"אחד הצלילים המדויקים שיש בספרות..." | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"ת’ערסל שלחה לי סבתא, את הרוח שלח אלוהים, להתנדנד - יש לי אותי, אבל מי יקרב ת’עצים?"

אור בעליית הגג
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
"אחד הצלילים המדויקים שיש בספרות..."

"אחד הצלילים המדויקים שיש בספרות..."



הספר "תיאום כוונות" שכתב חיים סבתו הפתיע את כולם: את מי שחשב שראה כבר הכל, את מי שחשב שכבר קרא הכל וגם את אלה שחשבו שאי-אפשר להפתיע אותם במלחמה. 

"תיאום כוונות כתוב בשפה שאיש היום לא כותב כמותה – עברית של פעם, דשנה, שמשולבת בה "שפה של חיילים"." יון פדר, ynet 

"כתיבתו של חיים סבתו משתבחת כאחד הצלילים המדויקים ביותר שיש בספרות הנכתבת כאן בשנים האחרונות." דב אלבוים, הארץ 

וכך נפתח הספר: 

הלבנה עמדה בטהרתה. ענן קל לא העיב עליה. מַמתנת היתה בענווה שיבואו ישראל ויקדשו אותה, ככלה שממתנת לחתן שיבוא ויפרוש עליה הִינוּמא קודם שתיכנס לחופה. 

משעה שעמדה הלבנה לפני המקום ואמרה, אֵין שְׁנֵי מְלָכִים מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּכֶתֶר אֶחָד, ונזף בה בוראה ואמר לה: לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ, וקיבלה עליה את הדין, קנתה לה מידת ענווה זו. ומאותה שעה, בכל פעם שהיא מאירה, מאירה אף הענווה שבה, ונותנת לה חן. שורות שורות של חסידים היו מרקדים כנגדה. בחורים שבהם לבושי שיראים שחורים, זקֵנים שבהם עטופי קִיטֶלִים לבנים, והקיטלים נראים כתכריכים ומזכירים לו לאדם את יום המיתה, כדי שיקיים בעצמו מה שאמר התנא עקביא בן מהללאל: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. 

אלו ואלו, לבושי שיראים ועטופי קיטלים, עוצמים את עיניהם, מניעים את גופם, מכוונים בכל כוחם ואומרים: כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי מְרַקֵּד כְּנֶגְדִּיךְ וְאֵינִי יָכוֹל לִגַּע בִּיךְ, כָּךְ אִם יְרַקְּדוּ אֲחֵרִים כְּנֶגְדֵּנוּ לֹא יוּכְלוּ לִגַּע בָּנוּ וְלֹא יַעֲשׂוּ בָנוּ שׁוּם רֹשֶם כְּלָל וְעִקָּר, תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד. ושונים: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, ומשלשים: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד. 

מוצאי יום הכיפורים היה. כך מנהגם של ישראל שמקדשים את הלבנה במוצאי יום הכיפורים. שסימן טוב הוא להם לישראל, שיזדרזו ויתעסקו במצווה תכף אחר שנמחלו עוונותיהם, קודם שיקדימם בעל דבר שמתקנא בהם אותה שעה שטהורים הם ומתאמץ להכשילם. ולא עוד אלא שקידוש לבנה הקבלת פני שכינה יש בו. 

שכך אמרו חכמים על ברכת הלבנה: אלמלא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחודש דיים, ולפיכך אומרים אותה מעומד. ואין שכינה שורה אלא מתוך שמחה, והשמחה מהטהרה היא באה, ומוצאי יום הכיפורים כל ישראל טהורים הם, שעמדו כל היום בתפילה, ונתוודו על עוונותיהם, והיו שרויים בתענית, ומנעו עצמם מחמש הנאות של העולם הזה, ונתרחקו מן הגשמיות, ונִדְמוּ כמלאכים, ונמחל להם מן השמים, וכרוז יוצא: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ, כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. 

רוב בתי הכנסת ממהרים להתפלל ערבית של מוצאי כיפור תכף מששמעו את קול השופר שאחר נעילה, שלא לייגע את המתענים ובהם כמה זקנים וכמה חולים וכמה מעוברות, ואחר ערבית קידשו המתפללים את הלבנה, ונחפזו לבתיהם. ואף אנשי בית וגן בירושלים, שהרבה מהם מדקדקים במצוות ומחמירים בכל מוצאי שבת ומוצאי יום טוב להמתין עד זמן רבנו תם, אף הם כבר היו בבתיהם אותה עת, שהשעה קרוב לחצות היתה. 

מי היו אותם חסידים שהלבנה המתינה להם שיקדשו אותה? חסידים אלו חסידי אַמְשִׁינוֹב היו. שחסידי אמשינוב מאריכים בתפילות היום הקדוש, ואינם יכולים ליפרד מדביקות שלו, ומוסיפים הרבה מחול על הקודש. כשראיתי אותם חסידים שהם מרקדים, שמחתי. כבר חששתי שהחמצתי החודש את ברכת הלבנה בַּעֲשָׂרָה, איפה עוד אמצא לי מניין בשעה שכזו? ויותר שמחתי שזכרתי מאמר רבותינו, שכל המברך את הלבנה בשמחה, מובטח הוא שלא יארע לו שום נזק אותו החודש. 

עוד לא הספקתי לומר את הדברים לחברי דוב, שהיה מהלך לצידי, כדי שיכוון לברך בשמחה ובטוב לבב, עד שדחפו אותנו החסידים לתוך הרחבה: חיילים! חיילים! לכו לרבי ויברך אתכם. תכף זזו מתפללים מכאן ומכאן ונעשה כמין שביל בין המון החסידים, והובלנו אל הרבי, האדמו"ר הזקן מאמשינוב, וכל החסידים עומדים צפופים סביב לו. 

שני חיילים צעירים היינו, דוב ואני, ושני תיקים קלים על כתפינו, ויחד היינו מהלכים אל הרבי. יחד עלינו לארץ ישראל. דוב מרומניה ואני ממצרים. יחד הלכנו יום יום מבית מַזְמִיל לתלמוד תורה בשכונת בית וגן בירושלים, הוא בבּרֶט שחור על ראשו ואני בכובע מצחייה צבעוני שקנתה לי במילאנו שליחה אחת של הסוכנות כשחנינו שם בדרכנו ממצרים לארץ ישראל. ממתינים היינו שם לרכבת לילה שתיקח אותנו לגנואה, לאונייה "ארצה", שנפליג עימה לחיפה. 

בית הספר תלמוד תורה בית וגן סמוך הוא לשטיבל של אמשינוב, המקום שהיינו עומדים בו עכשיו, שלוש עשרה שנים לאחר מכן, כמה צעדים מן האוטובוסים שהיו ממתינים כבר במרכז הגיוס שלנו. עוד מעט יתמלא האוטובוס, ימנו קצין למפקד ההסעה ונעלה ליחידה. 

יחד למדנו בישיבה התיכונית, דוב ואני, יחד הלכנו לישיבת הסדר, יחד התאמנו בטנק אחד ברפידים, דוב טען ואני תותחן. צוות, היכון לעלייה על הטנק! צוות, עלה! נהג, ימינה חזק! תותח חלול אלפיים, טנק על, אש! הוסף מאה, אש! הורד חמישים, אש! מטרה. מטרה חדל. טען, פרוק כֵּליךָ. דוב! יותר מהר! אל תחלום! במלחמה לא תוכל לחלום. כבר העלו אותך על הכוונת. כן המפקד, אני משתדל, טען פָּרַק כֵּליו. 

יחד שמרנו על הגג ברַאס סוּדאר, בעמדה הדרומית, בתצפית אל המים, דוב ואני. ליל שבת היה. דוב סיים את המשמרת שלו, אני באתי להחליף אותו. חושך אפלה היה. לא לבנה ולא כוכבים. רק לפני חודש סיימנו את הטירונות. כל דג שקפץ מן המים הקפיץ אותי בבהלה. ודוב אמר: אני נשאר איתך, בין כך קשה לי לישון. אולי נפזם יחד זמירות שבת, אולי תגרוס כמה משניות על פה. ידעתי שהרגיש בי שאני פוחד, נשאר איתי. 

יחד היינו מתווכחים בענייני אמונה וביטחון והשגחה וגאולה בסמינריונים על תורה ומדע, יחד למדנו את הר"ן על פרק שני בכתוּבות, יחד עסקנו בספר נצח ישראל למהר"ל מפראג, יחד נפרדנו מאמו ברחוב ברזיל בבית מַזְמיל, שעה קודם לכן, והיא אומרת לנו: מלחמה, מלחמה, מה אתם יודעים? אני יודעת מה זו מלחמה, מי יודע מתי תשובו, מי יודע מה יהיה, ותוך כדי דיבור היא ממלאת קופסת פח בעוגיות יבשות וקופסה אחרת בעוגות גבינה עטופות נייר שישמור אותן טריות. מכיר הייתי אותן מכבר. ודוב משיב לה: אבל אמא! אנחנו לא ברומניה וזו לא מלחמה עולמית, טיול קטן ועוד כמה ימים נחזור, ומסביר הוא לי בלחש: אפשר להבין אותה, היא דואגת, כל משפחתה נהרגה במלחמה, רק היא נשארה, וחוץ מזה היא אמא, אבל אתה הרי יודע, מקסימום יש לנו עכשיו אימון פלוגה קטן בגולן, וחוזרים. ברדיו אמרו שמתכוננים למתקפת נגד, ושבתעלה כבר הפציץ חיל האוויר כמה ראשי גשר, אני מקווה שעד שנגיע לגולן לא יגמרו הסדירים את העבודה ונחמיץ לגמרי את המלחמה. ואביו מפסיק לרגע קריאה בספר תהילים קטן, נושק לספר, ונושק לבנו. 

יחד היינו מהלכים בלילה ההוא, מוצאי יום הכיפורים, דוב ואני, בדרכנו אל נקודת האיסוף, ויחד נדחפנו אל האדמו"ר אותה שעה, קרוב לחצות, בקידוש לבנה שעשו חסידים של אמשינוב. רמזו לנו החסידים שבעל מופתים הוא האדמו"ר, וברכתו עושה רושם. קרבנו אליו, והחסידים דוחקים אותנו מכאן ומכאן, מטים אוזן לשמוע מה יאמר. עטף האדמו"ר את ידי בשתי ידיו כשהוא מלטף אותה בחום, הביט בי ואמר: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, עליהם ולא עליכם. 

יצאנו מלפניו. עלינו על האוטובוס. סבורים היינו, עוד כמה ימים נשוב. שלושה ימים נוראים היה תואר פניו של האדמו"ר עומד נגד עיני, והמילים שאמר נשמעות באוזני, ובכל פעם שהיה הפחד בא ומאיים ליפול עלי, נראתה לי דמותו כשהוא אומר: עליהם ולא עליכם, עליהם ולא עליכם, ושקטתי. עד ששמעתי: דוב נפל. 

מאותה שעה לא נראתה לי עוד דמותו של הזקן. ימים הרבה עברו. בחודש אייר שטפנו את הטנקים, הזדכינו על הזיווד, פשטנו את המדים, ושבנו לגמרא, מסכת בָּבא בָּתְרא, חֶזְקַת הַבָּתִּים וְהַבּוֹרוֹת וְהַשִּׂיחִין וְהַמְּעָרוֹת וּבֵית הַבַּדִּין וּבֵית הַשְּׁלָחִין. 

כל אותם ימים ביקשתי לילך לאדמו"ר מאמשינוב, לספר לו מה אירע מאותו קידוש לבנה שבירך אותי. אמרתי, אספר לו לאדמו"ר איך נפגעו הטנקים במחצבה בנַפאח ביום שני בבוקר, ואיך היו עולים באש אחד אחד, ואיך הטען קפץ מפויח מטנק שתיים בי"ת, רגלו בוערת והוא מתגלגל על האדמה עם כובע טנקיסטים וג'ריקן של מים. ואיך שמעתי את גידי המט"ק צועק: תותחן, אש! ואני משיב: אבל אין לי תיאום כוונות! והמט"ק צועק: תותחן, אש! אש! אתה שומע? לא חשוב לאן, יורים עלינו... הטנק נפגע... לקפוץ! ואיך צעק אלי רוני הנהג: לא מצליח לצאת, התותח חוסם את מדף נהג, ואיך חזרתי אל הטנק להסיט אותו, ורצנו ארבעתנו בְּטרסוֹת הבזלת והכדורים סביבנו, ואלי צעק: אין לי כוח לרוץ יותר, אני נשאר כאן, ואנחנו דוחפים אותו, ואיך אנו רואים חיילי קומנדו סורים יוצאים ממסוק ממש מולנו, ועוד ועוד הרבה אספר לו, מה חשבתי ומה התפללתי ואיך שיוועתי ומה נדרתי. ו

בכל פעם שהיתה המחשבה הזו עולה לפני אמרתי לעצמי: והרי אחרי שאשלים, ישאל אותי האדמו"ר בקול רך: וחברך שהיה איתך אותו לילה בקידוש לבנה... ואז אוכרח להשפיל את עיני ולומר לו: דוב נפל. כמה צער אגרום לו לזקן. לא הלכתי. חזרתי לתלמודי; חֶזְקַת הַבָּתִּים וְהַבּוֹרוֹת וְהַשִּׂיחִין וְהַמְּעָרוֹת. אחר כמה שנים לא יכולתי יותר, אמרתי: אלך, ומה שיהיה יהיה. 

נסעתי לבית וגן, פגשתי חסידים, שאלתי אותם על הרבי מאמשינוב. אמרו לי: לפני כמה שעות נסתלק האדמו"ר לבית עולמו.