חגי סגל משבח את הספר החדש על השופט לנדוי | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"וכך, במשך שש שנים תמימות מאז תחילת האינתיפאדה השנייה, גל של אלימות שבו ספגה ירושלים שליש מן הנפגעים, הקפידה ממשלת ישראל להימנע מחסימת הפירצה במזרח ירושלים, מתוך כוונה לאפשר את צירופן של מעלה אדומים והתנחלויות קטנות נוספות הסובבות אותה, ב’אצבע’ ששטחה הכולל עולה על שטחה המוניציפלי של העיר תל אביב!"

חומה ומחדל
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
חגי סגל משבח את הספר החדש על השופט לנדוי

חגי סגל משבח את הספר החדש על השופט לנדוי


הביוגרפיה החדשה של משה לנדוי היא אחד הספרים המחכימים ביותר שיופצו בשבוע הספר תשע"ב, הבא עלינו לטובה ולקריאה. דוקטור מיכל שקד כתבה ספר משובח על שופט בחסד, שהלך אשתקד לעולמו בגיל 99, והותיר כאן אחריו מורשת משפטית לדורות. בין השאר הוא היה אב בית הדין במשפט אייכמן, נשיא בית המשפט העליון ויו"ר ועדת החקירה הממלכתית לשיטות החקירה של השב"כ, הלא היא ועדת לנדוי. 

"האיש הזה הציל אותי", גילה לי השבוע המשפטן אליקים העצני כשהתקשרתי לחלוק איתו את חוויית הקריאה של הביוגרפיה ולהפיק ממנה לקחים עכשוויים. "בלי לנדוי, לא הייתי מסוגל להישאר לחיות בארץ, פשוט לא הייתי מסוגל". 

טוב, לא נתחיל לגולל כאן את מלוא הרקע לאמירה העצנית הדרמטית הזאת, כי הוא מצריך ביוגרפיה בזכות עצמה. מיכל שקד מכווצת את הסיפור לתוך 24 עמודים מרתקים בביוגרפיה החדשה. אנחנו נספר כאן בקמצנות אכזרית פי כמה שב-1960 הושיט לנדוי רוח גבית למאבק בשחיתות שהכריז העצני, אחד מחלוצי התנועות לאיכות השלטון במדינת היהודים. בהכרעת דין דרמטית, אשר כמעט הפכה על פיה החלטה של ערכאה נמוכה יותר, קבע לנדוי כי האנשים הטובים בפרשה הם העצני וחבריו בארגון 'שורת המתנדבים', ולא צמרת המשטרה דאז. לדעת מומחים רבים, הכרעת הדין ההיא הצילה את מדינת ישראל הצעירה ממשטר רודנות למעשה. העצני החליט להישאר בארץ.

כמעט עשרים שנה אחר-כך ציווה אותו לנדוי לעקור את היישוב אלון מורה. מועצת יש"ע, שהעצני נמנה עם מייסדיה, נדהמה וכעסה, אבל בדיעבד מודה העצני שלנדוי צדק גם בתיק ההוא. לדבריו, כל שופט הגון היה מגיע למסקנה דומה. "פסק דין אלון מורה היה נכון וצודק ואין לנו מה להגיד נגדו. לכן קיבלנו אותו ובסוף יצאה מזה ברכה גדולה".

בתקופת לנדוי כשופט בבית המשפט העליון גובש ההסדר שלפיו ערביי יו"ש יוכלו להסתייע בשרותי בג"ץ על אף שאינם אזרחי מדינת ישראל. זה לא היה דבר מובן מאליו אלא עניין שלפנים משורת הדין. מדינת ישראל התמהמהה להחיל את ריבונותה על יו"ש, ולכן נוצר צורך לספק לתושבים הערבים שם כתובת משפטית במקרה של הפרת זכויות האדם שלהם. במקביל התנדבה ישראל להכפיף עצמה את עול דיני הכיבוש הבינלאומיים, על אף שעד היום היא איננה מכירה משפטית בהגדרות שלה כמדינה כובשת.    

שלטון כיבוש רשאי להפקיע נדל"ן מטעמי ביטחון, ולכן לנדוי וחבריו דחו פה אחד באביב 79' עתירה של בעלי קרקעות ערביים נגד הקמת בית-אל. ממשלת ישראל והמתנחלים צהלו ושמחו, אבל חמישה חודשים אחר-כך פסק לנדוי כי במקרה של אלון מורה לא היה צורך ביטחוני אמיתי בהפקעת אדמות מערבים, ולכן יש להשיבן לבעלים הערביים. מה השתנה בינתיים? קמפיין שמאלני נגד צו ההפקעה ובעיקר תצהיר מתריס שהגיש תושב אלון מורה, מנחם פליקס. פליקס טען בתצהיר בגילוי לב ש"ההתנחלות איננה נובעת מטעמי ביטחון ומצרכים פיזיים, אלא  מכוח שיבת ישראל לארצו".   

שקד כותבת שהתצהיר של פליקס הרעיש את השופטים שישבו בתיק. אלפרד ויתקון אמר מאחורי הקלעים ללנדוי ש"הם משקרים". הוא התכוון לממשלה ולצה"ל שבניגוד למנחם פליקס טענו בתוקף כי ההפקעה בוצעה מטעמים ביטחוניים בלבד. פליקס וחבריו נאלצו לשלם את מחיר היושרה האינטלקטואלית שלהם ולדלג בתוך 30 יום מהאדמות הפרטיות ברוג'ייב לאדמות המדינה בהר כביר.

"השופט לנדוי היה ימני", כותבת שקד. בערוב ימיו הוא נעשה עוד יותר ימני. "הפודל של פאוול",  כך כינה את אריאל שרון בתגובה על הסכמת ישראל לתוכנית מפת הדרכים. ואולם, גם על שופטים ימניים מאוד מוטלת חובת נאמנות לעובדות ולאילוצים משפטיים. עכשיו הגיע הזמן לרכך את האילוצים. בנימין נתניהו כבר הצהיר שבג"ץ בית-אל החדש הוא גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה, ועליו לצקת תוכן משפטי להצהרה הזו. אם מדינת ישראל עומדת בסירובה לספח את אזורי יו"ש, שלפחות תשפץ קמעה את הכללים שם ותתאים אותם למידותיו העדכניות של מפעל ההתיישבות היהודי ולגילו המתקדם. לא הגיוני שמאות אלפי אזרחים יהודים שומרי חוק יחיו עשרות שנים תחת ממשל צבאי.

ממשל צבאי, טוען העצני, לא אמור להימשך 45 שנים. הוא הסדר זמני ביותר, שנה-שנתיים, לכל היותר חמש. לכן ראוי שהמדינה פשוט תודיע ביושר  שהיא מפקיעה את השטח של שכונת האולפנה בבית-אל מטעמים של צורכי ציבור, כמקובל בתוך תחומי הקו הירוק. אגב, כך בדיוק היא נהגה מיד אחרי מלחמת ששת הימים בכל שטח הרובע היהודי בירושלים. רוב נפגעי ההפקעה אז היו יהודים, לא ערבים. אז מדוע לא בבית-אל?

המדינה יכולה להודיע לבג"ץ שההפקעה נחוצה גם מטעמים ביטחוניים, ולצרף להודעה עותק ממאמר שפרסם לנדוי עצמו בערוב ימיו, מאמר שבו הכיר למפרע בסגולתן הביטחונית של ההתנחלויות, תוך נסיגה מסוימת מקביעותיו שלו בתיק אלון מורה: "אני מכבד את הדרך שבה הם (המתנחלים) מחזיקים מעמד למרות סכנות המוות שמסביבם. אבל הרבה יותר חשוב בעיניי שהם יושבים על גב ההר ושאנחנו חייבים לשמור את השליטה הצבאית על גב ההר. כאשר אנחנו שומעים על מעשי טרור ביישובים הקרובים מאוד לשפלת החוף שלנו ולשדה התעופה האזרחי העיקרי, נתב"ג, שאפשר להפסיק את נחיתת המטוסים בו בטילי הסטרלה הנמצאים במחסני הנשק של הרשות הפלשתינית – כי אז ברורה חשיבותה של השליטה על גב ההר" (ידיעות אחרונות, 13.07.01).

אם בג"ץ 2012 יתעקש לשמור על כבודו במחיר האומללות של תושבי בית-אל, ויפסול את צו ההפקעה, לא יהיה מנוס מהפעלת נשק יום הדין של חוק ההסדרה. חוק כזה יכרסם בסמכות הבג"צית ביו"ש, אבל הדימוי המשפטי של ישראל לא בהכרח ייפגע. שקד מזכירה שכאשר פרקליטות המדינה התנדבה ב-1971 להחיל את סמכויות בג"ץ ביו"ש, נתפס הצעד הזה כמעשה עורמה שנועד להנציח את הכיבוש. כובש נורמטיבי, שמתעתד להסתלק יום אחד משטחי הכיבוש שלו, אינו מעניק זכות עתירה לתושבים שם.

מצד שני כובש נורמטיבי גם אינו הופך את בני עמו שלו לנפגעים העיקריים של חוקי הכיבוש. אחרי 45 שנים הגיע הזמן לשחרר 350 אלף מתנחלים מעול הכיבוש. 

1 יוני 2012, י"א סיון תשע"ב מוסף "דיוקן" עתון מקור ראשון