלה היום בדרכים בערך 100 ימים בשנה. יום אחד הוא הזמין אותי לביתו. השעה היתה קרובה לחצות כשהגעתי לשם. הוא שלף גיליון נייר מקופל ועליו לוח הזמנים המתיש שלו – אמרגן ההיי-טק איננו בוטח ביומנים אלקטרוניים.

באותו ערב קיבלתי את השיעור האחרון על אופן עבודתו של יוסי - אחרי שכבר חשבתי שיש לי מושג די טוב על האיש. מסעות הנדודים הבלתי פוסקים שלו הזכירו מטיף אֶוַוְנֶגליסט המעביר את המסר שלו בדיבור, מעשה או בדיחה. הסוד מאחורי הצלחתו, כך הייתי משוכנע, הוא המשחקים המורכבים שלו והכללים המשונים שקבע לקידום השתתפות ויצירתיות. בדיוק כמו פרופסור בֶּרְנְס. התחושה הזאת קיבלה חיזוק מהערה שהשמיע אורח קבוע בכּינֶרְנֶט – אחד שהגדיר את עצמו בפּרוֹפיל שלו כ"בחור טוב באופן כללי" – שתיאר את ידידו הוותיק כ"צומת-על גְלַדְוֶוליאני" המקשר בין האנשים המבריקים ביותר שהוא מצליח למצוא. ג'וֹי אִיטוֹ, הבּלוֹגר ויזם האינטרנט היפאני, אף הוא ידיד ותיק של יוסי, קלע יותר למטרה כשתיאר מנהיג אינטרנט כמו יוסי יותר כ"מאפשר או מוקד, ומפקח על התהליך, יותר מאשר דמות של כוח".

 

זה פחות או יותר מה ששאלתי את ורדי באותו לילה - האם כּינֶרְנֶט שלו הוא ניסוי בנוסח בֶּרְנְס על דור היצירתיות והאֶבוֹלוּציה של רעיונות, שזקוק להתנהגות שיתופית אם החנוּנים רוצים לחזור ולהשתתף בו: בהיפוך כללי התחרות המקובלים, המנצחים במשחק מורשים לשתף פעולה במשחק הבא; מי שלא משתף פעולה, נפסל; כל חנון מצליח שמשתתף, תורם את הרשת שלו לצמיחת הרשת הרחבה, המשותפת, שהיא גדולה יותר, יצירתית יותר ומעניינת יותר מסכום החלקים.

"אז זה מה שאתה עושה?"

הוא נשען לאחור בכיסאו, הסיר את משקפיו והנהן. "בינגו".

הרגשתי כאילו אני מחזיק סוף-סוף איזה קצה חוט, משהו שמוביל אל יוסי כמעין מדען חברתי, איש מדעי הקוּל. באותה תנופה, התחלתי לדבר על מה שנראה לי הדרך שלו לעצב את האינטואיציה שלו לכדי מֶתוֹדוֹלוֹגיה בעלת עקביות פנימית, הניתנת לבדיקה ובחינה. בסופו של דבר, הקטע של המלאך המשקיע הוא לא לעשות כסף אלא להפוך אספסוף חכם לאספסוף נבון. למרות כל הליצנות שלו, הוא כנראה באמת רוצה לשנות במשהו את העולם.

"זה עובד מבחינתי", הוא אמר.

"מה זאת אומרת?"

"תשמע, אני אוהב את מה שאני עושה, ואני אוהב את האנשים סביבי. ואל תוציא אותי כאילו אני איזה חניך צופים מחורבן".

ציפיתי לקצת צניעות מעוּשׂה, ובאתי מוכן. היה לי ברור שמאז ימיו בעסקי הנפט הוא ביקש לגלות אופנות גדולות שיכולות לתרום לחברה. את אחד הנאומים שלו שחפרתי מאיפשהו, הוא נשא בפני מיטב הכישרונות המדעיים של ישראל במכון ויצמן. יוסי הפנה בו את איל הניגוח אל כמה חלומות שנופחו יתר על המידה, כמו הרעיון שאיזה מכשיר שיצוץ בדרך נס מתוך הקידמה הטכנולוגית יציל אותנו מעצמנו. קידמה אנושית אמיתית איננה מתרחשת באופן אוטומטי, וככל שהדבר נוגע לטכנולוגיה, המכונות שאנחנו מייצרים לעצמנו הן באופן יסודי נטולות מוסר. הטכנולוגיה יכולה להגביר את שיתוף הפעולה ואת ההבנה ההדדית בין אנשים, ובאותה קלות היא יכולה להפיץ דעות קדומות בכל קצווי תבל.

השתמשתי במיטב התחמושת שלי כדי להזכיר לו מה הוא אמר לאותם מדענים - שעדיף שיתעוררו ויכירו בהיגיון היִין-יַנְגי העתיק שעל-פיו "לכל תכונה חיובית יש צד שלילי". המדע יכול להרחיב את גבולות חיי הפרט, או להביא את הקץ על העולם כולו. במקום שיוביל אותנו באופן אוטומטי לעידן חדש של שלום וביטחון – "הכפר הגלוֹבּלי" שכולם בו מחייכים – הסכנות בעצם הולכות וגדלות. היתה תקופה שבה אפשר היה להתעלם בנחת מבעיות בקצה השני של העולם. כיום, בגלל הטכנולוגיה המודרנית, כולנו בסירה אחת, ואם מישהו מן הנוסעים "קודח חור בקרקעית", או לוחץ על כפתור, או מקיש ENTER – "כולנו נטבע". סיבה עיקרית לכך שהאנושות מוצאת את עצמה במצב האומלל הזה – בסירה רעועה שכל מטורף יכול להטביע אותה ואת כולנו – היא האשליה שהטכנולוגיה כשלעצמה מסוגלת להעביר סכנות מן העולם. "מה שדרוש", הוא סיכם אז את דבריו בפני המדענים של מכון ויצמן, הוא "אנושיות, המהות הבסיסית של להיות אנושי, אנושי במלוא המובן המחייב של המילה, מבחינה תרבותית וחברתית".

"נו, אז מה?" הוא עטה על פניו את אחת מאותן הבעות משועממות שלו. הוא נד בראשו ואמר שאין לו מושג למה ההרצאה הזאת כל-כך מעניינת אותי.

כאן נאלצתי לשלוף טיעונים קצת יותר משכנעים.

"בחייך, לא אמרת במרכז בֶּרְקְמַן בהרוורד, אתה יודע, בהרצאה שלך על הקצה, ש... איך זה הלך... שאספסוף של חנוּנים חייב להיות גם נבון? שהמטרה הסופית היא להפוך את חוכמת החנוּנים וההאקֶרים לתבונה אנושית אידיאליסטית, שניתן יהיה להפנות אותה נגד הסדר ההייררכי המעופש, המוּנע על-ידי כסף ואינטרסים, ושאם רק ניתֵן לו הוא יביא על כולנו אסון? לא אמרת להם שאתה משתוקק לשמור את 'הסייבּר-נוֹירוֹלוֹגיה של האנושות פתוחה ומתפתחת', על-ידי סיוע להפצת שיתוף פעולה והבנה הדדית בקרב חוגים רחבים יותר ויותר?"

עד שגמרתי את הדרשה שלי, יוסי כבר עשה בינתיים משהו אחר על המחשב. הוא הרים אלי שוב את העיניים רק כדי להציע שנכתוב ביחד ספר. השם שהוא הציע לספר הוא "בדיחות יהודיות לטמבלים".

כשיצאתי מביתו באותו ערב הרגשתי משום-מה שהוא שוב הערים עלי. ידעתי שהוא לא ציניקן: עובדה, התכונות שהוא מוקיר במיוחד אצל חנוּנים ויזמים צעירים הן נאמנות, התלהבות, התמסרות, נדיבות וכנות. המסקנה שלי היתה שהוא כל-כך אַלֶרְגי לדיבורים על מוסר בדיוק מאותה סיבה שאין לו שום עניין בתוכניות עסקיות, תוכניות-אב או תיכנונים הנכפים מלמעלה. יש שם יותר מדי רוכלי סיסמאות. וחוץ מזה, התכונות האנושיות הכי הטובות אינן באות לידי ביטוי על הנייר אלא דווקא בהמולה של העולם האמיתי.

 דבר ודאי אחד הוא תפקידה של היצירתיות בכל עלילותיו ובכל תעלוליו. אם יש עיקרון מוסרי בתוכנית הפעולה של "המלאך", העיקרון הוא שאתה נצמד לקומץ חוקים ומעניק לאנשים חירות לעשות דברים שלא היית יכול לשלם להם כדי שיעשו. האַלְטְרוּאיזם האנוכי הזה, ממוקד-הרשת, נשען מאוד על אותן "סופות של הרס יצירתי" שזכו לפירסום על-ידי יוֹזֶף שוּמְפֶּטֶר (Schumpeter): הכלכלן האוסטרי הזה התעניין ביותר בדינאמיקה של החדשנות הרדיקלית שבסופו של דבר עוקרת תעשיות ישנות מן השורש. למרות כל החורבן-לכאורה הכרוך בדבר, התהליך של הרס יצירתי הוא המפתח לקידמה. הרוח האנושית, אומר שוּמְפֶּטֶר, היא הכלי החזק והמסוכן ביותר בעולם.

מעניין לקרוא בהקשר זה מה שאומר על ורדי האקונומיסט מ-22 ביולי 2010, בסקירה של ספר העוסק באי-כנסים ובהתרשתות, אותה פעילות שיוסי, המכוּנה במאמר "הסבא של ההון-סיכון הישראלי", כל-כך מצטיין בה. כ-40 הכנסים והאי-כנסים שבהם יוסי נוכח מדי שנה, כמשתתף או כמארגן, הם לא רק עניין של כיף, אומר האקונומיסט, אלא לעיתים גם מייצר תוצאות כלכליות בלתי צפויות. על-ידי ההתחככות עם כל-כך הרבה זרים, "הוא מגלה שלעיתים קרובות הוא פוגש אנשים שמביאים לו תובנות חשובות". היכולת המיוחדת של ורדי היא "ניהול תגליות אקראי" (managing serendipity) – והבחירה במילה serendipity כאן אינה מקרית: מקורה בסיפור על שלושת נסיכי סֶרֶנְדיפּ (שמה הקדום של סְרי-לַנְקָה) שיצאו למסע, ובדרכם גילו - באורח מקרי ולא-מתוכנן לחלוטין - כל מיני תגליות שבכלל לא חיפשו. יוסי, אומר המאמר, הפך את הדרך הזאת לשיטה: הפגישה וההפגשה בין אנשים מתחומים שונים שאינם מכירים זה את זה מביאה לעיתים קרובות להופעת רעיונות לחלוטין לא-צפויים, יצירתיים וחדשניים. "ההצלחה בעסקים תלויה יותר ויותר במיפגשים אקראיים", אומרת כותרת המישנה של המאמר, המופיע, שלא במקרה, בטור של האקונומיסט הקרוי על שם שוּמְפֶּטֶר, אבי הרעיון של "סופות של הרס יצירתי".

 

הטורקים הצעירים שיוסי תומך בהם הם מבשרי-הקץ לאוֹרתוֹדוֹקסיוֹת מקובעות ומאובנות ושל מודלים עסקיים שאינם מתקדמים עם הזמן. אין לו כמעט שום ספק שאם תינתן ללהקת החנוּנים המגעגעת שלו ההזדמנות, הם יגמרו במכות את השחקנים הנוכחיים, או יחדירו בהם בכוח קצת שכל, ובאמצעות אֶבוֹלוּציה יצירתית ישנו בסופו של דבר את העולם לטובה. אם הכלכלה הדיגיטלית תישאר פתוחה וחופשית, ואם ייקבעו כללים נכונים, קוראי התיגר קלי-הרגל עתידים לחלוף במהירות על-פני הדינוֹזאוּרים התקועים בבוץ.

 יוסי יפתח עליכם פה אם תתייחסו אליו כאל עושה-חסדים. תואר השבח היחיד שהוא כנראה אוהב זה הכינוי שאימץ לעצמו בכּינֶרְנֶט הראשון - "אנתרוֹפּוֹלוֹג הרשת". כנראה משום שהתואר הזה כל-כך מיטיב להגדיר אותו. ורדי חקר איך פועלת התרבות האנושית הן ברשת והן מחוץ לה, והגיע לסידרת מסקנות. האחת היא שתעשיות מתות אם אינן יכולות למשוך את ליבם של האנשים היצירתיים ביותר בחברה. אם הן מנסות לעבוד עליהם, לאיים עליהם או להעמיד אותם במקומם, הן עתידות להפסיד. שקרים ומניפּוּלציוֹת פועלים הרבה יותר טוב כשאנשים הם מבודדים ותלוּתיים. בעולם של היום, בדיוק כמו בהערה המפורסמת של בַּקְמינְסְטֶר פוּלֶר, הניסיון לחסום את ההתרשתוּת כמוהו כניסיון לחסום את גלי האוקיינוס. החברוֹת שיש להן סיכוי כלשהו לשרוד לומדות כי בני-האדם הם היישומים הקטלניים לגבי בני-אדם אחרים. אנשים רוצים אנשים. אנשים מחפשים אנשים. אנשים רוצים לבלות זמן עם אנשים.

התעשייה צריכה ללמוד לקח חשוב עוד יותר: החיים האמיתיים של הפּיראטים. "בכמה מן הכנסים של הזקנים שהגעתי אליהן", סיפר לי יוסי, "הייתי צריך לתת ביטוי לקהל ההאקֶרים הצעירים שאף פעם לא מוזמנים למקומות כאלה. אני אומר לזקנים האלה שהם חייבים לקלוט שפּיראט טוב הוא הרבה יותר מגנב; הוא גם לקוח עתידי; אבל עוד יותר חשוב מזה - הוא מפיץ פוטנציאלי. הוא שלושה טיפוסים שכרוכים באחד, ואי-אפשר לחתוך אחד מהם ולצפות שהפּיראט המשוקם הזה יהיה מפיץ ויראלי טוב. ברור שהוא אולי יקנה ממך כמה דברים, אבל הוא לא יהפוך אף פעם לסוכן גֶרילָה שיווקי. אם רוצים לשרוד, צריך ללמוד איך לחיות עם שלוש הפּרסוֹנוֹת הללו ביחד ולהפוך את הפּיראט לידיד".

 

אין מקום יותר טוב לבחון את התחושות האלה של ורדי מאשר בתעשיות המוזיקה והבידור. במהלך כל מחנה כּינֶרְנֶט, ללא יוצא מן הכלל, בנקודה כלשהי עולה לדיון ההרס היצירתי של עסקי השעשועים של פעם. ישיבה אחת בשנת 2004 הוקדשה לשאלה "האם RIAA, MPAA, DMCA (איגודי תעשיית הקולנוע, המוזיקה וזכויות היוצרים באמריקה), הקונגרס ובתי המשפט יוכלו לעצור או לביית את מערכות שיתוף הקבצים? או: מה כתוב על הקיר במשרדי חברות המוזיקה והסרטים?". במחנה שביקרתי בשנת 2007, החנוּנים עברו מדיון בשיתוף קבצים לדיון בדרכים הטובות ביותר להחליף מוזיקה. הרצאה שנכחתי בה, "גילוי מוזיקה יכול להיות הגביע הקדוש של המוזיקה הדיגיטלית", עסקה באופן שבו שירותים כגון פַּנְדוֹרָה עושים שימוש בהשתתפות אנושית כדי לעזור ללקוחות למצוא מוזיקה, ולסייע לאמנים לא-מוּכּרים להגיע לחשיפה נרחבת. בישיבה אחרת, בתגובת-נגד לטיעון שעל-פיו רוב מדיית הגולשים היא סיוט בּוֹדְריאָרי מלא שקרים, גניבה, סימוּלַקְרוֹת וזבל, החנוּנים דנו באופן שבו סינון אנושי עשוי לקדם איכות על-פני כמות. במהלך אותו מחנה עלה על הבמה גֶ'ף פּוּלְבֶר להרצות על "פחד, תאוות בצע והפרעה". פּוּלְבֶר, שעשה את ההון שלו משירותי טלפון אינטרנטי, שיתף את הקהל בכמה תובנות על "איך לגרום להפרעה בתעשייה ולהרוויח באותו זמן 100 מיליון דולר". עמיתיו ההאקֶרים שבקהל זכו לעצות על איך "לגרום להפרעה במיגזרים אחרים בתעשייה" - והמטרה העיקרית היא הוליווד.

באי-כנס-קאוּבּוֹי אחד פגשתי את סטיב גרינברג, הנשיא לשעבר של חברת התקליטים קוֹלוּמבּיה, הוא סיפר לי סיפור איך הרס יצירתי פועל בשני הכיוונים. לאחר כהונתו בקוֹלוּמבּיה ניסתה נאפּסטר לשכור אותו כמנכ"ל החברה. הוא הגיע לפגישה עם שוֹן פֶנינג, ומצא את הבחור שרוע על ריצפת דירת-השינה-קו-נטוי-משרד שלו, עם הראש על צמיג אופנוע בתור כרית. פֶנינג מצא חן בעיני גרינברג, ואחרי שהוא התעורר הם גלגלו שיחה טובה. נאפּסטר היתה אז התופעה הוויראלית הכי טרייה והכי חמה. גרינברג, אף-על-פי שהיה מנהל בכיר בתעשיית המוזיקה, הוקסם מן החיזיון של מיליוני צעירים המשחקים בפּיראטים, מחליפים את ספריות המוזיקה שלהם עם זרים גמורים מכל רחבי העולם. היה לו רעיון לקחת את נאפּסטר ולברוא "יצור-כלאיים" עם חברות תקליטים קיימות - הדבר שהוא חשב עליו יתממש לימים תחת השם iTune Store של סטיב ג'וֹבּס. אבל פֶנינג חשב שהוא לא צריך את חברות התקליטים. כל הצדדים היו עתידים לסבול לא מעט עד שגם הוא וגם רוב חברות התקליטים הבינו שהם זקוקים זה לזה.

כאשר שוחחתי עם יוסי על הרס יצירתי בעסקי התקשורת, הוא צחק למשמע סיפורו של גרינברג, אבל הזהיר אותי לא להתקבע יותר מדי על MP3. הטכנולוגיה היא רק המאפשרת של התהפוכות הנוכחיות, ולא הכוח המניע שלהן. כדי להבהיר את דבריו הוא הפנה אותי לדוגמה מלפני ימי האינטרנט - הסיפור של מכר שלו, ג'ון פֶּרי בַּארְלוֹ, לשעבר התמלילן של להקת גְרֵייטְפוּל דֶד (Grateful Dead) וכעת אחד ממנהיגי תנועת הקוד הפתוח. סיפורם של בַּארְלוֹ וחבריו הדֶדְהֶדְז (Deadheads), מעריצי הלהקה, אמר ורדי, הוא ניתוח שלפני הניתוח-שלאחר-המוות של תעשיית המוזיקה, ודוגמה אנלוגית מושלמת לכוחם של נחילים דיגיטליים.

בשנות ה-1970, הודות לרשמקולים הזולים, נעשה למעריצים קל מאוד להקליט בּוּטְלֶגים, הקלטות לא-מורשות של המוזיקה של הלהקה. מאחר שאיסור על הכנסת הטכנולוגיה לקונצרטים, כמקובל, עמד בניגוד מוחלט לכל האֶתוֹס של הדֶד, הם פתחו את השערים בפני מקליטי הבּוּטְלֶגים. קדימה, תקליטו את המוזיקה, תנו אותה בחינם, תשלחו אותה לירח, כך אמרו למעריציהם. הטאבּוּ היחיד – שלא ניתן לאכוף אותו – היה שמעריצים לא אמורים להקליט בּוּטְלֶגים למטרות רווח. ובאמת, אנשי הגרעין הקשה של הדֶדְהֶדְז הקליטו והעתיקו כמו מטורפים, שיתפו אלה את אלה בחופשיות, וכמעט אף פעם לא תמורת כסף.

בהקשר של הרס יצירתי ויראלי, החלק המעניין ביותר בסיפור היה מה שקרה לאחר מכן. מקליטי הבּוּטְלֶגים גרמו לאפקט ויראלי של הפצת בשׂוֹרת הלהקה, מה שהביא עוד ועוד מעריצים שרופים לקונצרטים – כי בשביל להיות דֶדְהֶד אמיתי היית צריך לחוות את המוזיקה בהופעה חיה יחד עם נחיל של מעריצים אחרים. שוד פּיראטי של מוזיקה הפך כל דֶדְהֶד נלהב עם מכשיר הקלטה לצומת ברשת גדלה והולכת של מעריצים. מעמד הקאלט של הדֶד התחזק בטור הנדסי, והקהל בהופעות גדל וגדל.

מה שמאיר עיניים בסיפור הזה, בהקשר של האינטרנט הוויראלי, הוא שחברי הלהקה לא הגו את רעיון הבּוּטְלֶגים כגימיק שיווקי; ברוב תבונתם הם פשוט זרמו עם נחיל המעריצים הפנאטים, שהלכו בעקבות נטיית ליבם, מה שבמונחים של פרקליטי זכויות יוצרים מהווה פשע. על-ידי כך שהרשו למעריצים המסורים ביותר לעשות מה שהם רוצים, הדֶד הפכו לאחת מלהקות המוזיקה הרווחיות ביותר בכל הזמנים. הדֶד לא היו מסוגלים לשלם תמורת האנרגיות של הדֶדְהֶדְז יותר מאשר ICQ היתה מסוגלת - כמה עשורים לאחר מכן – לקנות את נאמנותם של משתמשי תוכנות המסרים המיידיים. מקורו של הדחף היה בחוויית המשתמש של קבוצה שלמה. השיתוף יצר ערך כלכלי עצום על-ידי הפצת חוויה לא-כלכלית במובהק. כדי לשרוד, הדֶד היו צריכים להופיע בהופעות חיות – נוֹכחוּת – אבל אז הם גרפו כסף באמצעות מכירות כרטיסים, חולצות טריקו, זיכיונות.

מה שהפך את הלהקה לתופעת קאלט לא היתה תוכנית שיווקית או תרגיל עסקי. זו היתה תחושת השייכות של המעריצים, השיתוף, הגילוי ההדדי - כולם ערכים מושרשים עמוק בטבע האנושי.

הדוגמה הזאת ממחישה שהבעיה האמיתית בשיתוף הקבצים בשיטת קצה-אל-קצה, שהיא גם חלק מן הפיתרון, אינה קשורה באינטרנט כשלעצמו וגם לא קשורה בהכרח לגניבה. הסחר הלא-חוקי בקלטות בּוּטְלֶג אף פעם לא דחף את חברות המוזיקה אל התהום. אם נחלוף ביעף על שלושה עשורים, הפּיראטים הדיגיטליים המסוכנים ביותר לתעשיית הבידור הם לא ג'וני הקטן שמרשה לעצמו להוריד כמה קובצי MP3; האיום האמיתי הוא שהסייבּר-פּיראטים הם גם הראשונים לאמץ טכנולוגיות קצה-אל-קצה כגון נאפּסטר, לַיימְוַוייר וכו'. אלה הם גולשים מרושתים היטב, שהשקפותיהם בנוגע לרכוש הן שונות בצורה קיצונית.

ובעצם מדובר בהשקפות מוכרות מאוד. איש לא ישלח לכם זימון לבית משפט אם תשירו את "הזמנים משתנים" של דילן מסביב למדורה. הסוג הזה של גילוי ושיתוף, שהטכנולוגיה היא שאיפשרה אותו, התיר לתרבות השיתוף הטבעית להפוך לנפוצה, והרחיק לכת הרבה מעבר לחוגי הדֶדְהֶדְז אדומי-העיניים. כמו הדֶד, באותן קבוצות מקוונות קיימת נוכחות אנושית המסייעת לתחושת הגילוי. ביקורות גולשים מעניקות חשיפה למוזיקאים שלעולם לא היו מוחתמים על-ידי החברות הגדולות. פּלטפוֹרמוֹת מאפשרות יחסי אמון בין משתמשים מרוחקים זה מזה, ועל-ידי כך גם החלפת רעיונות לא פחות ממוזיקה. אפשר להקים כמה מחסומים שרוצים, אבל יודעי הח"ן הטכנולוגיים ימצאו דרך לעקוף אותם כי הם רוצים לשתף אחרים בלהט שלהם, ללא התערבות של עורכי-דין לזכויות יוצרים.

ראשי חברות המוזיקה לא היו מתנגדי טכנולוגיה לוּדיטים הטומנים את ראשם בחול, אלא אנשים המיומנים בשמירה על האינטרסים האנוכיים שלהם. הם הבינו לפני זמן רב שהרווח הטמון בשליטה על הפצת מוזיקה גדול בהרבה מן הרווח שבטיפוח כישרונות. על-כן הקדישו את מוחותיהם ומשאביהם להשתלטות על השוק. כמו בכל תעשייה צרכנית, המטרה היתה לקבוע את טעם ההמון ואחר-כך לספק אותו, בדיוק כפי שתעשיית מוצרי הבשר מייצרת נקניקיות. השירים שכבשו את מצעדי הפזמונים הגיעו לשם בדרך כלל הודות לכספי שיווק, עיסקאות עם תחנות רדיו ועם אמרגני המוזיקה הגדולים ששלטו באולמי ההופעות החשובים. בסיוע משקל כלכלי כזה יכלו הבוסים של עולם המוזיקה להכתיב את התנאים למפיקים, לבמאים, לסוכנים ולכוכבי רוק, שמילאו את חובתם בקו ייצור שהניב עוד ועוד רווחים, שנה אחרי שנה. המוזיקאים היו זקוקים להם הרבה יותר מכפי שהם היו זקוקים למוזיקאים. כדברי כוכבת הפופ קוֹרְטְני לאב, הם היו "מעל האמנים ומעל הקהל כאחד. הם בעלי המטעים".

עם תחילת תפוצתה של המוזיקה האלקטרונית, מנהלי חברות המוזיקה לא היו עיוורים לנוכחותו של ארי-ים במשקל חצי טונה בפינת החדר. אבל היו להם כל הסיבות בעולם להניח שהמודל העסקי שלהם יוכל להתמודד עם המעבר. לשם כך היה עליהם לשלוט בכיוונה של הקידמה, ולחלק אותה למנות בטוחות. בגֶ'קסוֹן הוֹל שטח סטיב גרינברג את הלך המחשבה של התעשייה. עד שלהי שנות ה-1990 סברו הבוסים שהם יכולים להחזיק מעמד הודות למחיר היקר של צריבת תקליטורים. הם יכלו להתעלם בקלות מן החנוּנים הספורים שהצליחו לעקוף את הצעדים למניעת פּיראטיות. הכסף האמיתי נמצא אצל ההמונים. על-פי הגישה של "מחסור יוצר ערך" במוזיקה הדיגיטלית, החברות העמיסו על השירים מגבלות חומרה ותוכנה שבתחילה הפכו את ההקלטה הפּיראטית מהם - לגבי המשתמש הממוצע - ליותר קשה מאשר הקלטה פּיראטית של הופעות או תקליטי ויניל. ברכה נוספת הטמונה בעידן הדיגיטלי היתה שהוא אילץ את כולם להחליף את תקליטי הוויניל המיושנים שלהם בתקליטורים חדשים ונוצצים, תמורת כפליים המחיר. חברות התקליטים הפסיקו גם להוציא לאור סינגלים: המעריצים נאלצו לקנות תקליטור שלם, אפילו אם היו מעוניינים בשיר אחד בלבד.

אבל יום אחד נפלה הפצצה. עלות ההעתקה הדיגיטלית החלה לצנוח באופן תלול, ונגני ה-MP3 הראשונים הגיעו אל השוק. שון פֶנינג, עלם בן עשרים שנשר זה עתה מן המכללה, עבד מחדר השינה שלו, חבוש בכובע הנצחי של קבוצת הבייסבול רֶד סוֹקְס, ורצה רק למצוא דרך יותר טובה לשתף את החברים שלו במוזיקה. את התוכנה שיצר מסר הלאה בחינם, והיא הפכה בן-רגע לוויראלית. מנהלי תעשיית המוזיקה, שמישטר השליטה-זכויות-בעלוּת שלהם נתקע בבוץ, עמדו בחוסר ישע וצפו בילידי הרשת, לעיתים קרובות בני-עשרה, המשתמשים במערכות קצה-אל-קצה לשיתוף קבצים, יוצרים מערכת הפצה שונה לגמרי. במאמר דעה בניו יורק טיימס, פֶּרי בּארלוֹ הפליג בתיאור של איך "תלמיד אלמוני [...] גרם בשקט לפצע שלדעתי יהרוג בסופו של דבר את עסקי המוזיקה כפי שאנחנו מכירים אותם".

זו לא היתה רק שמחה לאיד מצד בּארלוֹ. לגבי חברות התקליטים, מוקד הערך היה במחלקות המכירות והשיווק. לגבי נאפּסטר המוקד היה הרשת האנושית של משתמשים נלהבים. ארכיטקטורת ה-P2P של פֶנינג פגעה בחברות המוזיקה פגיעה אנושה משום שאיפשרה למיליוני מחשבים להתלכד לאורגניזם אחד, ויצרה נגן מוזיקה כלל-עולמי שצמח בטור הנדסי עם הצטרפות עוד ועוד אנשים לרשת. הדינאמיקה החברתית היתה חזקה עוד יותר. צריך לפחות שניים כדי לשתף בקובץ; והיתרון הגדול של נאפּסטר היה, כמובן, שיכולת לשלח אל העולם קובצי MP3 לאלפים. ברשת נאפּסטר, עם תרומתו של כל משתמש לרשת, גדל בעצם רוחב הפס עם הוספת צמתים נוספים. אדם א' מקבל שיר של גְרֵייטְפוּל דֶד מן המחשב של אדם ב', בעוד אדם ב' מקבל את דילן מן המחשב של אדם א'... או ג' או ד'. והם מחליפים ביניהם סינגלים, ופירושו של דבר שהאסטרטגיה של תעשיית המוזיקה הפכה כעת לעקב אכילס הכי גדול שלה. מי יקנה תקליטור שלם כשאפשר לקבל בחינם רק את השיר שרוצים?

זוהי אותה הדינאמיקה שהזניקה את ICQ, ומסיבות דומות. חנוּנים הנמצאים בקצה מוכנים תמיד לאכלס סביבות מידע חדשות, והמקרה הזה לא היה יוצא מן הכלל. כשהם החליפו ביניהם מוזיקה, הם לא כל-כך רצו לגנוב כמו שרצו לחלוק את רשימת השירים שלהם עם חברים וזרים כאחד. זה היה מקרה של "דוֹפָּמין על IP", שהואץ על-ידי הגילוי החופשי וההכרה מצד עמיתים. בשיא תפוצתה של נאפּסטר, 26 מיליון משתמשים ברחבי העולם הורידו באמצעותה 2.5 מיליארד קבצים מדי חודש. במנועי החיפוש, קובצי MP3 נעשו פתאום יותר פּוֹפּוּלריים מאשר סקס וירטואלי. הישג רציני ביותר.

האופן שבו הפּיראטיות הורידה תעשייה חזקה על הברכיים אומרת הרבה על כוחן של רשתות ספּוֹנטניוֹת. שיתוף הקבצים עשה קיצור דרך בשרשרת הערך של עסקי המוזיקה. ההפסדים הגלויים ביותר היו במכירות, אבל לעיתים קרובות מדובר במכירות שלא בכל מקרה היו מתרחשות. הביקוש למוזיקה היה גבוה כתמיד, רק שלמעריצים היה כעת היצע אינסופי. הרבה יותר קטלני היה החורבן שנגרם להסדרים הנוחים עם חנויות התקליטים ותאגידי התקשורת ותחנות הרדיו, מה שהביא לעיקור אסטרטגיית ההפצה המכוּוננת להפליא ויצר קהילה ענקית, לא-רשמית, שאיפשרה לאנשים בכל רחבי העולם להחליט איזה מדיה הם רוצים ואיך ואיפה להשיג אותה. הרעיון של "מצעדי פזמונים" הלך ונכחד. אנשים הפכו להיות תקליטנים של עצמם, שיתפו אחרים בתגליות האחרונות שלהם בסייבּרספּייס וגזלו מחברות המוזיקה את התפקיד של בחירת המנצחים. קהילות נוצרו באופן ספּוֹנטני סביב להקות ומוזיקאים. בעולם הנאפּסטרי, החבר'ה עם האוספים הכי טובים והכי שלמים היו הכוכבים. עצות מפּיראטים-עמיתים איפשרו לאנשים לגלות מוזיקה חדשה – דוגמה נפלאה לסינון אנושי.

רשת ה-P2P של פֶנינג משכה אליה התקפי זעם פרועים מצד ראשי ממשלת התאגידים של עולם המוזיקה, שהחליטו בנחישות לוודא כי סופות ההרס היצירתי לא יופנו נגדם. מי יוכל להאשים אותם? הם מנהלים להם שם עסק רווחי, ומשום-מקום מגיעה פתאום כלכלת המחתרת חסרת-הצורה הזאת ודוחקת אותם אל סף תהום. חילופי המוזיקה ב-P2P היו מקרה מובהק של שוד לאור היום, גל הפשע העולמי הגדול ביותר בהיסטוריה, רשת גנבים גרועה יותר משודדי-הים של חופי צפון אפריקה. פרקליטי חברות המוזיקה והלוֹבּיסטים שלהן יצאו באזהרות חמורות נגד פּיראטיות באינטרנט.