מה זאת אהבה? אורן הרמן במיתוס ובמדע | ספרי עליית הגג



קטלוג הספרים
כותרים
מחברים
אבולוציה
אכסדרה
אנשים
ביוגרפיות
ביולוגיה
בריאות
ג'רונימו סטילטון
הארי פוטר
היסטוריה
יהדות
ילדים
כלכלה
מדע
מחזות
מנורת קריאה
מקור
מתח
מתמטיקה
נגד הרוח
נוער
ספורט
ספרות יפה
עיון
פוליטיקה
פילוסופיה
פילוסופיה ומדע
פיסיקה
פסיכולוגיה
צבא
קלסיקה
שואה
שירה
תורת המשחקים
תיבת פנדורין
תרגום
מועדון ספרי עליית הגג

הצטרפו לרשימת הדיוור של מועדון ספרי עליית הגג וקבלו עדכונים במייל

"בסקוטלנד נולד מה שהיה, ככל הנראה, משחק המטאטא המסוכן של כל הזמנים - קריאות'קיאן"

קווידיץ' בראי הדורות
חשוב לנו לדעת
facebook icon שלח חוות דעת
מאמרים
מה זאת אהבה? אורן הרמן במיתוס ובמדע

מה זאת אהבה? אורן הרמן במיתוס ובמדע


שאלת השאלות "מה זאת אהבה?" מקבלת תשובה בת שתי גירסאות, מיתית ומדעית, בספר החדש של אורן הרמן "אבולציות. חמישה-עשר מיתוסים שמסבירים את עולמנו". אהבה. רשת החיים

 

תנו דעתכם רגע לספר המשעשעות והעֲרֵבוֹת שבשאלות האהבה מאת ג'ובני בּוֹקאצ'וֹ איש פירנצה.

 

שני רווקים מתווכחים בַּשאלה את מי מהם אוהבת עלמה בכפר. הם פונים לאמהּ – אולי היא תוכל לדלות ממנה תשובה. כעבור זמן לא רב, בעידוד האם, ניגשת העלמה הבתולה אל שני הרווקים המתוחים. היא מסירה מראשה את זר העלים שמעטר אותו, ומניחה אותו על ראשו החשוף של האחד; אז היא מסירה את הזר המעטר את ראשו של האחר, מניחה אותו על ראשה, ובלי לחייך מסתובבת ומסתלקת.

 

ההכרעה ניתנה, אבל את מי אוהבת העלמה? אותי כמובן, אומר האחד. מה פתאום, אומר האחר, אין ספק שאני הוא זה שבו בחרה.

 

אמת, אומר בּוֹקאצ'וֹ, העלמה לקחה את הזר מראשו של הגבר השני כי מה שהיה שלו מצא חן בעיניה. אך אמת גדולה עוד יותר היא שנתינה מחייבת מקַבֵּל, ומכוננת ידידות ואהבה. אולי שני הגברים היו לרוחה של העלמה, והיא ביקשה להבטיח את אהבתו של האחד מבלי להפסיד את אהבת האחר. אבל, כמו דידוֹ הנופלת מרצונה אל מדורת קבורתה, ברור כי הנתינה היא סימן לחיבה. אחרת, מדוע הרעיפה הגבירה הראשונה של קַרתָגוֹ מתנות על בחיר ליבה, ולא ביקשה אף מתנה אחת בתמורה? מאחר שידעה את התשובה, לא היה לה האומץ לשאול.

 

2

הסימן לאהבה הוא נתינה,

לא קבלה,

כך קבע איש פירנצה.

אלא שהיתה זו המאה הארבע-עשרה,

ואיש, גם לא הפלוֹרנטיני,

על אבולוציה לא ידע אז דבר.

 

 

3

הנה האמת.

 

הרבה לפני שנולדו בלוטי הים, החֲדָפים, הטווסים והרומנטיקנים בא "עידן המיגוון הגדול". כל מיני דברים שצפו על פני כדור הארץ חברו אלה לאלה: וירוסי רנ"א לווירוסי דנ"א, סגסוגות רנ"א-דנ"א לתערובות של ריבּוֹזימים, פּרוֹטוֹ-תאים שומניים למִרקחות חלבונים. כעבור שנים רבות יספרו היוונים על מפלצת רושפת אש מלִיקְיָה ששיחרה לטרף על גדות נהר האינדוּס הקדמון, ולה זנב של נחש, ראש של תיש וראש נוסף של אריה שואג. זה היה חביב, אבל עם כל הכבוד, הכִימֶרוֹת הכימיות היו עתירות דמיון לאין שיעור. אחרי הכל, החיים עדיין לא בחרו בתוכנית אחת.

 

לפני שנבחר הדנ"א לשמש כשומר הראש של התורשה, היה העולם "חדר פְּלָאוֹת" של החי והדומם, בקנה מידה נָנוֹמטרי.

 

ומעולם, לפני-כן או אחרי-כן, לא היתה האהבה כה טהורה.

 

4

הנה האמת: הרהוריו של בּוֹקאצ'וֹ איש פירנצה אינם אלא פארסה.

 

כשהחלו החיים, האהבה לא היתה חתירה לאושר, אלא אסטרטגיית הישרדות; המיתווה נוצר מתוך כורח, אבל הוכח כמרחיק ראוּת. אנחנו מכנים "נאהבים" את מי שמשתפים זה עם זה רגשות, אבל בימים הרחוקים ההם, נאהבים היו מי שחלקו חומר גנטי. כאשר רבבות צורות החיים נולדו בעידן המיגוון הגדול, לא היתה עדיין אהבה נכזבת, רק נאהבים שטרם התוודעו.

 

הנאהבים ההם, העיוורים לאבחנות, החליפו ביניהם טוּבין באדישות מוחלטת: זֵרי דנ"א תמורת שרווּלי רנ"א, כפפות ריבּוֹזים תמורת סנדלי שומנים – כלכלת חליפין מטומטמת. זה היה עולם אופקי, לא אנכי, המתאים לסרטנים עתידיים, לא לוויסטֶרְיה מטפסת.

 

האהבה באה הרבה לפני הלב.

 

5

כעבור זמן, דעך עידן המיגוון הגדול. הודות לשיעור המוּטַציוֹת הגבוה, הושלך הצידה האנטי-גיבור ריבּוֹזים, שחולל את האבולוציה לראשונה. כעת הגיע תורו של הדנ"א: עמוד השדרה העשוי סוכר וזרחן יצר סליל כפול חסון, והביס את שלל האלטרנטיבות. עם הזמן, עטפו עצמם התאים במֶמְבְּרָנוֹת קפדניות יותר. עקב בצד אגודל, סֵדֶר נולד מתוך האנדרלמוסיה.

 

עד מהרה נעלמו הפּרוֹטוֹ-תאים השומניים, וגם מִרקחות הדנ"א-רנ"א-ריבּוֹ-חלבונים עברו מן העולם. בחסות הכימיה השתלט הריבון המרוּכסן על התורשה, והודות לפיזיקה – השתכפל בנאמנות כמעט מוחלטת. אלא שאז צברה הביולוגיה הצעירה ביטחון, ומשאחז הדנ"א בהגה הספינה, היא פנתה לחלוקת עבודה: הריבּוֹזים הורד לדרגת משָרֵת צייתן, השומנים הפכו למחסנים, החלבונים לתוצרים. בהדרגה פינתה האקראיות את מקומה לסדירוּת סטטיסטית. ובנות התחילו, סוף-סוף, לִדמות לאמותיהן.

 

הסדר העולמי השתנה, אבל דבר אחד הִתמיד בעקשנות: לפני שהתחיל כל הבלגן של הרגשות, האהבה נותרה אדישה. בעידן המיגוון הגדול, המזל עמד מעל הכל: חליפין שהיו מועילים – שרדו, כאלה שנכשלו נכחדו – וזהו.

 

בהתחלה, האהבה לא היתה בררנית. זו היתה הרוח הרומנטית. הפלורנטיני הבין הכל הפוך: אהבת אמת היא שרירותית.

 

אחרי-כן הגיעו אהבות אך ורק מִבּחירה.

 

6

אלא שאדישותה של האהבה היתה קצרת-ימים: ההיקרעות הגדולה כבר משמשה ובאה. נפרדת בהדרגה מהטמטום המבורך, מגששת את דרכה, האבולוציה התחילה למיין את צורות החיים לשושלות. אחרי הכָאוֹס, הגיע תורם של אילנות היוחסין.

 

החלוקה הראשונה היתה בְּציעה דרמטית, שהפרידה בין ממלכות-העל של הבּקטריוֹת והאַרְכֵיאוֹנים. מעולם בתולדות הטבע לא התחולל קרע שכזה, לא לפנֵי ולא אחרֵי. והוא עתיד היה לשנות לעד את האהבה.

 

אחרי הקרע הגדול, השושלות מיאנו להמשיך ולהתפצל. קרומי התאים נעשו פחות חדירים, ונראה שהחגיגה הגדולה זה עתה מסתיימת. אלא שהאתגר החדש דירבן את היצורים לפַתֵח מעין צינור נשלף; בבוא היום יקראו לו המדענים בשם, פּילוּס. בּקטריוֹת ואַרְכֵיאוֹנים קדחו כעת חורים והשחילו לעצמם דנ"א דרכם כמו טבעות שַי. הדנ"א המעגלי עבר במורד הפּילוּסים בתוך השושלת – ולעיתים גם מבּקטריה לאַרכֵיאוֹן. כך נאחזה האהבה בציפורניים, ושרדה.

 

אבל אַלְיָה וְקוֹץ בָּהּ: החליפין היו רחוקים מלהתנהל בשוויון-נפש. כשבחנו אותם המדענים מקרוב, גילו שהם מוּתנים, ובלי בושה. שהרי במִנחה המעגלית קוּדדו הוראות לבניית פּילוּס, ורק בּקטריה או אַרכֵיאוֹן שקיבלו אותן יכולים היו לחפש לעצמם בן-זוג. משמצאו, העבירו לו אחר כבוד את הדנ"א שלהם. הדיל הגנטי היה פשוט: אני אהפוך אותך לבעל יכולת נתינה, ואתה תמשיך לי את השושלת. עולם הקח-ותן דירדר את הדברים לשפל: בניגוד גמור לדברי הפלורנטיני, נתינה והרשאה לנתינה התגלו כמעשים של אהבה-עצמית במובהק.

 

7

רק אחרי שהידרדרה האהבה מאהבה עיוורת לפילַנְתרֹוֹפּיה הדדית מתחסדת, הגיעו לעולם האֵיקַרְיוֹטים, כמיליארד שנים אחרי השאר. אמת: בהתחלה עוד פזלה ממלכת-העל השלישית הצידה, אל השושלות המבוססות, כי עדיין היתה צריכה לאזור אומץ לפני שתצעד לבדה. אבל רגע לפני שחוללו את עידן המיגוון השני, והשאירו מאחור את הספקות ואת ממלכות-העל הישנות, רגע לפני שהגיעו בַּלוּטי הים והחֲדָפים והטווסים והרומנטיקנים, הסתירו האֵיקַרְיוֹטים את הדנ"א שלהם בתוך גרעין, במקום לפתוח את עצמם לרווחה כדרך קודמיהם. בהמשך, עם היוולד הגופים, זה יוביל למלחמת המינים. אבות-אבותינו, למרבה הצער, הגיעו לעולם חשדנים. וגם אנחנו, בבוא היום, נהיה בררנים עם הלב.

 

8

זו היתה, אפוא, עלילת האהבה.

 

לפני שנים רבות נקבע שהחיים לא יֵדעו לאן מועדות פניהם, וכך התחילו לאלתר. האילתור הוביל – נגד כל הסיכויים – לאהבה הטהורה של ההישׂרדות. כשעידן הכימֶרוֹת פינה את מקומו לעידן הדנ"א, התחלף הכָאוֹס באילנות יוחסין, ושתי ממלכות-על יצאו לדרך. זה היה הזמן שבו האהבה העיוורת התחלפה בסתם חליפין של טובה כנגד טובה – צורה תלויה-בדבר, ולכן בזויה, של ראשיתה הטהורה.

 

בהמשך, עם בואם של אבות-אבותינו, נרקמה מזימה נוספת להרחיק את האהבה משורשיה התמימים. עידן המיגוון השני הגיע, ועימו ממלכת-על חדשה. שם, באֵיקַרְיוֹטים, הוסתר לראשונה הדנ"א בתוך גרעין. וככל שהחיים טיפסו מעלה, ויצרו גופים ונפשות מורכבים, נולד מאבק עיקש ומורט עצבים. כעת באו לעולם הפחד והתשוקה, הקנאה והבושה, היהירות והמסירות בין המינים.

 

בימים הרחוקים שבעתיד, גברים ונשים סעוּרֵי קרב ימציאו את הדראמה, כי יאמינו בטעות – כמו בּוֹקאצ'וֹ – שהצליחו לרדת אל שורש האהבה. אם רק היו בוחנים ביתר קשב את האבולוציה, היו יודעים שהאהבה היתה טהורה לאין שיעור לפני שנולד הרגש. התחבולות של שני המינים מסווֹת אמת פשוטה: ההנצחה של כל הדברים החשובים היתה תלויה פעם בהפקרות ובאדישות מוחלטת.

 

תרצו או לא תרצו, ליבנו הוא ההוכחה: האבולוציה של החיים הובילה להידרדרות האהבה.


 

הארות

מקור החיים עודנו בגדר תעלומה, וכך גם התיאוריות הרבות על ההתפתחות המוקדמת של צורות החיים על כדור הארץ. פעם האמינו המדענים כי לחיים המוקדמים היה אילן יוחסין פשוט: משתי ממלכות-על נבדלות של החיים, בּקְטֶריוֹת (Bacteria) ואֵיקַרְיוֹטים (Eukarya, תאים בעלי גרעין), התפתחו כל שאר צורות החיים בשני ענפים נפרדים. אבל הודות לעבודתו פורצת-הדרך של קרל ווֹז (Woese), שראשיתה בשנות ה-1960, התגלתה ממלכת-על שלישית ועתיקה, האַרְכֵיאוֹנים (Archaea), והעניינים הסתבכו. על מקורם של התאים ראו מאמרו של ווֹז "On the Evolution of Cells", ועל הפילוֹגֶנֶזָה המוקדמת של החיים ראו את המאמר שכתב יחד עם ג'.א. פוֹקס (Woese & Fox). מסתבר שהאֵיקַרְיוֹטים, שיתפתחו בסופו של דבר לכל צורות החיים המורכבות על פני כדור הארץ – כולל בלוטי הים, החֲדָפים, הטווסים ובני-האדם הרומנטיקנים – קרובים יותר מבחינה גנטית לאַרְכֵיאוֹנים, ונוצרו מהם. זה הוביל כמה חוקרים לטעון שהיו רק שתי ממלכות-על קדומות. ראו על כך במאמר של טום ויליאמס (Williams) ועמיתיו. אלה הם ויכוחים על סיווג, ובמידה מסוימת על שפה. אבל מה היה טיבם של היחסים בין ממלכות-העל, לפני כל אותן שנים?

תיאוריית "העברת הגֶנים האופקית" (Horizontal Gene Transfer, או בקיצור HGT) גורסת כי אילנות היוחסין של שתי – ובהמשך שלוש – ממלכות-העל הסתבכו והשׂתרגו זה בזה עקב חילופי דנ"א הדדיים: נראה שהחיים התחילו כריקמת תחרה, ולא כשושלת לינֵיאָרית. מֶמְבְּרָנוֹת התאים, במידה שהיו קיימות, עדיין לא פיתחו הגנות אלא היו חדירות, והתיפקוד ההוֹמֵיאוֹסְטאטי של התאים היה באותו שלב בסיסי ביותר. עם טשטוש גבולות כזה בין העצמי לבין הסביבה, הדברים החיים שנפגשו אלה עם אלה פשוט מיזגו את החומר התורשתי שלהם. זה התחיל להשתנות כשהאינדיבידואליות נעשתה ברורה יותר. אז התפתח הפּילוּס (pilus – במקור הלטיני פירוש המונח הוא דיביזיה, חטיבה בצבא הרומי), שבאמצעותו יכלו האורגניזמים המוקדמים להעביר לאחרים את הדנ"א שלהם, כולל ההנחיות הגנטיות שאיפשרו לאורגניזם המקבל לבנות פּילוּס משלו. כעבור מיליארד שנים, בשושלת האֵיקַרְיוֹטים, בּוּדד לראשונה הדנ"א בתוך גרעין. המאורע הזה שינה את האופן שבו החומר הגנטי אורגן והוחלף בין יצורים חיים, והביא לעולם את הכרוֹמוֹזוֹמים, המִיוֹזָה והמין המגדרי (ראו על כך בפרק על המוות).

חילופי החומר הגנטי עברו התפתחויות דרמטיות: הם התחילו כהפקרות מוחלטת, נהיו מותנים הדדית, ולבסוף נעשו תלויים בהזדווגות, עם כל הסיבוכים הנלווים לדבר. עוד על ריקמת התחרה של החיים המוקדמים, ועל התפקיד המתמשך של העברות אופקיות בביולוגיה, ראו בספר העברת גֶנים אופקית: גֶנוֹמים בתנועת זרימה (Gogarten, M.B., Gogarten, J.P & Olendzenski). תיאור קצר יותר, שמתמקד בהמשך קיומה של העברת גֶנים אופקית בקרב אֵיקַרְיוֹטים, אפשר למצוא במאמר מאת פּטריק קילינג וג'פרי פּאלמֶר (Keeling & Palmer). בעלי נטייה היסטורית ופילוסופית ישמחו אולי לקרוא את מאמרו המעמיק של קרל ווֹז עצמו משנת 2004, "ביולוגיה חדשה למאה חדשה".

המחלוקות על האבולוציה המוקדמת של החיים מעוררות רגשות עזים. אחד מאלה שניסו לצנן את הלהבות במים מדעיים מפוכחים היה פוֹרד דוּליטל (Doolittle). על דוּליטל ומחקריו החלוציים בתחום הפילוֹגֶנֶזָה המוֹלקוּלרית, ראו במאמרה של מוֹרין אוֹ'מאלי (O'Malley). תיאור נגיש של האופן שבו שינתה האנליזה המוֹלקוּלרית את דעתנו על האבולוציה המוקדמת אפשר למצוא במאמרו הפופולרי של דוליטל עצמו, "לחשוף את שורשי עץ החיים".

איך יכולה היתה להתרחש העברת גֶנים אופקית? בשלב מאוד מוקדם, לפני קיומן של מֶמְבְּרָנוֹת חדירות-למחצה, כל דבר חי היה יכול להתנגש בכל דבר חי אחר, והחומרים הגנטיים שלהם היו מתערבבים ללא אבחנה. אבל בהדרגה הפכו החיים לבררניים יותר, ופיתחו מנגנונים לפיקוח הדוק יותר על העברת חומרים תורשתיים בין ישויות גנטיות נפרדות. ג'ושוע לֶדֶרבֶּרג ואדוארד טאטוּם קיבלו ב-1958 את פרס נוֹבּל לפיזיולוגיה או רפואה על גילוי המנגנון של העברת דנ"א דרך פּילי (צורת הריבוי הלטינית של פּילוּס), מנגנון הידוע בשם קוֹניוּגַציה בַּקטריאלית (bacterial conjugation). אם תרצו לחוש את ההתרגשות של התגלית בזמן אמת, קראו את מאמרם הקלאסי מ-1946 (Lederberg & Tatum). התגלית של לֶדֶרבֶּרג וטאטוּם היתה חשובה מפני שהסבירה איך חיידקים מזדווגים, ובין השאר גם רוכשים עמידוּת. אלא שמסתבר שבַּקוֹניוּגַציה מועברת לא רק העמידוּת, אלא גם ההוראות לבניית פּילוּס: עצם היכולת לתת, במילים אחרות, תלויה קודם כל בקבלה מאחרים.

כפי שמרמז שמה, קוֹניוּגַציה בַּקטריאלית היא תכונה ששמורה לבּקטריות. אבל ישנן ראיות לכך שבשלב מוקדם בהיסטוריה של החיים, גם אצל אַרְכֵיאֹונים התקיימה העברת גֶנים אופקית, ורק לאחר מכן התפתחו הפּילי המקוריים שלהם לשוֹטוֹנים (flagella) בעלי יכולת תנועה. טיעון וראיות לכך ראו במאמרה של סנדי נג (Ng) ועמיתיה. על לידתו של הגרעין אצל האֵיקַרְיוֹטים, כולל ההשערה כי ייתכן שהכל בכלל התחיל מנגיף, ראו מאמרה של אליזבת פֶּניסי (Pennisi) "הולדת גרעין התא".

הסופר, המשורר וההומניסט הפלורנטיני ג'ובאני בּוֹקאצ'וֹ (1313–1375), שלצד דאנטה ופּטררקה היה ממבשׂרי ההומניזם והרנסאנס באירופה, ידוע בעיקר כמחבר הספר דֶקאמֶרוֹן (שראה אור בעברית בתרגום גאיו שילוני, בלוויית מסה מפורטת על חיי בוקאצ'ו ויצירתו). אבל בּוֹקאצ'וֹ כתב גם ספרון יפהפה, ידוע פחות, שנקרא המשעשעות והעֲרֵבוֹת שבשאלות האהבה (הספר תורגם לאנגלית בשנת 1566). שנים רבות קודם לכן, המשורר הרומי הנודע וירגיליוס סיפר ביצירתו הגדולה אַינֵאיס את סיפורם של דידוֹ ואַינֵיאַס. הסיפור עובד אחר-כך לאופרה על-ידי המלחין האנגלי הנרי פֶּרסל (Purcell) וכותב הליבּרית נחום טֵייט (Tate) בסביבות 1688. הסיפור, כמו גם האופרה, היוו השראה למיתוס.

אורן הרמן הוא מחבר רב המכר "מחיר האלטרואיזם" שראה אור בהוצאת ספרי עליית הגג